תפארת: "מוסר אביך" – "דרך ישרה"

תפארת – הדרך האמצעית

בספירת התפארת כתוב "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – תפארת היא מדת היושר. מדת היושר נמצאת בין חסד לבין גבורה. לחסד בהחלט אפשר לקרוא רכות לב ובגבורה אמרנו שצריך להיות קושי (אבל קושי מתוקן – לא קושי מוגזם, כמו לא לסלוח למישהו). בתפארת צריכה להיות מדת היושר, הדרך הממוצעת. ברוב המדות הרמב"ם כותב שצריך לחפש את דרך היושר, שביל הזהב, השביל האמצעי. רק בכעס וגאוה צריך להרחיק עד הקצה האחרון – לא לכעוס בכלל ולא להתגאות בכלל. אבל בשאר המדות צריך לשאוף לאמצע, לדוגמה – לא להיות כילי וקמצן, אבל גם לא להיות פזרן ולפזר כסף עד שתשאר ללא כלום ותצטרך לחזר על הפתחים. זו מדה נכונה שהאבא מנחיל. בחסד אמרנו שהאב מנחיל לבן את מדת החסד, לתת כמה שיותר, בגבורה הוא נותן לבן קושי מתוקן (לא לוותר במקום שעל פי תורה אין לוותר, כגון לא להתפשר בנוגע לתורה ומצות בזמן שפועלים לקרב את הרחוקים וכיוצא בזה), אבל בתפארת יש איזון – קו האמצעי, "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", טוב ויפה מכל הכיוונים (כגון פשרה עדיפה מדין, "מצוה לבצוע").

"מוסר אביך" ו"תורת אמך"

פסוק חשוב בתחלת ספר קהלת אומר לגבי היחס בין אבא ואמא – "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך". מכאן רואים שאבא נותן מוסר. אפשר לומר שהאבא ממש מייסר, מוכיח את הבן כל הזמן, אבל יש הרבה רמות וכאן נאמר שמדובר במוסר השכל. האמא, לעומתו, נותנת תורה – "תורת חסד על לשונה". כתוב בפירוש ב"אשת חיל" שהאשה נותנת "תורת חסד". כאן כתוב סתם "תורת אמך", ויש שלשה סוגי תורה – "תורת חסד", "תורת אמת" ו"תורת חיים" – אבל מפורש שמצד האמא באה "תורת חסד". אז יוצא מהפסוק שהאבא נותן את הדינים, את המוסר, והאמא את החסדים והרחמים. הבן נולד מרחם האם, ממנה באים הרחמים, ואילו מוסר השכל בא מהאבא. צריך להבין קצת יותר טוב – לא לעשות מהאבא רק דינים. אולי בסדר לומר שהאמא נותנת רק חסד, אבל לא מסתדר שענינו האבא הוא רק לתת דינים ומוסר ותוכחה וכו'.

"מוסר אביך" – ראש ישר

יש פירוש ש"מוסר אביך" היינו תורה שבכתב ו"תורת אמך" תורה שבעל פה. אמא היא מלשון אומה – התורה שנולדה מתוך העם, מנשמת האומה, תורה שבעל פה. הכל בסופו של דבר "תורה מן השמים", אבל גילוי תורה שבעל פה הוא מתוך חכמי ישראל. הם מפרשים את התורה שבכתב שמן השמים – ה' אמר ומשה כתב. אז הפירוש הרגיל בקבלה, על פי מדרש חז"ל, הוא ש"שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" קאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה. עדיין קשה, למה לקרוא לתורה שכתב מוסר (שמשמעו משהו קשה, תוכחה) ולתורה שבעל פה תורה? כתוב שמוסר הוא גם מלשון יושר – ס ו-ש מתחלפות באותיות השינים. לכן יש את הביטוי מוסר השכל. תפקיד האבא, כמו שנסביר, הוא להנחיל לבן ראש ישר. אם יש לך ראש ישר ממילא אתה הולך ישר בחיים, לא סוטה ימינה או שמאלה. למשל בעסקים, האבא צריך להדריך את הבן שלו איך להתעסק בכסף. אם האבא רוצה לעשות מהבן כילי זה רע מאד – קצת כמו לשנוא יהודים, אף שלא אותו דבר ממש – כי הרמב"ם אומר שצריך לשאוף לדרך האמצע במדה זו. אבל אבא חכם ונבון, המוסר שלו הוא לא שעומד עם מקל ומרביץ כל פעם לילד, אלא שכל הזמן מיישר את הילד. אם הילד נוטה קצת ימינה צריך להשיב אותו לדרך הממוצעת וכך גם אם הולך לדרך השמאלית – צריך כל הזמן לחנך את הילד ללכת ישר, בדרך הממוצעת. זה נקרא מוסר השכל – מוסר שבא מהתורה שבכתב.

תורה שבכתב מיישרת את הראש בפסיקת הלכות תושב"ע

יש כאן משהו מענין ויסודי ביותר: נחשוב על ת"ח שיודע את כל המשניות ואת כל הגמרא, אבל אין לו את הבקיאות בתורה שבכתב – בתנ"ך – אז במושגים של חז"ל הוא בכלל לא נחשב לת"ח. כמה שהוא חכם לכאורה, יודע את הכל, את כל הגמרות ואת כל השו"ע, אבל כשישאלו אותו לפסוק הלכה לפי כל הידע הרחב שלו – אם הוא לא בקי בתנ"ך הוא לא יכול לפסוק (הגר"א כותב שבלי בקיאות בקבלה אי אפשר לפסוק הלכה, וידוע בדא"ח שקבלה שייכת ל"שליש מקרא", ואם אי אפשר לפסוק בלי קבלה כל שכן וק"ו לגבי מקרא עצמו). לכאורה ההלכות לא כתובות בתנ"ך, ובלי תורה שבעל פה לא יודעים אפילו הלכה אחת, אז לכאורה מספיק להיות בקי רק ב"תורת אמך", תורה שבעל פה, בשביל לפסוק. אבל האמת היא שבלי התורה שבכתב אין ראש ישר לילד הזה, לת"ח לכאורה, לבחור הישיבה, עם כל מה ששכלו מבריק. הבקיאות בתורה שבכתב מיישרת את הראש, שידע לפסוק נכון – בדרך הממוצעת, דרך האמת – כשמגיע לשאלה הלכה למעשה בתושבע"פ. תושבע"פ בלי תושב"כ היא כמו אמא בלי אבא. כמה שהאמא היא חסד, אמא בלי אבא היא חסד לא מבוקר. האבא הוא המבקר שתפקידו ליישר. זה הפירוש של "מוסר אביך" – מוסר כדי ליישר את הראש, שבא דווקא מכח התורה שבכתב. יש בכך קצת פלא, כי כל ההלכות הן תושב"ע, אבל כמו בשו"ת שראינו – כדי לדעת אם צריך לקיים מצות האב לשנוא את הבן, הכי טוב למצוא מקור בתורה שבכתב. אז הפוסק הולך נכוחו, כי יכול לדמות לדוגמא מפורשת בקרא. לא סתם כתובים סיפורים בתנ"ך – לא רק בשביל סיפורים מרתקים, כמו על שאול ויונתן ודוד, אלא מכל סיפור בתנ"ך יש מוסר השכל. לכן "שמע בני מוסר אביך" – חיים ישרים, ראש ישר, "דרך ארץ [שבסיפורי התורה שבכתב] קדמה לתורה [הלכות שבתורה שבעל פה]" – המקרא מלמד איך יהודי צריך לחיות וכו'. זה הפוך על הפוך, כי לכאורה חובת האב ללמד בנו תורה שבעל פה, אבל כאן אומרים ש"מוסר אביך" היינו תורה שבכתב, וכל ההלכות אחר כך באות מהאמא – "ואל תטש תורת אמך" (לפי הנ"ל, האבא מלמד את הבן קבלה – גם מקרא נקרא קבלה בלשון חז"ל – והאמא מלמדת את בנה הלכה, והדבר בולט ביותר בחינוך בנות, אצלן הקבלה מהאב ד"יסד ברתא" וההלכה מהאם, "כאמה בתה", וד"ל). צריך תורה שבכתב בשביל ללכת למישרין – זה התפארת.

קבלת החלטות מכח זכרון האב

כמו כל שאר הדברים, אנחנו מסבירים שהתכונה והענין האלה מתעצמים לאחר מיתה. לזכרון האבא, אם זוכרים אותו כדבעי, יש סגולה אדירה ליישר את הראש בחיי ההווה, והענין מתעצם לאחר מיתה. שוב, זכרון האבא הוא סגולה. כמו שאמרנו קודם, בדוגמה של עסקים – אחד רוצה להחליט החלטה גורלית בעסקים שלו, שיצייר את אביו, מה אבא היה עושה במקרה כזה, איך אבא היה נוהג. כתוב בפירוש, כמו בסיפור של יוסף, שלצייר את האבא זו סגולה שמצילה מכל מיני עבירות. כאן אומרים שלצייר את האבא, תוך כדי שרוחשים לו כבוד, זו סגולה לקבלת החלטות – לקבל החלטה ישרה, בלי לסטות ימין ושמאל. בעצם, גם בסיפור של אשת פוטיפר יוסף היה צריך לקבל החלטה מה עושים, וכך הוא לגבי כל עבירה – הרי יש בחירה חפשית ו"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" והוא מאבד את שיקול דעתו, השיקול "הוי מחשב וכו'". שיקול הדעת הזה, המאפשר לבחור בטוב, הוא תכונת היושר הבאה לבן מאביו דווקא (ולא כל כך מאמו, שהרי "בחטא יחמתני אמי" ברוב אהבתה הבלתי מבוקרת כל צרכה כנ"ל, וד"ל, ודוק). את התכונה הזאת נמקם בספירת התפארת. יש פסוק "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", הראש הישר בא מתכונה של כח-מה – האבא הוא "מה", והבן לוקח את ה"מה" שלו (מה = אדם), ומקיים בו את המשנה "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם [= מה] כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם [= מה]".