כז אב תשס"ט - "שלשים" למאיר ינאי |
בע"ה אור ל-כ"ז מנחם-אב ס"ט – 'שלשים' למאיר ינאי – רמת אביב סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א א. עניני יום ה'שלשים' – תאריך ופרשת שבוע ניגון – זמן להתייחד עם הנשמה הערב חל ה"שלשים" לר' מאיר ינאי ע"ה, מיקירינו. הוא מאד אהב שאנחנו פותחים שיעור בניגון עמוק, ניגון דבקות, אז נפתח בניגון 'שאמיל' – ניגון געגועים של עם ישראל שיושב בכלא ומחכה לגאולה, מחכה שנצא מהכלא שלנו. הזמן ששרים בו ניגון הוא גם הזמן הכי טוב להתייחד עם נשמה, בפרט אם שרים ניגון שהוא אהב. זה אחד הניגונים שר' מאיר אהב, והיה נכנס לדבקות כששרנו אותו. כבוד הורים אחר מאה ועשרים – "יתיר מבחיוהי" הערב נלמד שיעור לכבוד ה"שלשים", הקשור עם מצות כבוד הורים. מבחינה מסוימת, כמו שנסביר, חז"ל אומרים שאפשר לכבד את ההורים אחרי מאה ועשרים עוד יותר מאשר לפני. כמו שנראה, יש בכך הרבה דעות בהלכה, אבל כך כתוב בזהר הקדוש – שאפשר לכבד הורים אחרי מאה ועשים "יתיר מבחיוהי". המצוה הזו כמובן מוטלת על הילדים, אבל קשורה גם לכל אחד ואחד שהכיר ורוצה להנציח את הנשמה – בשביל זה כולנו יושבים כאן. לפני שנתחיל מענינים שונים של כבוד הורים לאחר מאה ועשרים, נאמר שני דברים כלליים – הראשון לגבי התאריך של היום, שבהשגח"פ השלשים חל ב-זך מנחם אב. וגם, אנחנו יודעים בחסידות, צריכים לקשר כל דבר לפרשת השבוע בהשגחה פרטית, והיום נכנסים כבר ל"שני" של פרשת שופטים: זך מנחם-אב – יום זכאי להתנחם על האב קודם לגבי התאריך: כתוב בחסידות ש-זך – שהוא גם היום שהרבי הכי חבב בחודש – הוא לשון זכות, לשון זכוך. ביום ה-זך יש איזו זכות מיוחדת, וגם יש סגולה לנשמה להזדכך. זכות והזדככות נשמתית הולכות ביחד, הא בהא תליא. היות ששם החדש הוא אב, ונוהגים להוסיף ולקרוא לו מנחם-אב (כך גם כשמברכים את החדש), אז זך מנחם-אב פירושו זכות וזכוך בקשר לניחום – זו התקופה בה קוראים ז דנחמתא, כל הימים האלה (שבעה שבועות עד ר"ה) הם בסימן של נחמה. הפשט הכי פשוט של מנחם-אב היינו שמנחמים את הילדים על האבא, כמו במקרה שלנו הערב. לכן, זך מנחם-אב הוא היום שיש בו את הזכות, וגם את הזכוך הנפשי הנדרש, על מנת לקבל את הנחמה. הנחמה – "והחי יתן אל לבו" מהי הנחמה? הרבי תמיד אומר שהנחמה היא "והחי יתן אל לבו" – שלומדים מהנפטר את אורחותיו, איך שהלך עם ה' בתמימות ואהבה. כמו ששמענו קודם, איך הקדיש ר' מאיר ע"ה את החיים שלו ללמד תורה, לזכות את אחינו בני ישראל, הכל בשפע חום ואהבה, בשמחה ואור פנים (כשמו כן הוא, מאיר פנים, באור פנים גדול מאד ואהבה לכל יהודי). היום אפשר לקחת את זה ללב – "והחי יתן אל לבו", שאנחנו שיושבים פה חיים צריכים להמשיך ללב שלנו את האור הזה, אותו הוא מאיר כעת ביתר שאת מאשר בחיי חיותו בעלמא דין. יש גם מאמר חז"ל שמפרשים בספר התניא, שכאשר אדם נפטר מהעולם הזה, ובמיוחד צדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – כתוב ש"שביק חיים לכל חי". הוא משאיר כעזבון, כירושה, את חייו הרוחניים לכל מי שקרוב אליו כאן למטה – הקרובים ממש, בני המשפחה, וגם כל מי שקרוב אליו. כל מי שקרוב מקבל חיים מהצדיק שנפטר. אז יש שני דברים שעולים בקנה אחד – "והחי יתן אל לבו" ו"שביק חיים לכל חי" – והיום שמסוגל ביותר לזכות לזה, שזו הנחמה האמיתית, זה כ"ז-זך מנחם-אב. סוד התמצית נקודה שניה: שמענו שר' מאיר זכה לכתוב הרבה ספרים מאד יפים וחשובים ועמוקים – והעיקר, שנכתבו בסגנון שוה לכל נפש – הבנויים על יסודות לקוחים מתורת הסוד. הספרים, במיוחד בזמן האחרון, נקראו בשם שכלל את המלה תמצית. לכן כינו אותו "בעל התמצית", על שם הספרים. אם כן, חבה יתרה נודעת לו למלה "תמצית", ולפני שנתחיל את השיעור צריך להתעכב על המלה ומשמעותה. נתייחס במיוחד לביטוי תמצית החיים[א]. כמובן שתמצית החיים היינו שאדם מקדיש את עצמו לנקודה העיקרית של החיים, שמצא את הנקודה, את התמצית. נשים לב שהמלה תמצית מאד קרובה למלה מצוה – צריך לקיים מצוות עד מיצוי הנפש, עד מסירות נפש בה אני מקדיש את עצמי כולי, את הטפה העצמית של החיים. פרשת המלך – תמצית התורה אמרנו שצריך לקשר לקריאת התורה של היום, והיום קוראים בתורה פרשה מיוחדת – "פרשת המלך" (= ישראל במילוי: יוד שין ריש אלף למד, ללמד שהמלך מגלה את כל הפוטנציאל הטמון בנשמות עם ישראל). אין בכל התורה כולה פרשיה שמוקדשת לתאר את הדמות של מלך ישראל, דוד מלכא משיחא, וגם את המצוה הראשונה של עם ישראל כשנכנסים לארץ – כמו בדורנו – של העמדת מלך. כתוב שכאשר עם ישראל נכנס לארץ, כמצבנו הנוכחי, יש עליו שלש מצוות (שנקראו מצוות הצבור), והראשונה שבהן – המצוה המשיחית העיקרית – היא מינוי מלך. על כך כתוב בתורה בקריאה של היום – "שום תשים עליך מלך". הזהר הקדוש מדייק את הכפילות "שום תשים" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא". בשביל למנות מלך ישראל אמיתי לא סתם הולכים לקלפי ובוחרים את מי שמוצא חן, לפי הדמיון הראשון, אלא קודם צריך "שום" – לשים את הקב"ה עלינו למלך, "'שום' לעילא" – ואז גם מקבלים את השכל הטוב במי לבחור בקלפי, "'תשים' לתתא". שוב, אין בכל התורה פסוק ופרשה אחרים שאומרים שעם ישראל חייב מלך. בסוף המלך הוא כמובן מלך המשיח, לו מחכים ומצפים. אם הייתי רוצה לכתוב ספר כמו ר' מאיר, תמצית כל התורה כולה, באיזו פרשה הייתי בוחר? כל מצוה היא תמצית, כנ"ל, אבל אם היו שואלים אותי מה המצוה שהיא תמצית כל התורה כולה, עם קצת מחשבה הייתי מצביע על המצוה "שום תשים עליך מלך". אם מקיימים "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" וממנים מלך כדבעי, כתוב בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – אם יש את המלך הצדיק, המלך שצריך להיות, אז באופן אוטומטי כל העם מתוקן. ולאידך, אם הראש לא מתוקן – אם לא מזהים את הראש, לא ממנים את המלך הנכון, וממילא לא מתקנים-מלבישים אותו בלבושים המתאימים שיוכל לפעול במציאות כדבעי (לתקן את המלך היינו לתת לו את הסמכויות הנדרשות והכלים הנדרשים לו כדי לעשות את התיקונים שהוא צריך לעשות) – אז העם לא מתוקן. כך כתוב בזהר הקדוש. שוב, בהשגחה פרטית יצא לנו שהיום, יום השלשים, קוראים על המצוה הכי תמציתית, הכי ממצה את כל התורה כולה – מצות מינוי מלך. אחר מיתה כבוד האב מתרומם לכבוד מלך (שאין כבודו מחול) יש קשר בין מלך לבין אבא – את שניהם צריכים לכבד. יש מצוה לכבד אבא, "כבד את אביך ואת אמך", ויש מצוה לכבד את המלך. יש גם מצות מורא אב ואם – "איש אמו ואביו תיראו" – וגם כאן כתוב "'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך", כפי שחז"ל מפרשים במשנה. אז במדה מסוימת האבא הוא כמו מלך. רק שיש הבדל בהלכה בין כבוד ומורא אב לכבוד ומורא מלך – "אב שמחל על כבודו כבודו מחול" ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". אם האבא אומר לבן שלא צריך את כל הכבוד – הבן פטור. יתכן שהבן יבין שהאבא בכל זאת צריך ולא יוותר, אבל מצד ההלכה הוא פטור. אבל מלך לא יכול לותר על כבודו, כי כבודו הוא כבוד ה'. כל סמכות המלך היא רק בגלל סמכות ה', אז הכבוד לא שייך למלך בכלל והוא לא יכול למחול עליו. נפתח את הדברים הערב בכך: אמרנו שיש הבדל בין כבוד הורים מחיים לכבוד לאחר מיתה, ואפשר קודם כל לומר שדווקא לאחר מיתה האבא נעשה עוד יותר מלך, כי על פי פשט הוא לא יכול למחול על הכבוד (לפחות אנחנו לא יכולים לשמוע אותו מוחל על הכבוד). כעת הוא האבא, ואין שום סבה שימחל על כבודו – הכל למעליותא – אז במדה מסוימת עכשיו הוא עוד יותר מלך מאשר קודם. עד כאן שתי הקדמות לשיעור.
ב. פרצוף כבוד הורים לאחר מיתה מה שנעשה הערב, כדרכנו תמיד, נקח ענינים הקשורים לכבוד הורים לאחר מיתה (כולל ענינים הקשורים לכבוד הורים מחיים, אלא שלאחר מיתה הם מקבלים משמעות ותוקף יתר) – גם בהלכה וגם בפנימיות התורה, כשהכל מתקשר יחד – ונבנה מהם פרצוף לפי עשר הספירות:
כתר: מסירות נפש על כבוד הורים יוסף הצדיק קיים שליחות אביו למרות סכנת נפשות איתא בתנא דבי אליהו ששני צדיקים גדולים – שאנחנו מכירים היטב – הם אבי-טיפוס של מקיימי מצות כבוד הורים, ואם רוצים ללמוד איך לכבד הורים צריך לקחת מהם דוגמא. כל דבר בתורה צריך ללמוד מדוגמה חיה, ומי הדוגמה החיה של כבוד הורים? אומר המדרש – יוסף הצדיק ויצחק אבינו. מה אצל יוסף הצדיק? יעקב, אבא של יוסף, קורא לבנו ואומר "הלוא אחיך רֹעים בשכם לכה ואשלחך אליהם". יוסף יודע שלמלא את רצון אביו זו לא שליחות פשוטה, כי כולם יודעים שהאחים שונאים אותו מאד מאד, ויכול להיות מסוכן ביותר ללכת לשכם לראות את שלום האחים ושלום הצאן ולהשיב דבר ליעקב אבינו (כבקשתו). אף על פי כן "ויאמר לו הנני" בענוה גמורה, במסירות נפש, בפשטות ובתמימות – אני מוכן לכל שליחות, גם למקום מסוכן, לאיפה שאתה רוצה. באמת כך היה – הוא הלך לשם במצות אביו, והשליחות היתה מסוכנת לו, בקושי הוא יצא ממנה בחיים, וגם כשיצא בחיים הוא נמכר למצרים וכל הסיפור. המדרש אומר שזו דוגמה של כיבוד אב – שהוא עושה משהו במס"נ למלא את רצון אביו, ויודע היטב שהסכנה אורבת לו בצורה מובהקת ביותר, ואף על פי כן הוא עושה מה שהאבא אומר לו. זו דוגמא אחת. יצחק בעקדה – מסירות נפש על כבוד אב דוגמא שניה, אפילו עוד יותר חריפה, היא יצחק אבינו – הוא מושלך על המזבח (כך לשון חז"ל), "כשה לטבח יובל וכרחל לפני גֹזזיה נאלמה", והוא פושט צווארו על גבי המזבח ואומר לאבא תשחט אותי. חז"ל דורשים ש"השה לעלה בני" היינו "אתה לעולה בני" ("השה" פירושו "אתה" ביוונית), והוא הולך – "וילכו שניהם יחדו"[ב]. אם יצחק היה בורח שניהם היו ניצלים: אברהם היה בסדר – מה הוא יכול לעשות? בנו ברח, ויצחק היה בסדר שברח שהרי הוא לא נצטווה להקריב את עצמו. אפשר לחשוב, וכך מפרשים בדרך כלל, שיצחק מקיים כאן את "השה לעלה בני" במסירות נפש בגלל שהוא מאמין שאברהם אביו קבל את הציווי מהקב"ה – לכן, במצות ה', הוא פושט את צווארו על גבי המזבח במס"נ לה' להיות עולה תמימה. אבל כאן במדרש, בתנדב"א, משום מה לא מפרשים כך, אלא מסבירים שיצחק פשט את צווארו משום כבוד אב – אבא רוצה לשחוט אותי? בסדר גמור, תעשה מה שאתה רוצה, אני מכבד את רצונך בזה וגם ירא ממך מלעבור על רצונך. "וילכו שניהם יחדו" – אני ואתה בראש אחד, בהסכמה אחת. זה משהו מדהים, שכבוד אב הוא עד כדי כך שאם האבא רוצה לשחוט אותך אתה פושט את צווארך ואומר קדימה. היום בפסיכולוגיה כל הבעיות הנפשיות של אנשים הםבגלל יחסים שהיו ביניהם לבין ההורים בילדותם. אם רק היינו לומדים מיצחק אבינו הכל היה נפתר. מה כל היחסים שהיו משנים? אפילו אם אבא רוצה להרוג אותי – יש מצוה, כבוד אב, ואני פושט את הצוואר על גבי המזבח. לפי זה – המסירות כאן היא אפילו יותר מבסיפור של יוסף. לעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו" כידוע, הגמרא אומרת שלע"ל האב העיקרי יהיה יצחק אבינו. לא אברהם ולא יעקב יוכלו להציל את עם ישראל בכח ההמלצה שלהם ובכח מעשיהם, ורק יצחק יוכל להצילנו – בזכות שיסביר לקב"ה שאני הייתי מוכן להשחט לקיים מצות אבי (בפשט זו מצות הקב"ה, אך כאן הדגש על כך שקיים מצות אביו). בזכות המוכנות שלו לקיים את מצות אביו אפילו להשחט, הוא נעשה "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא. אותו בן שמקיים את מצות כבוד אב עד כדי נכונות למות בשביל האב, בשביל לקיים את רצון האב, נעשה "כי אתה אבינו". על כך שבן מוכן למות בשביל להציל את חיי אביו – לקפוץ לים להציל את אביו, למרות סכנת חיים לו – כתוב במפורש בזהר הקדוש, כתוב שם שהבן אוהב את האבא ומוכן למות בשבילו יותר מאשר בשביל עצמו ורוחו ונפשו וכו'. אבל כאן לא רק שהבן מוכן למות בשביל להציל את האבא, אלא הוא מוכן למות במצות האב כדי לקיים מצות כבוד אב. דווקא לאחד כזה שפשט את צווארו בשביל לקיים את מצות אביו לו אומרים לעתיד לבוא "כי אתה אבינו" (ולא לאביו, אברהם אבינו, האב שהולך לשחוט אותו, ולא לבנו יעקב, הבחיר שבאבות). לאחר מיתת ההורים גוברת אצל הילדים הנכונות למות אם כן, הדבר הראשון שצריכים ללמוד הוא התמצית של מצות כבוד אב ואם. אם רוצים לכתוב ספר "תמצית מצות כבוד הורים", זו נקודת התמצית – הנכונות למסור את הנפש ממש כדי לכבד את ההורים. מסירות נפש ממש בקבלה שייכת לספירת הכתר. כתר הוא העל-מודע, למעלה מטעם ודעת – אי אפשר להסביר בשכל למה יצחק צריך למות כי האבא רוצה לשחוט אותו עכשיו, אפילו שהאבא אומר שה' אמר לי. זה משהו שנובע מהכתר, למעלה מטעם ודעת. אמרנו שנדבר על דברים שמתעצמים אחרי מיתה. גם אצל יוסף וגם אצל יצחק האבא בחיים, אבל כאשר האבא מת יש תחושה ב'מקיף' שאם האבא מת גם אני מזדהה איתו ומוכן למות כדי להיות איתו. נסביר בהמשך שהאבא עוד יותר כאן, אבל לפי פשט לאחר מיתה – האבא מת – ויש משהו במת שמוציא עוד יותר רוח של מס"נ אפילו מאשר מחיים. אם כולם חיים אז העיקר בחיים הוא לחיות – על זה חושבים – אבל כאשר כבר יש מרכיב של היפך-החיים, של לאחר מיתה, הוא מתכנת בצורה אחרת את כל הראש, את כל הנשמה, ומתחילים לחשוב על לאחר מיתה, ולא רק על חיים. ממילא זה מוציא מהנשמה עוד יותר מס"נ (עבור האבא, כדי להנציח את האבא, וכמו שיתבאר בספירת הנצח). עד כאן נקודה ראשונה – כנגד הכתר.
חכמה: לימוד תורה לעילוי נשמות ההורים לימוד תורה לזכות ההורים (בפרט בשבת) נעבור לחכמה (משהו הרבה יותר פשוט – המתח הגבוה יורד לגמרי): חכמה קשורה עם לימוד תורה – "אורייתא מחכמה נפקת". יש מצוה, ענין גדול, שילדים וידידים לומדים תורה לעילוי נשמת הנפטר. נוהגים ללמוד משניות – כתוב ש-משנה אותיות נשמה, שבזכות המשנה הנשמה מאירה. אבל בכלל, בכל תורה שלומדים, וכל שכן מי שזוכה ללמד תורה לאחרים, יש בכך זכות עצומה לנשמת האבא והאמא. יש משהו שקשור לזה: הזכרנו קודם את מצות "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם" – יש קשר בין כבוד הורים למצות שבת. אחד הקשרים שכתובים בזהר קשור עם התורה – התורה מחברת בין כבוד הורים לשמירת שבת. לכן גם בעשרת הדברות קודם כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ואחר כך "כבד את אביך ואת אמך", וגם בפסוק "איש אמו ואביו תיראו" יש סמיכות מפורשת בין מורא אב ואם לקדושת השבת. לא עובדים בשבת, כמו שנסביר, והסיבה הפשוטה שלא עובדים היא כדי שכל היום יתפנה לתמצית החיים[ג] – תמצית החיים של היהודי היא זמן ללמוד תורה. זה קשור לכבוד הורים, במיוחד לכבוד הורים לאחר מיתה, אחרי מאה ועשרים. אז באמת נוהגים להקדיש הרבה זמן ללמוד תורה לעילוי נשמת ההורים. כבוד הורים – משל אב או משל בן? נקשר את הענין עם דין בהלכה, שיעמיק לנו את ההבנה. יש מחלוקת בגמרא בענין כבוד הורים: עיקר הכבוד הוא שהבן מאכיל ומשקה מלביש ומוציא וכו' – משרת את האבא, כמו עבד, "בן יכבד אב ועבד אדוניו" (גם בכך יש מחלוקת אחרונים אם גדר השירות הוא ממש כשירות עבד לאדונו או רק שירות כזה שבן רגיל לעשות לאביו). לעת זקנת ההורים הבן מקדיש הרבה הרבה זמן לטפל בהם, וגם כשלא זקוקים לטיפול סיעודי המצוה היא "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא". המחלוקת בגמרא היא "משל מי?" – על מי חלות ההוצאות בכבוד הורים? אני צריך להאכיל את האבא, אבל אני מוציא את העלויות מחשבון הבנק של האבא או שאיני צריך להתחשב בכלל בכמות הכסף שיש לאבא והמצוה היא שהכל יבוא מפנקס הצ'קים שלי? יש מי שאומר ש"מאכיל וכו'" זה "משל בן" – שצריך להאכיל את האבא מהכסף של הבן, גם אם האב עשיר. יש מי שאומר שאם באמת לאבא אין פרוטה ודאי הבן חייב להוציא מכיסו כדי לפרנס את האב, אבל אם יש כסף לאבא (הוא מליונר, או פחות מזה) הבן צריך לשרת אותו אבל הוא קונה לו את הדברים שזקוק להם עם הכסף של האבא – "משל אב". יש מחלוקת – דוגמה יפהפיה לדבר שמאד הגיוני שתפול בו מחלוקת – ואם יש מחלוקת צריך להיות פסק, וההלכה היא "משל אב". כלומר, כל זמן שיש לאבא כסף הכסף יוצא מחשבון האב והשירות על הבן – האב נותן לבן צ'ק פתוח שילך לקנות לו אוכל במכולת. הבן חייב לטרוח ולהביא לאב אוכל, אבל כל זמן שיש לאבא כסף הבן לא צריך להוציא מהכסף של עצמו. אבל, כמו שאמרנו, יש גם מי שסובר שכבוד הורים הוא "משל בן". בטול מלאכה לצורך כבוד הורים – מסירות יום יומית הגמרא שואלת על הדעה (שנפסקה להלכה) שכבוד הורים הוא "משל אב": כתוב שהקב"ה השווה כבוד הורים לכבוד עצמו – על כבוד הורים כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ועל כבוד ה' כתוב "כבד את ה' מהונך". אם כבוד הורים הוא "משל אב" איזו ההשוואה יש כאן? הרי על ה' כתוב "כבד את ה' מהונך", מכספך שלך, ולכאורה גם בכבוד הורים צריך להיות "משל בן". הגמרא מתרצת שהשוויון ביניהם הוא בגלל בטול מלאכה. אם לאבא יש כסף, והבן יכול להשתמש בצ'ק של האבא, אז כך עושים, אבל גם הבן מפסיד משהו גשמי שנחשב כנתינה מהונו – הוא מפסיד זמן יקר וטורח טרחה גדולה. הוא לא יכול לעבוד באותו זמן – הוא באמצע העבודה, זו הפרנסה שלו, והוא צריך לסגור את העסק ולרוץ למכולת, לקנות לאבא שלו ולהביא לו ולהאכיל אותו. אז אף על פי שהוא קונה עם הצ'ק של האבא, כבוד הורים נקרא "מהונך" בגלל בטול מלאכה. יהיה כאן רעיון פשוט ויפה ועמוק, העולה מהמושג בטול מלאכה. לכל הדעות הבן צריך להתבטל ממלאכתו כדי לשרת את האבא, כל שכן וק"ו כאשר לעת זקנה בן צריך לטפל בהוריו – אז יתכן שבגלל הטפול הוא צמוד להורים עשרים וארבע שעות ביממה (יכול להגיע עד מצב כזה), שאין לך בטול מלאכה יותר מזה. גם כאשר הכל יוצא מהכסף של ההורים – הוא צמוד, הוא מטפל, והטפול הזה, ההתמסרות הזו, היא המצוה הכי גדולה בעולם. בכתר יש מס"נ בפועל, אבל כאן זו מסירות יום-יומית – זו פעולת "תדיר", שהרבה פעמים היא יותר נעלית מה"מקודש". לפשוט את הצוואר על המזבח זה חד-פעמי, אבל כאן יש משהו תדיר שבמדה מסוימת יותר קשה. כבוד הורים לאחר מיתה – בטול מלאכה כדי לקבוע עתים לתורה איפה עוד מוצאים את המושג בטול מלאכה? בטול מלאכה הוא בטוי מובהק של שבת – בשבת לא עובדים. בן מסר את הנפש לטפל בהורים שלו, לקיים את "כבד את אביך ואת אמך" למהדרין. עכשיו, לאחר מאה ועשרים, האבא איננו והבן פטור מהטיפול הגשמי בו – איך הוא מקיים כעת את ה"בטול מלאכה"? יש כאן מוסר השכל פשוט מאד – כאשר הבן קובע עתים לתורה לעילוי נשמת האבא. כמו שאמרנו קודם, בטול המלאכה של שבת הוא בשביל להתפנות ללמוד תורה. כך, הדבר הכי פשוט של "בן יכבד אב" לאחר מיתה הוא הנכונות שלו להתבטל ממלאכתו כדי להקדיש שעות רבות ללימוד תורתנו הקדושה. ידוע שמי שיושב ולומד תורה כל היום בבית המדרש מכונה "בטלן" בלשון חז"ל, על שם שהוא בטל ממלאכה – בכל עיר בישראל צריכים להיות לפחות "עשרה בטלנים" (כנגד י של שם הוי' ב"ה, ספירת החכמה). וכן, בזהר הקדוש נאמר שתלמידי חכמים אמיתיים נקראים בשם שבת – כל ימיהם הם בבחינת שבת קדש, בטלים ממלאכה ועסוקים בתורה. הכל כאן שייך לחכמה, ולכן זו החכמה של הפרצוף שלנו: גם שבת היא סוד מוחין דאבא, גם בטול מלאכה – חלק ממושג הבטול בכלל – שייך לחכמה, וכעת שמים את תמצית הדגש על למוד תורה ש"מחכמה נפקת". לעשות לאבא טוב גם לאחר מיתה – על ידי לימוד תורה וקיום מצוות הדבר הראשון, הכתר, היה נכונות למסירות נפש – דבר שלא קורה כל רגע (גם אם תמיד נכון, בפועל לא קורה תמיד). הדבר השני הוא תדיר – ללמוד תורה יום, וגם לקיים מצוות, כדי לכבד את האב, אף שהדברים כרוכים בבטול מלאכה. לכבד את האב לאחר מיתה היינו לעשות לאבא נחת רוח ועילוי נשמה. ברור שכמו שהבן הקדיש עצמו לטפל באב ולעשות לו טוב מחיים, צריך ביתר שאת וביתר עז לעשות לאבא טוב לאחר מיתה, ובכך שהוא יושב ולומד תורה לזכות האבא הוא עושה לו טוב, "אין טוב אלא תורה". כבוד כזה בא מראש שבתי, של בטול מלאכה לשם כבוד אב ואם (והרמז: בטול מלאכה כבוד אב ואם עולה יה בריבוע – י-ה הוא שם החכמה בפרט, כנודע).
בינה: כבוד הורים מעולם אחר סקירת הדעות בענין כבוד הורים אחר מיתה הגענו לספירת הבינה – בינה בקבלה היא סוד עולם הבא. אמרנו שהזהר אומר שיש יותר כבוד הורים כשהאב בעולם הבא מאשר עכשיו. כדי להבין היטב נעשה סקירה של כל הדעות הרבות לגבי כבוד הורים לאחר מיתה (מ"מ לסקירה זו אפשר למצוא באנציקלופדיה תלמודית ערך כבוד אב ואם תחלת סעיף יא): · בתלמוד ירושלמי יש מאמר של רבי אבין (לשון אבא, מענין שזה מאמר שלו), שברגע שהאבא נפטר פטורים מכבוד אב. יש מי שרוצה ללמוד מדבריו שהוא סובר שאין מצוה לכבד הורים לאחר מיתה. זה קצה אחד, וצריך לומר, כפי שנראה, שבהחלט אין מוכרח לפרש ככה את דבריו בלשון הירושלמי. אבל, בלי להכנס כאן להרבה לומדות, יש אחרונים שמפרשים כך את דברי רבי אבין – שבכלל אין יותר מצוה, לא דאורייתא ולא דרבנן – אף שאין בכך הכרח. · יש אחרונים שרוצים לדייק ברמב"ם – גם לא מוכרח בכלל – שכבוד הורים אחר מאה ועשרים זה רק תקנה מדרבנן, אבל כשכתוב בתורה "כבד את אביך ואת אמך" הכוונה היא רק מחיים ולא לאחר מיתה. לדבריהם, המצוה עדיין לכבד את ההורים לאחר מיתה היא תקנת חכמים. שוב, פירוש זה בדברי הרמב"ם בכלל לא מוכרח, אבל אנחנו רושמים כאן את כל מגוון הדעות במצוה זו. · יש דעה שלישית, של הנודע ביהודה (ועוד), שכאשר כתוב בתורה "כבד את אביך ואת אמך" אין חילוק – גם מחיים וגם לאחר מיתה – אבל אם הורה אחד חי והורה אחד נפטר אז כבוד ההורה החי קודם ועדיף לכבוד ההורה שאיננו בחיים, גם כאשר האמא חיה והאבא נפטר (שבחיים האמא גם צריכה לכבד את האבא ולכן דברי האב קודמים). אם כן, מה דעת הנו"ב? שהמצוה לכבד את ההורה לאחר מאה ועשרים היא מצוה מן התורה, אבל היא טפלה למצוה לכבד את ההורה החי. · עוד גדול מאד שבא אחריו (מפורסם וגדול, שנזכיר עוד מדבריו בהמשך) – רבי עקיבא אייגר – חולק עליו ומוכיח ההיפך. הוא סובר שגם אם הורה אחד חי והשני נפטר עדיין כבודם שוה, ואם האב שנפטר והאמא חיה כנראה שעדיין כבוד האב קודם (על פי מה שלמדנו ב-י תמוז בענין קדימת כבוד האב לכבוד האם בעצם, עיי"ש עוד בסוגיא זו). · יש דעה חמישית, בה פתחנו, שהיא דברי הזהר הקדוש – הפוכה מן הקצה אל הקצה – שמצות כבוד הורים לאחר מיתה גדולה עוד יותר ממצות כבוד הורים מחיים. כבוד הורים לאחר מיתה – "חסד של אמת" לשם שמים אם כן, יש כאן ממש קשת דעות מן הקצה אל הקצה: יש דעה באחרונים שאומרת שאין מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן לכבד הורים אחר מיתה ויש בקצה השני מי שאומר ש"יתיר מבחיוהי". בנוסף לדברי הזהר, מביאים דעה זו גם כהסבר למובא במסכת שמחות (לגירסה אחת) שמצות כבוד הורים לאחר מיתה יותר גדולה מאשר מחיים. לפי הזהר הסיבה היא שלאחר מיתה כל דבר טוב שהבן עושה הוא כמו להאכיל את האבא. בחיים יש דברים מוגבלים שהם כבוד הורים, אבל לאחר מיתה כל דבר טוב שאתה עושה מזכה ומכבד את האבא. במסכת שמחות כתוב עוד טעם שכבוד הורים יותר לאחר מיתה מאשר מחיים: שמחיים יתכן ויש לאדם אינטרס, במודע או שלא במודע – הוא חושב על ירושה, עלול לחשוב על איזה אינטרס בכך שמכבד את ההורים, אבל אחר מיתה הכבוד הוא נקי, "חסד של אמת", לשם שמים באמת. כעת הוא לא יקבל מהאבא שום דבר – אם היתה ירושה הוא כבר קבל אותה – ואם ממשיך לכבד את האבא זה בא מתוך כוונה טהורה, לשם שמים. הסברנו (בשיעורים קודמים, החל מ-ה תמוז) שיש שתי דעות במהות מצות כבוד הורים (שתי דעות) – מצוה בין אדם לחברו (כמעט כמו פריעת חוב, לא להיות כפוי טובה, שזו המדה הכי רעה בנפש) ומצוה בין אדם למקום (שבטויה כלפי האבא, אבל היא מצוה בין אדם למקום). הסברנו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", ושתי הדעות הן בעצם שני ממדים במצוה, אבל לאחר מיתה צד ה"בין אדם למקום" מתחזק. מחיים אני מטפל בהורה, גומל לו על כך שהוא טפל בי בילדותי – זה סוג של מצוה בין אדם לחברו. אחר מיתה, כשאין לי שום טובת הנאה, שום אינטרס, הכל הוא "חסד של אמת" – זו מצוה שכולה לשם שמים, הכל בין אדם למקום. אם כן, במשנה במסכת שמחות יש אסמכתא מפורשת להסבר שלנו, שגם תואמת את דעת הזהר הקדוש. חיבור הדעות: מעבר מכבוד הורים בעוה"ז לכבוד הורים בעוה"ב דרך רגע של אַיִן תורתנו היא תורת אמת, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים". לכן, כשיש קשת של דעות שונות, מן הקצה אל הקצה, כמו כאן – שאחד אומר שאין שום מצוה בכלל, ואחד אומר שזו יותר מצוה מאשר מחיים – יש תופעה של "נעוץ סופן בתחילתן", שהמעגל נסגר דווקא בקשר בין שתי הדעות הרחוקות ביותר. גם כאן אפשר להבין טוב מאד שדווקא שני הקצוות קשורים ותלויים זה בזה: הזכרנו את דברי אותו אחרון, שמפרש את דברי רבי אבין כמלמדים שאחרי פטירת האב הוא פטור מהמצוה, ואמרנו שאינם מוכרחים. למה? כי כשלומדים תורה אני מצייר לעצמי מה אני הייתי מתכוון אם הייתי אומר את מה שכתוב. עד עכשיו אדם התמסר לטפל בהורים, ומה הוא מרגיש באותו רגע שהוא עושה עליהם קריעה? כתוב שהקריעה על אבא ואמא היא לא כמו קריעה על שאר הקרובים שחייבים להתאבל עליהם, אלא צריכים לגלות את הלב, ובסוגית הירושלמי אומר שהכוונה לגלות את צער הלב העמוק על הפסד מצות כבוד הורים (שלפי חז"ל היא נקראת "חמורה שבחמורות"). עם טפת חסידות, איך נפרש את דברי רבי אבין? הוא מתאבל על כך שנעשה ערטילאי מהמצוה, ערום מן המצוה. בזמן שהבן קונה תכריכים וכו', כמצוותו, הוא קורע את לבושו ומראה את צערו שהוא ערום מהמצוה. אז כעת אין לו יותר מה לעשות בענין של כבוד הורים? איני חושב שהפירוש כך. בשביל לעבור ממציאות למציאות אחרת יש מעבר יבק – כמו בפטירה ומעבר מעולם לעולם – יש שלב של 'אין' בין שני מצבים של 'יש'. בין העולם הזה לעולם הבא צריך לטבול בנהר דינור, נהר של אש, כדי לשכוח חיזו דהאי עלמא – לשכוח חויה קודמת כדי לזכות לחויה אחרת לגמרי. כך אני מפרש את רבי אבין – באופן שמאד מתאים לירושלמי – שכדי להגיע לכבוד הורים אחר מיתה, מהות אחרת לגמרי, קודם צריך להרגיש את ה'אין', החלל מקיום המצוה כמו שהיתה מחיים. לרגע זה התאפס, יש רגע אחד שאתה פטור – כמו שאונן פטור מכל המצוות. לרגע אחד מצטער עד עומק נשמתך ומגלה את הלב, אבל לאחר מכן פתאום המצוה חוזרת ומתגלה באופן אין סוף יותר רם ונשא מקדמת דנא. או, בלשון הנ"ל, קודם כבוד הורים היה מצוה בין אדם לחברו – שהאבא כמו חבר שלי, הוא טפל בי ואני צריך לטפל בו – אבל אחרי הקריעה כבוד הורים הוא משהו אחר לגמרי. צריך באמת להפסיד במדה מסוימת את כל היחס הקודם לרגע, כדי לזכות למשהו אין סופי יותר ממנו, לכבוד הורים "יתיר מבחיוהי". מעבר יבק בין העולם הזה לעולם הבא, עולם הבינה אם כן, סקרנו את כל מגוון הדעות, מהפירוש בדברי רבי אבין בתלמוד ירושלמי ועד לדעת הזהר וגרסת מסכת שמחות לגבי כבוד הורים לאחר מאה ועשרים, והסברנו את הקשר הפנימי ביניהם. למה זה שייך לבינה? כי בינה היא עולם הבא, אליו מגיעים על ידי שעוברים את "מעבר יבק". הווארט כעת הוא שלא רק האבא עבר "מעבר יבק" מהעולם הזה לעולם הבא – גם הבן, ביחס לאבא, צריך לעבור "מעבר יבק"[ד]. כל הדינים והמנהגים שמסביב לפטירת האדם מן העולם הזה נקבצים בספר "מעבר יבק", שסודו הוא כמו מה שקוראים היום בפיזיקה חור שחור – נכנסים לחור שחור, ובצד השני יוצאים לעולם אחר לחלוטין, לא מה שהיה קודם. המושג חור שחור היום בפיזיקה בדיוק מתאים למושג "מעבר יבק", מעבר ש"כל באיה לא ישובון", מעבר חד-כיווני שרואים מי שנכנס אליו אבל לא מי שיוצא ממנו, ואי אפשר לשער איך יוצאים מהצד השני. כמו שהיום לא יודעים לאן מגיע מי שנכנס לחור שחור, אבל הוא מגיע לממדים אחרים. בכל אופן, כמו שהאבא עבר את מעבר יבק גם הבן עובר אותו. מכאן נלמד כלל גדול לגבי מהות מצות כבוד הורים – הזדהות עצמית עם כל מה שעובר על ההורה. המעבר מגיע לעולם הבא, לספירת הבינה – כבוד אב ואם של העולם הבא.
חסד: אריכות ימים במצוות אריכות ימים – מדת אברהם אבינו בחכמה אמרנו שצריך ללמוד תורה לעילוי נשמת האב, ותחת החכמה יש חסד – על פי פשט החסד היינו לעשות מעשים טובים. מבין כל תריג מצוות התורה יש רק כמה שכתוב ששכרן בצדן – שהתורה מבטיחה בפירוש שאם מישהו מקיים את המצוה הוא מקבל שכר מסוים. המצוה הכי חשובה ששכרה בצדה היא כבוד אב ואם – בפעם הראשונה כתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יארִכון ימיך" ובפעם השניה "למען יאריכֻן ימיך ולמען ייטב לך". כמובן, בעשרת הדברות עצמן אין עוד שום מצוה שמתן שכרה בצדה – רק כבוד אב ואם. מה פירוש המושג אריכות ימים? קודם כל, חז"ל אומרים שעיקר אריכות ימים היא בכלל לא בעולם הזה אלא ב"יום שכולו ארוך". בכל אופן, יש מי שאומר שהבטחת "למען יארכון ימיך" כוללת גם אריכות ימים בעולם הזה – שמי שעובד את ה' ("ועבדתם את הוי' אלהיכם...") זוכה ל"את מספר ימיך אמלא" גם בעולם הזה – אבל העיקר הוא אחרי מאה ועשרים. הפסוק אומר "אֹרך ימים בימינה" – לגבי התורה כתוב שבצד ימין יש אריכות ימים, ואילו "משמאלה עשר וכבוד" (וכן ב"פתח אליהו", הקדמת תקו"ז, קו ימין נקרא "חד אריך"). סתם ימין בקבלה הוא מדת אברהם אבינו, ספירת החסד – "עולם חסד יבנה". הראשון בתורה שזכה לאריכות ימים הוא אברהם אבינו, עליו מעידה התורה "ואברהם זקן בא בימים" (אם כי היו דורות קודמים שחיו הרבה יותר, אבל זו לא היתה באמת אריכות ימים במובנה הפנימי). אריכות ימים אינה רק כמות של חיים, אלא בעיקר איכות החיים – שכל יום הוא ארוך, מלא וגדוש מצוות ומעשים טובים (תוך כדי שהאדם מקיים בעצמו "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז", בחינת "ארך אפים", בהתרחקות מן הכעס והקפידה עד הקצה האחרון – "שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי..."). "הכל הולך אחר הפתיחה" ומאברהם אבינו לומדים את מושג אריכות הימים, "ואברהם זקן בא בימים". כל יום הוא "בא בימים" והאריך אותם, מלא אותם במצוות, כך שכל יום ויום הלביש אותו והעלה אותו. המשכת אריכות ימי האב מ"יום שכולו ארוך" במעשים טובים בעולם הזה ככל שהבן לומד את דרך האב והולך בדרכיו כך הוא מאריך את ימיו שלו. כעת, אחרי מאה ועשרים, האב ב"יום שכולו ארוך", ואיך הבן מזדהה איתו? כל מי שמקיים את מצות כבוד הורים, גם מחיים, מובטח לו "למען יארכון ימיך". אבל קל להבין שהענין מתחזק לאחר מיתה – כעת האב ב"יום שכולו ארוך" והבן צריך להמשיך את ה"יום שכולו ארוך" גם לעולם הזה, "והחי יתן אל לבו", בלימוד ממעשיו הטובים של האבא. אז הבן זוכה לאריכות ימים בעולם הזה – עוד מצוה ועוד מצוה. מצוה במובן הכי פשוט היא מעשה חסד – לעזור למישהו. גם בכל מה שהבן עוזר למישהו יש כבוד הורים. שהרי, כפי שהזכרנו, הזהר אומר שלאחר מיתה כל דבר טוב שאתה עושה הוא כבוד הורים, בין שאתה חושב על כך ובין שאינך חושב על כך. כמובן, אם הענין של כבוד הורים נמצא במודע בכל מעשה טוב זה עוד יותר טוב. כשהילדים ממשיכים מאריכות ימי האב, מהמעשים הטובים שעשה כל חייו, בכך שהם מעשים טובים כיוצא בהם – זו אריכות ימים שמתחזקת לאחר מיתה. זה פירוש פשוט, כנגד החסד.
גבורה: קושי דקדושה לעומת קושי דקליפה מצוה לציית לאב גם בדברים שאינם הנאתו האישית כנגד הגבורה יש דין מאד מענין. האחרונים דנים האם כשהאב אומר לבן לעשות דבר שאין לו בו הנאה אישית יש בכך כבוד הורים. רוב האחרונים אומרים שמצוה על הבן לציית ולבצע את כל מה שעולה על הדעת של האב לבקש מהבן (בשיעור קודם, בר"ח אב, שייכנו את כללות הענין הזה לספירת הגבורה).רק אם בקשת האב היא נגד התורה אסור לציית לו. כדי להבין טוב שאלה של האחרונים בהקשר זה נקדים יסוד חשוב אצלנו: "אבן ישראל" – קושי מהאב וכובד מהבן על יוסף הצדיק אומר יעקב בברכותיו לפני מותו "משם רֹעה אבן ישראל", והפירוש שהוא היה רועה ומפרנס של "אבן ישראל" – אב ובן של ישראל (יעקב ובניו, וגם בני בניו – אבן ר"ת אב-בן-נכד) מהדרשה של "אבן" כלשון אב ובן אנחנו לומדים שהיחס בין אב ובן הוא סוד האבן. לאבן שתי תכונות פיזיקאליות – כובד וקושי, שני דברים שונים לחלוטין מבחינה פיזיקאלית. לדוגמה, האבן הכי קשה היא היהלום – לא בגלל שהיא כבדה אלא בגלל שהיא קשה (ואבן קשה חותכת את מה שפחות קשה ממנה). שוב, יש שתי תכונות באבן – מדת הקושי ומדת הכובד. כתוב שהיחס של אבא ובן נקרא "אבן", כי כל אחד נותן לשני את אחת מתכונות האבן – האבא נותן לבן את הקושי, וכשהבן מכבד את אביו הוא נותן לו את כובד המשקל. כשהבן מקיים את מה שהאבא מבקש זאת אומרת שהוא מחשיב אותו. ריבוי הבנים, ריבוי משרתים, רוב עם למלך – "אין מלך בלא עם" – נותן כובד למלך, מלביש את המלך (בחינת "כד אתתקן רישא דעמא" כנ"ל). כשהבן מכבד את האבא הוא נותן לו ולמלתו – גם באופן אישי וגם באופן צבורי – כובד משקל. אם כן, כתוב שהבן נותן במצות כבוד הורים כובד לאבא, אבל מה האבא נותן לבן? קושי. קושי מתפרש כמו 'חוט שדרה', בטחון עצמי (בחינת נצח, סוד "ברא כרעא דאבוה", כשבקדושה היינו ההרגשה ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" כנודע). האבא אמור להעניק לבן את היכולת להתמודד עם קשיי החיים, להפוך אותו לבעל מספיק קושי חיובי (תיכף נאמר שעלול להיות גם קושי שלילי). ולסיכום: האבא נותן לבן את הקושי והבן נותן לאב את הכובד, ולכן ביחד היחס שלהם נקרא אבן – "משם רעה אבן ישראל" (והפסוק נאמר על יוסף[ה] הצדיק דווקא, שמסר את נפשו על כבוד אביו, כנ"ל בספירת הכתר). בקושי שלילי אין צורך לציית לאב רמזנו שהקושי יכול להיות גם מוגזם ובלתי רצוי, והיינו הקושי של עולם התהו, בחינת "קשה כארז", ההיפך מ"רך כקנה" של התיקון, בחינת ארך אפים ואריכות ימים שנתבארה בספירת החסד כנ"ל (והיינו הקשר בין חסד לגבורה, יד ימין ויד שמאל, בפרצוף כאן – חסד, ימין, הוא "חד אריך" כנ"ל, ואילו גבורה, שמאל, הוא "חד קציר" בקצר רוח ודינים-צמצומים – קושי, שחייב פקוח רב לשמור שיהיה מצד הקדושה, שלא יגלוש לקליפה). לאחר הקדמה זו, יש שאלה בהלכה: אני הבן, ויש לי אבא, ומישהו פגע בי – עשה לי, הבן, משהו לא טוב. האבא רואה את הפגיעה ומאד חורה לו, והוא רוצה לדאוג שאני אהיה קשוח – האבא אומר שלא צריך לסלוח ולמחול לאותו אחד, והוא מצוה עלי לא לסלוח לו. אפשר ללמד זכות על האבא, שלא רוצה שהבן יהיה מה שקוראים 'פראייר'. הוא רוצה לחנך את הבן שלו שיהיה עם חוט שדרה, אז הוא אומר לבן – אל תסלח לאותו יהודי שפגע בך. הוא לא פגע באבא אלא בבן, אבל האבא רוצה לחנך את הבן איך מגיבים. הבן הוא בחור טוב לב, הוא רוצה לסלוח – האם חייב לשמוע בקול אביו? האם חייב לא לסלוח כדי שיהיה קשה, או שיכול לוותר לו? שאלה זו נידונה באחרונים, דיון לא פשוט, אבל בסוף המסקנה היא שלא לסלוח זו עבירה, ולכן בכך הבן לא צריך לשמוע לאביו. האב אומר לו בעצם לשמור ליהודי טינה ואיבה בלב, והרי בתורה כתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" – זו מצות לא תעשה, ולכן אל לבן לשמוע באביו במקרה זה. אם הבן רוצה למחול ולהיות 'פראייר' זו מצוה, לא להיות קשוח שלא סולח, ולכן הענין נכנס תחת הכלל שאם האבא אומר לעשות עבירה אסור לשמוע בקול האב. שאול ויונתן לעומת דוד ושלמה השאלה הנידונה יכולה להיות שאלת רב, כמו באיזה שו"ת – היה מקרה והבן שאל את הרב מה לעשות שאבי אמר לי לא לסלוח ואני רוצה לסלוח. הרב חייב לתת לו פסק בכל מקרה, אבל הטוב ביותר הוא אם הרב מספיק ממולח ויכול למצוא אסמכתא בתנ"ך. ובאמת, היה רב שמצא את הסיפור הזה בתנ"ך – שאול ויונתן עם דוד. שאול המלך אומר לבנו יהונתן כי התחברותו עם דוד היא "לבֹשתך ולבֹשת ערות אמך", כי בסוף יקח ממך את המלוכה, ומצוה עליו להיות עוין לדוד, לשנוא אותו ולרצות להתנקם בו כפי ששאול רוצה. רואים שיונתן לא ציית – עשה בדיוק ההיפך. יונתן כרת ברית עם דוד, אמר לאביו שדוד לא עשה שום דבר וכל מחשבותיו עליו הן דמיונות, ולא היה מוכן בשום פנים ואופן לכבד את רצון אביו לשנוא את דוד מלכא משיחא. אם כן, יש אסמכתא מפורשת – המובאת בהלכה – לדין כאן. אבל, אם חושבים קצת, יש עוד אסמכתא הפוכה, שפלא שלא מובאת: לפני שדוד נפטר הוא אומר לשלמה בנו שלא ישכח להנקם מיואב בן צרויה וכך גם לגבי שמעי בן גרא – שידאג ברוב חכמתו שלא ירדו בשלום שאולה. הכי מענין בסיפור ששמעי היה הרבי של שלמה המלך – הרב שלו, הר"מ שלו בישיבה – והנה, לפני שדוד נפטר אומר לשלמה ששמעי קללני קללה נמרצת ואתה בחכמתך תדאג שימות מיתה לא טבעית, שלא ימות על מטתו. ומה היה? שלמה באמת קיים בכך מצות כבוד הורים. מאד פשוט מהתנ"ך שאם הוא לא היה מקבל צוואה מאביו הוא לא היה פוגע ביואב ולא בשמעי, אותם הרג במצות אביו, וגם גומל חסד עם לגבי ברזילי הגלעדי, לו נצטווה לעשות לו טובה (רואים שדוד לא רק 'תפס דינים' ביום האחרון שלו, אלא היה מאוזן – צוה על שני דינים וחסד באמצע – יואב, ברזילי, שמעי[ו]). אלו המילים האחרונות של דוד – מיד לאחר שצוה לשלמה בנו כך כתוב שהוא מת – ורואים ששלמה קיים אותן. אפשר לחשוב שיש כאן ראיה הפוכה, מעשה לסתור, שהבן כן צריך לשמוע לאביו בנטירת שנאה למישהו. שני תירוצים לישוב המעשים הסותרים לכאורה אפשר לענות שני דברים כדי 'לצאת מהפלונטר', ושניהם נכונים. קודם נאמר את הפשט: בעומק, הרי מלכות ענינה צדק – "צדק מלכותא קדישא". יסוד ומלכות הם אמת וצדק, והאמת היא ששאול לא היה צודק, כפי שיונתן מתקומם (לא רק שדוד לא קלל את שאול, אלא דאג תמיד לכבד אותו), ואילו דוד צודק. גם בתור מלך, ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", שאול לא צודק – הוא בדמיונות, הוא בפרנויה. יונתן מבין שהאבא שלי סובל, חולה נפש, הוא בפרנויה (ובסופו של דבר הכל מאת השי"ת כדי שבאמת דוד ימלוך, מגורת שאול תבואנו) – במצב כזה לא צריך לשמוע לו. אבל דוד הוא שקול, ודורש את הגמול ליואב ושמעי בצדק (ועל זה וכיוצא בזה נאמר "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"). למה להרוג את יואב? יואב הוא סך הכל אדם גדול וחשוב (כפי שהפליגו חז"ל במעלותיו), אבל הוא עשה משהו לא טוב – הוא הרג סתם שני צדיקים, ללא משפט, לא בשעת מלחמה. הריגתו בסופו של דבר בידי שלמה היא תיקון בשבילו – זה דין מלכות. דוד דואג כאן לדין של "מלכות צדק" גם לאחר מאה ועשרים. כך גם לגבי שמעי – היה צריך להרוג אותו על המקום (כמו שיואב רצה), אבל דוד הבליג והתאפק, אך בסוף "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" וצריך להעניש אותו (אלא שבשעת מעשה, בברחו מירושלים כו', הוא לא היה בטוח בעצמו שיש לו דין מלכות, כידוע השקלא וטריא בזה, וראה גם הביאור בפנימיות בביאור ה ל"פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת). בשני המקרים, של יואב שהרג שני שרי צבאות ישראל ושל שמעי שקלל את דוד קללה נמרצת (סוד "ומכה אביו ואמו מות יומת" ו"ומקלל אביו ואמו מות יומת", וד"ל), מגיע להם דין מות במאה אחוז, אלא שדוד לא יכול לבצע זאת כעת ולכן סומך על חכמת שלמה. עד כאן פשט, שבגללו כנראה אף אחד לא הביא את השאלה הזו. התירוץ השני קשור למה שנאמר בהמשך, שיש כאן עוד צד – שאול אומר את דבריו מחיים ואילו קיום דבריו של דוד הוא כבוד הורים לאחר מיתה. דוד אומר – אני הולך למות, ואתה לאחר מותי תדאג לענין, זו צוואתי לאחר מיתה. תירוץ כזה הוא ממש חידוש מופלא – לרמוז מכאן שכבוד הורים אחר מיתה יותר חשוב מכבוד הורים מחיים, שמחיים יונתן לא צריך לשמוע לשאול ולאחר מיתה שלמה צריך לשמוע לדוד. ספירת הגבורה והשידור מהבינה לגבורה לאחר מיתה כל הצדדים האלה שייכים לספירת הגבורה: לשנוא יהודי זה פגם בספירת הגבורה. אמרנו שהאבא רוצה לתת לבן קושי, אבל מכיון שמדובר בקושי של קליפה ולא של קדושה לא צריך להקשיב לו. "לא תשנא" הוא כמובן כנגד הגבורה (קיום צוואה יהיה בפרצוף כאן כנגד המלכות). כעת נסביר עוד משהו: אם האבא משדר לבן עוינות כלפי מישהו – כי פגע בבן או שקצת פגע באבא – אז למדנו שמחיים, אם הבן הוא צדיק וגם למדן הוא צריך לדעת שאל לו לשמוע בקול אביו המשדר לו עוינות כלפי מישהו. לאחר מיתה הדבר נכון על אחת כמה וכמה. רוצים ללמוד בשיעור כאן שכל הדברים אחר מיתה מתגברים יותר ויותר. לכן, אחר מיתה, בעלמא דקשוט, הבן צריך לקבל שידור מאביו בגן עדן (בחינת בינה). כתוב שאחת מתכונות גן עדן היא שהאהבה שם לכל ישראל היא אהבה עצמית ממש – שאני אוהב את כולם כמו שאני אוהב את עצמי (בסוד "על כל פשעים תכסה אהבה", על כל פשעי הזולת כלפי תכסה אהבת עצמי ממש, כמבואר במצות אהבת ישראל בספר דרך מצותיך). מהמבט הזה לא שייכת בכלל סתם טינה ושנאה בלב – כך משודר מהבינה להגבורה לאחר המיתה. אמנם, חשוב להדגיש, כשם שמגן עדן משודרת אהבת ישראל, היפוכה של נטירה ליהודי, כך גם קיימת בבינה ההבדלה בין ישראל לעמים. לכן כאשר האב מצוה את בנו על נטירה לגוי ונקמה בו צוואה זו רק מתחזקת לאחר מיתה – גן עדן מספק הגנה ליהודי וכולל אותו בו (בבחינת "עד ועד בכלל") ובה בעת הוא מגנה את הגוי ודוחה אותה החוצה (בבחינת "עד ולא עד בכלל"). אם כן, גם הקושי החיובי שגבורה, הכולל גם נקמה ונטירה לראויים להן, מתעצם ומתגבר לאחר מיתה.
תפארת: "מוסר אביך" – "דרך ישרה" תפארת – הדרך האמצעית בספירת התפארת כתוב "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – תפארת היא מדת היושר. מדת היושר נמצאת בין חסד לבין גבורה. לחסד בהחלט אפשר לקרוא רכות לב ובגבורה אמרנו שצריך להיות קושי (אבל קושי מתוקן – לא קושי מוגזם, כמו לא לסלוח למישהו). בתפארת צריכה להיות מדת היושר, הדרך הממוצעת. ברוב המדות הרמב"ם כותב שצריך לחפש את דרך היושר, שביל הזהב, השביל האמצעי. רק בכעס וגאוה צריך להרחיק עד הקצה האחרון – לא לכעוס בכלל ולא להתגאות בכלל. אבל בשאר המדות צריך לשאוף לאמצע, לדוגמה – לא להיות כילי וקמצן, אבל גם לא להיות פזרן ולפזר כסף עד שתשאר ללא כלום ותצטרך לחזר על הפתחים. זו מדה נכונה שהאבא מנחיל. בחסד אמרנו שהאב מנחיל לבן את מדת החסד, לתת כמה שיותר, בגבורה הוא נותן לבן קושי מתוקן (לא לוותר במקום שעל פי תורה אין לוותר, כגון לא להתפשר בנוגע לתורה ומצות בזמן שפועלים לקרב את הרחוקים וכיוצא בזה), אבל בתפארת יש איזון – קו האמצעי, "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", טוב ויפה מכל הכיוונים (כגון פשרה עדיפה מדין, "מצוה לבצוע"). "מוסר אביך" ו"תורת אמך" פסוק חשוב בתחלת ספר קהלת אומר לגבי היחס בין אבא ואמא – "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך". מכאן רואים שאבא נותן מוסר. אפשר לומר שהאבא ממש מייסר, מוכיח את הבן כל הזמן, אבל יש הרבה רמות וכאן נאמר שמדובר במוסר השכל. האמא, לעומתו, נותנת תורה – "תורת חסד על לשונה". כתוב בפירוש ב"אשת חיל" שהאשה נותנת "תורת חסד". כאן כתוב סתם "תורת אמך", ויש שלשה סוגי תורה – "תורת חסד", "תורת אמת" ו"תורת חיים" – אבל מפורש שמצד האמא באה "תורת חסד". אז יוצא מהפסוק שהאבא נותן את הדינים, את המוסר, והאמא את החסדים והרחמים. הבן נולד מרחם האם, ממנה באים הרחמים, ואילו מוסר השכל בא מהאבא. צריך להבין קצת יותר טוב – לא לעשות מהאבא רק דינים. אולי בסדר לומר שהאמא נותנת רק חסד, אבל לא מסתדר שענינו האבא הוא רק לתת דינים ומוסר ותוכחה וכו'. "מוסר אביך" – ראש ישר יש פירוש ש"מוסר אביך" היינו תורה שבכתב ו"תורת אמך" תורה שבעל פה. אמא היא מלשון אומה – התורה שנולדה מתוך העם, מנשמת האומה, תורה שבעל פה. הכל בסופו של דבר "תורה מן השמים", אבל גילוי תורה שבעל פה הוא מתוך חכמי ישראל. הם מפרשים את התורה שבכתב שמן השמים – ה' אמר ומשה כתב. אז הפירוש הרגיל בקבלה, על פי מדרש חז"ל, הוא ש"שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" קאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה. עדיין קשה, למה לקרוא לתורה שכתב מוסר (שמשמעו משהו קשה, תוכחה) ולתורה שבעל פה תורה? כתוב שמוסר הוא גם מלשון יושר – ס ו-ש מתחלפות באותיות השינים. לכן יש את הביטוי מוסר השכל. תפקיד האבא, כמו שנסביר, הוא להנחיל לבן ראש ישר. אם יש לך ראש ישר ממילא אתה הולך ישר בחיים, לא סוטה ימינה או שמאלה. למשל בעסקים, האבא צריך להדריך את הבן שלו איך להתעסק בכסף. אם האבא רוצה לעשות מהבן כילי זה רע מאד – קצת כמו לשנוא יהודים, אף שלא אותו דבר ממש – כי הרמב"ם אומר שצריך לשאוף לדרך האמצע במדה זו. אבל אבא חכם ונבון, המוסר שלו הוא לא שעומד עם מקל ומרביץ כל פעם לילד, אלא שכל הזמן מיישר את הילד. אם הילד נוטה קצת ימינה צריך להשיב אותו לדרך הממוצעת וכך גם אם הולך לדרך השמאלית – צריך כל הזמן לחנך את הילד ללכת ישר, בדרך הממוצעת. זה נקרא מוסר השכל – מוסר שבא מהתורה שבכתב. תורה שבכתב מיישרת את הראש בפסיקת הלכות תושב"ע יש כאן משהו מענין ויסודי ביותר: נחשוב על ת"ח שיודע את כל המשניות ואת כל הגמרא, אבל אין לו את הבקיאות בתורה שבכתב – בתנ"ך – אז במושגים של חז"ל הוא בכלל לא נחשב לת"ח. כמה שהוא חכם לכאורה, יודע את הכל, את כל הגמרות ואת כל השו"ע, אבל כשישאלו אותו לפסוק הלכה לפי כל הידע הרחב שלו – אם הוא לא בקי בתנ"ך הוא לא יכול לפסוק (הגר"א כותב שבלי בקיאות בקבלה אי אפשר לפסוק הלכה, וידוע בדא"ח שקבלה שייכת ל"שליש מקרא", ואם אי אפשר לפסוק בלי קבלה כל שכן וק"ו לגבי מקרא עצמו). לכאורה ההלכות לא כתובות בתנ"ך, ובלי תורה שבעל פה לא יודעים אפילו הלכה אחת, אז לכאורה מספיק להיות בקי רק ב"תורת אמך", תורה שבעל פה, בשביל לפסוק. אבל האמת היא שבלי התורה שבכתב אין ראש ישר לילד הזה, לת"ח לכאורה, לבחור הישיבה, עם כל מה ששכלו מבריק. הבקיאות בתורה שבכתב מיישרת את הראש, שידע לפסוק נכון – בדרך הממוצעת, דרך האמת – כשמגיע לשאלה הלכה למעשה בתושבע"פ. תושבע"פ בלי תושב"כ היא כמו אמא בלי אבא. כמה שהאמא היא חסד, אמא בלי אבא היא חסד לא מבוקר. האבא הוא המבקר שתפקידו ליישר. זה הפירוש של "מוסר אביך" – מוסר כדי ליישר את הראש, שבא דווקא מכח התורה שבכתב. יש בכך קצת פלא, כי כל ההלכות הן תושב"ע, אבל כמו בשו"ת שראינו – כדי לדעת אם צריך לקיים מצות האב לשנוא את הבן, הכי טוב למצוא מקור בתורה שבכתב. אז הפוסק הולך נכוחו, כי יכול לדמות לדוגמא מפורשת בקרא. לא סתם כתובים סיפורים בתנ"ך – לא רק בשביל סיפורים מרתקים, כמו על שאול ויונתן ודוד, אלא מכל סיפור בתנ"ך יש מוסר השכל. לכן "שמע בני מוסר אביך" – חיים ישרים, ראש ישר, "דרך ארץ [שבסיפורי התורה שבכתב] קדמה לתורה [הלכות שבתורה שבעל פה]" – המקרא מלמד איך יהודי צריך לחיות וכו'. זה הפוך על הפוך, כי לכאורה חובת האב ללמד בנו תורה שבעל פה, אבל כאן אומרים ש"מוסר אביך" היינו תורה שבכתב, וכל ההלכות אחר כך באות מהאמא – "ואל תטש תורת אמך" (לפי הנ"ל, האבא מלמד את הבן קבלה – גם מקרא נקרא קבלה בלשון חז"ל – והאמא מלמדת את בנה הלכה, והדבר בולט ביותר בחינוך בנות, אצלן הקבלה מהאב ד"יסד ברתא" וההלכה מהאם, "כאמה בתה", וד"ל). צריך תורה שבכתב בשביל ללכת למישרין – זה התפארת. קבלת החלטות מכח זכרון האב כמו כל שאר הדברים, אנחנו מסבירים שהתכונה והענין האלה מתעצמים לאחר מיתה. לזכרון האבא, אם זוכרים אותו כדבעי, יש סגולה אדירה ליישר את הראש בחיי ההווה, והענין מתעצם לאחר מיתה. שוב, זכרון האבא הוא סגולה. כמו שאמרנו קודם, בדוגמה של עסקים – אחד רוצה להחליט החלטה גורלית בעסקים שלו, שיצייר את אביו, מה אבא היה עושה במקרה כזה, איך אבא היה נוהג. כתוב בפירוש, כמו בסיפור של יוסף, שלצייר את האבא זו סגולה שמצילה מכל מיני עבירות. כאן אומרים שלצייר את האבא, תוך כדי שרוחשים לו כבוד, זו סגולה לקבלת החלטות – לקבל החלטה ישרה, בלי לסטות ימין ושמאל. בעצם, גם בסיפור של אשת פוטיפר יוסף היה צריך לקבל החלטה מה עושים, וכך הוא לגבי כל עבירה – הרי יש בחירה חפשית ו"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" והוא מאבד את שיקול דעתו, השיקול "הוי מחשב וכו'". שיקול הדעת הזה, המאפשר לבחור בטוב, הוא תכונת היושר הבאה לבן מאביו דווקא (ולא כל כך מאמו, שהרי "בחטא יחמתני אמי" ברוב אהבתה הבלתי מבוקרת כל צרכה כנ"ל, וד"ל, ודוק). את התכונה הזאת נמקם בספירת התפארת. יש פסוק "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", הראש הישר בא מתכונה של כח-מה – האבא הוא "מה", והבן לוקח את ה"מה" שלו (מה = אדם), ומקיים בו את המשנה "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם [= מה] כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם [= מה]".
נצח: הנצחת האב הנצחה לאחר מיתה – גילוי ממד של חיים נצחיים ספירת הנצח, יותר מספירות אחרות, מתקשרת ישר לענינים של לאחר מיתה. זה קצת הפוך על הפוך – להנציח את האב לאחר מיתה היינו לראות אותו חי בחיים נצחיים (גם בעלמא דין), לראות שיש ממד אמיתי של חיים נצחיים, ואני עוזר לו להתגלות בכך שאני עושה פעולות להנציח את האב. קו ימין הוא חכמה-חסד-נצח. בחכמה למדתי תורה לטובת נשמת האב, בחסד עשיתי מעשים טובים לטובת נשמת האב, וגם בנצח יש משהו לטובתו – הנצחת דברים לזכר אבא. נצח שייך כבר לכח המעשה, כמו שכאן הציעו לכתוב ספר תורה לע"נ ר' מאיר עליו השלום, ויש עוד אין ספור רעיונות מה אפשר לעשות כדי להנציח. זה הרעיון הכללי, שהוא פשוט מאד – נצח לשון הנצחה. אבל צריך להוסיף עוד ממד פנימי, שהוא גם מחלוקת מאד יסודית בין בעלי הנגלה לבעלי הנסתר לגבי כבוד הורים לאחר מיתה: רעק"א: המת אינו מרגיש הזכרנו בבינה שרבי עקיבא אייגר אומר שאין הבדל בין המצוה לכבד הורים מחיים ולאחר מיתה. כעת נזכיר גם בנצח דבר שהוא אומר (וכמותו אומרים אחרונים נוספים, ויש לכך מקורות גם לפניו), שגם ישמש לנו כדוגמא קלאסית להבדל בין תורת הנגלה לתורת הנסתר: רעק"א אומר שכאשר אני מנציח משהו לכבוד אבא צריך לכוון שאני עושה אותו כדי להגדיל את זכרו ושמו של אבא – כך ראוי לכוון, וזה בסדר גמור. אבל, הוא מוסיף ומחדש (ובכך יש מחלוקת, שתיכף נחדד), שלא צריך לחשוב שהמעשה הוא בשביל לעשות נחת רוח לאבא, כי עכשיו אבא לא מרגיש כלום. בשביל לומר שלא שייך לעשות נחת רוח לנפטר הוא משתמש במלה 'הרגשה' – המונח ההלכתי של אשה המרגישה את מחזורה בא, הרגשה הקשורה לגוף באופן מוחלט (תחושה נשית בעצם), וכמו שיתבאר – ומביא כמה וכמה פסוקים טובים מספר קהלת לפי אותה רוח, שהמת שוב אינו מרגיש. הוא בעולם אחר, לאחר מאה ועשרים שלו, ולא שייך לעשות לו נחת רוח. לכן, הנצחת דברים בשביל האבא, כדי להגדיל את שמו וזכרו בעולם הזה, היא רק לכבוד החיים. רבי עקיבא אייגר, גדול שבגדולים, כותב כך לא באופן סתמי אלא כהלכה. מחלוקת בין נגלה לפנימיות ביחס להרגשה לאחר מיתה דברי רעק"א נוגדים לגמרי את רוח הקבלה והפנימיות, ולכן ראוי להתבונן היטב בענין. לפי מה שהבאנו קודם מהזהר הקדוש, שכל מעשה טוב עושה נחת רוח לאבא, ברור שהאבא כן מרגיש, כן נמצא בעולמנו (ונמצא גם שם, בעולם העליון, כאשר המעשה עושה לו עילוי אחר עילוי בעולם האמת). הרבי כותב במכתבים שהאבא נמצא עם הילדים ומרגיש כל דבר – אם הילדים מצטערים הוא בוכה ואם שמחים ועושים מצוות הוא שמח. אם כן, בפנימיות מוסברים הדברים באופן הפוך לחלוטין, וחשוב לחדד זאת:. לפי נגלה, לפי רעק"א, אחרי מאה ועשרים האבא לא מרגיש כלום ממה שאני עושה. לפי הקבלה זה מהקצה אל הקצה – הפוך לחלוטין – האבא מרגיש הכל, ויתכן שמרגיש יותר לאחר מאה ועשרים מאשר כשהיה חי בעולם הזה, לכן אני צריך להיות רגיש ביותר לרגשות שלו. אדם רגיש היינו שמרגיש מה השני מרגיש, ורגיש מאד לא לפגוע ברגשות השני. לפי הקבלה האבא עוד יותר מרגיש אותי עכשיו, וממילא אני צריך להיות יותר רגיש כלפיו. מכל מה שדברנו הערב, זו הנקודה הכי מחודדת – לתפוס את הרעיון, האם האבא עבר עולם, 'עבר פאזה', או שהוא מרגיש מה קורה כאן. רעק"א לא אומר חלילה וחס שאין השארת נשמות, אלא שהאבא עבר חור שחור, "מעבר יבק", וכעת הוא נמצא בממד אחר ולא מרגיש את מה שאני עושה בממד הזה, כי הוא לא בעולם הזה. הקבלה אומרת חס ושלום – האבא נמצא גם כאן, גם בממד הזה עדיין, והוא מרגיש כל דבר. לכן באמת צריך דווקא לכוון לעשות לו נחת רוח – בדיוק ההיפך ממה שרעק"א אומר. פחות לכוון רק להגדיל את שמו, ודווקא לחשוב שעכשיו יש לי עוד יותר הזדמנות לעשות לאבי נחת רוח. המחלוקת הזו שייכת לספירת הנצח. שוב, אני חוזר ואומר, שרעק"א הוא לא היחיד שאומר כך – כל בעלי הנגלה אומרים וחושבים שלאחר מאה ועשרים אין יותר הרגשה. נשמה בגוף אחרי מאה ועשרים נסביר כאן משהו עמוק, שנוגע להרבה דברים (גם דברים שנידונים כאן בישיבה): בנצח יש חיים נצחיים – רוצים להנציח. אם מדברים על חיים נצחיים, הביטוי השגור היום הוא שצריך לחשוב שהצדיק שנפטר – "ועמך כֻלם צדיקים" – עדיין חי וקים בתוך גוף. פלאי פלאים. לכאורה, כמו שחז"ל אומרים לגבי יעקב אבינו, הרי קברו אותו וספדו אותו וכו'. להגיד שהנשמה נמצאת – מילא, אבל אומרים שהצדיק נמצא גם בתוך גוף! מה זה?! מתוך המחלוקת בין הנגלה והפנימיות אפשר לתת טוב טעם ודעת אמיתי לענין. למה רבי עקיבא אייגר מתכוון כשהוא אומר לא לכוון לעשות נח"ר לנפטר משום שהוא לא מרגיש? כשאומרים שהנפטר נמצא, אבל במקום כזה שלא מרגיש אותך ואת העולם שלך, הכוונה היא שאין לו גוף יותר. בעולם הזה היתה לי מצוה להאכיל אותו ולהשקות אותו ולהלביש אותו ולכסות אותו ולהוציא אותו ולהכניס אותו. כל הפעולות האלה אינן לנשמה אלא פעולות הנוגעות לגוף של האבא, כדי לעשות לו נחת רוח. אם אין גוף – אין את מי להאכיל ולהשקות ולהלביש ולכסות ולהכניס ולהוציא. לפי הראש הזה, מאד קל להבין שאם אין לאבא גוף הוא לא מרגיש אותי בכלל. לכן נסביר שהפירוש של גוף לאחר מאה ועשרים הוא היכולת להרגיש בתוך המציאות שלי. היכולת להרגיש אותי ולקבל נחת רוח ממני, או לקבל צער ממני, נקראת גוף (לפי זה נדרוש: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" – עד שכל הנשמות שהן בעלות הרגשה במה שמתרחש בעולם הזה יגיעו לכלות הנפש ויזעקו לשמים שכבר יבוא משיח). באמת, בעלי הנגלה לא יודו שיש גוף לאחר מאה ועשרים, והיות שאין גוף לא שייך לכוון לעשות לו נחת רוח. "אינו גוף ולא כח בגוף" ו"עבודה צורך גבוה" נקצין עוד יותר: מה לגבי הקב"ה, יש לו גוף או שאין לו גוף? כולנו יודעים מהרמב"ם שאסור לומר על הקב"ה שיש לו גוף, הרי "אינו גוף ולא כח בגוף", אין לו גוף ולא דמות הגוף. אבל לכאורה, לפי הראש הזה, שרוצים שהצדיק יהיה דווקא בגוף, אז יש כביכול איזה חסרון לקב"ה אם אין לו גוף – לצדיק אתה נותן גוף, למעליותא, ומהקב"ה אתה לוקח את הגוף?! לא צריך לקפח את הקב"ה! גם כאן – לפי הראש של הנגלה לא עושים לקב"ה שום דבר כאשר מקיימים מצוות, "אם צדקת מה תתן לו", וכל המצוות נועדו רק "לצרף את הבריות". מה שאין כן לפי הקבלה, יש לקב"ה נחת רוח של אמת – לא סתם, לא דמיון – יש לאין סוף נחת רוח ממה שאנחנו עושים (והיינו עיקר האמונה של פנימיות התורה ש"עבודה צורך גבוה", כמבואר היטב בספר אמונה ומודעות). אם אנחנו מגדירים שהיכולת לקבל נחת רוח באמת נקראת גוף, אז גם לקב"ה יש גוף – הגוף של הקב"ה הוא כל העולם כולו. הרי לפי הסוד, לפי החסידות, ה' הוא הכל והכל הוא ה'. ודאי שאין לו יתברך גוף ולא דמות הגוף ולא כח בגוף – לפי הדמיון המגושם של האדם – אבל יש לו נחת רוח, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". כך אומרת לא רק הקבלה, אלא גם הגמרא, גם חז"ל אומרים בפירוש שיש לקב"ה נחת רוח (לפי הרמב"ם ובעלי הנגלה הפירוש הוא כמו בנוגע לכל התוארים האנושיים המתארים את ה' בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהכל הוא כדי לשכך ולשבר את האזן, דברה תורה בלשון בני אדם, אך לפי הסוד, פנימיות תורתנו הקדושה, הכל אמת לאמיתו ואין מקרא יוצא מידי פשוטו – כפי שכתבו וכיוונו משה, בבחינת "ותמֻנת הוי' יביט", ראית המציאות מתוך עיני ה' כביכול, כפירוש אדה"ז – וד"ל). הנצחה לשם נחת רוח – הנצחת הגוף בעולם הזה אם אנחנו שלוחים של הרבי יש לרבי נחת רוח מאתנו, ולכך קוראים שלרבי יש גוף (מאיפה שהוא נמצא הוא מרגיש אותנו עונה לנו ומנהיג אותנו, כידוע דברי אדמו"ר הזקן בזה). אם יש לו יותר נחת רוח, אז יש לו יותר גוף (ורמז: נחת רוח גוף = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", סיום התורה לאחר מות משה, שגם עתה משה הוא נשמה בגוף ויש לו נחת רוח מבניו-תלמידיו, דהיינו מכל עם ישראל, והעיקר שתהיה התגלות – "לעיני כל ישראל" ממש, ודוק). אם הוא מקבל מאתנו השפעה של אמת – או הרבה נחת רוח או פחות נחת רוח – בדיוק לפי ההשפעה יש לו גוף. כמובן שפרשנו כעת את המלה גוף בצורה חדשה, אבל כך טוב, כי הפירוש המחודש מסביר בטוב טעם ודעת דבר שאינו מובן בכלל – שאומרים על מישהו לאחר מאה ועשרים שיש לו גוף (ואין מדובר בסוד החלוקא דרבנן שעל ידו הוא נהנה משכר המצות שעשה בעוה"ז, וד"ל). כל הענין הזה בא לידי ביטוי בדיוק בספירת הנצח בפרצוף שלנו, בהנצחה – שעל פי הקבלה יש לאבא גוף, והכוונה בכך שהוא באמת מקבל נחת רוח ממה שאנחנו עושים לכבודו, ואילו רבי עקיבא אייגר, ושאר בעלי הנגלה, יאמרו שאין לאבא גוף, הוא מופשט, וממילא לא צריך לחשוב על נחת רוח. למה כל כך חשוב להלכה שבעל נגלה יאמר ככה? צריך לומר שבעומק הוא רואה כאן איזו כפירה. הוא מאד לא רוצה שאני אטעה לחשוב שלאבא אחרי מאה ועשרים יש נחת רוח כי כנראה הוא מרגיש שזה כמו לומר שלקב"ה יש נחת רוח, דבר שבעלי הנגלה לא מסכימים לו, כי מרגישים שבאיזה מקום כשאתה אומר ככה אתה נותן לו יתברך גוף. כך כותב הרמב"ם בפירוש, שגוף ענינו התפעלות – להתפעל ממה שאני עושה (אך אליבא דאמת "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה", וד"ל). אם כן, כאן ממש הגענו ליסוד היסודות – בספירת הנצח, שענינה להנציח את האבא. לפי הנגלה צריך להנציח את האבא כדי להגדיל את שמו, ולפי הנסתר צריך להנציח אותו תוך כדי אמונה איתנה וכוונה מכוונת שבכך עושה לו נחת רוח, ויש לי מצוה לעשות לו נחת רוח גם אחרי מאה ועשרים (לא סתם שמאה ועשרים [חיי משה דווקא] = נחת רוח!).
הוד: "הריני כפרת משכבו" כבוד הורים בדבור – אמירת "הריני כפרת משכבו" מכל הספירות הספירה היחידה שהפשט שלה הוא לומר משהו, לדבר, היא ספירת ההוד – הוד פירושו להודות, יהודה נקרא על שם "הפעם אודה את הוי'". מכל סוגי הדבור, כתוב שהדבור הכי מתוקן הוא לומר תודה. איזו הלכה יש לגבי כבוד הורים שקשורה לדבור, להודות על משהו? הגמרא שואלת מה מצות כבוד הורים אחר מיתה (שלפי רוב הדעות היא מצוה מן התורה), והיא עונה בדבר אחד – שנפסק להלכה, גם ברמב"ם וגם בשו"ע, כמצות כבוד הורים אחר מיתה – שבשנה הראשונה, כל פעם שמזכירים בדבור את האבא אומרים "כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו". כדי לא להחזיק את האבא רשע אחרי שנים עשר חדש – שאפילו רשעי ישראל אינם נידונים בגיהנם יותר משנים עשר חדש – לא אומרים זאת אחר כך (אלא אומרים "כך אמר אבא מרי זכרונו לברכה לחיי העולם הבא", ורמז: שני הכנויים, הריני כפרת משכבו זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, עולים 2106 = אנכי פעמים הוי', ויש בהם ח תבות ו-זל אותיות, רמז לחז"ל). זאת ההלכה, ב-ה הידיעה, של כבוד הורים אחר מיתה. שני פירושי "הריני כפרת משכבו" קודם כל, מה הפשט באמירת "הריני כפרת משכבו"? בשני מקומות בגמרא (בקידושין ובסוכה) רש"י מפרש את פשט המאמר "הריני כפרת משכבו". בקידושין מפרש רש"י "עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו" – שבאמירת "הריני כפרת משכבו" הבן אומר שאם ח"ו אבא שלי חייב לקבל איזה עונש בגיהנם (איזה אש, או שלג, או משהו לא נעים) אני מקבל על עצמי את כל הדינים במקומו. יש כאן, בהוד, משהו שמזכיר את הכתר – בכתר אמרנו שהבן מוכן למות בשביל האבא, וכאן הבן אומר שהוא מוכן להענש במקום אביו (ובכך עיקר כבוד הורים אחר מיתה). יש מחלוקת אחרונים בנידון, אבל להלכה גם כשכותבים מכתב (או דברי תורה, המתקיימים גם לאחר יב חדש) צריך להוסיף הכ"מ (כך גם הרבי כתב על הרבי הקודם בשנה הראשונה, ועל פי פשט הוא בהיות הרבי הקודם רבו, וגם על רבו צריך לומר הכ"מ כמו שנפסק בשו"ע). שוב, פירוש ראשון – שאני לוקח על עצמי את העונש במקום האבא. זו מס"נ גדולה – לא סתם השו"ע אומר שזה עיקר כבוד הורים. מכל מה שדברנו עד עכשיו, ההלכה ב-ה הידיעה היא לומר שלש מילים אלו אחר מאה ועשרים (בשנה הראשונה). יש פירוש שני של רש"י, במסכת סוכה, על הביטוי "הריני כפרת רבי חייא ובניו" – יסורין הבאין עלי לכפרת רבי חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צריך לומר כן". גם בפירוש השני יש מס"נ, אבל בכיוון אחר – ש"הריני כפרת משכבו" היינו שאם מגיעים עלי יסורים (וה' מביא יסורים רק כדי לתקן את חטאי האדם, "יסורים ממרקים") אני מוותר על זכות היסורים ונותן אותה לאבי. שני הפירושים – אביו ורבו, לפני יא (או יב) חדש ולאחריהם והנה, בסוגיא בסוכה מדובר על תלמיד ורב ואילו בקידושין על בן ואב, והגם שבהלכה אין חילוק – שגם על אב וגם על רב צריך לומר הכ"מ – בהחלט יש לפרש לפי זה את השינוי בפירוש רש"י, שבקידושין מדובר באב ובסוכה מדובר ברב, וברב אין לומר יסורים הראוים לבוא עליו כו', ודוק. לענין זה חשוב גם שאומרים "הריני כפרת משכבו" רק שנים עשר חדש, ולא יותר, כדי לא להחזיק את האב כרשע גמור שנידון יותר מ-יב חדש (וכן נוהגים, כמפורש בש"ך). גם בכך, לכאורה יש נפק"מ בין שני הפירושים של רש"י, שלפירוש השני – שהיסורים הם של הבן, אלא שהוא זוקף אותם לזכות האב – הגם שלפי הפשט הכוונה היא שיסורי הבן יחשבו במקום עונש הראוי להגיע לאב, בכל אופן אפשר לומר שגם לאחר יב חדש, שכבר לא מגיע לאב שום עונש, יסורי הבן יכולים לזכות את האב בעילוי נשמה כו', ודוק. עוד יותר אמורים הדברים בנוגע לרב – אליו מתיחס פירש"י השני – שיש לומר שגם בתוך יב חדש הכוונה היא לזכות אותו בעילוי נשמה. בכך אפשר גם ליישב את קושית הט"ז – ששואל מה בין אמירת קדיש רק יא חדש לאמירת הכ"מ כל יב חדש – ולפרש שבחדש ה-יב עיקר הכוונה של אמירת הכ"מ הוא כפירוש השני של רש"י, או שיסורי הבן יחשבו במקום עונש המגיע לאב או הגם שלאב לא מגיע עונש היסורים יחשבו לו לזכות, ודוק היטב. הוד – הבעת המסירות ותיקון היסורים שוב, הפירוש הראשון הוא שאם לאבא מגיע עונש אני לוקח על עצמי, והפירוש השני שאם לי מגיע עונש אני מקבל אותו אבל לא לזכותי אלא לזכות אבי (או רבי). שני פירושים יפהפיים (למי שיש לו חוש חסידי במסירות נפש), שכל אחד הוא מס"נ בכיוון אחר. בכל אופן, המכנה המשותף כאן הוא שיש הודיה. הודיה היא גם לשון הד, אור חוזר, וגם לשון וידוי – אני מודה ומתוודה ומחזיר אור. כאן, הן לפירוש הראשון והן לפירוש השני, אני אומר שכל היסורים הם לזכות האבא. יש אחרונים ששואלים: הרי אסור לומר דברים שהם ספק ספיקא של בזיון לאבא, ח"ו, אז איך בכלל אומרים שאם לאבא שלי מגיע עונש אני לוקח אותו? (זו קושיא רק על הפירוש הראשון, כמובן). אפשר אולי לחשוב כך, אבל לומר כך נשמע קצת בזיון – שאתה מעלה על דל שפתיך שאולי לאבא מגיע עונש. התירוץ הוא שהיות שמנהג ישראל לומר מילים אלו גם על הצדיקים הכי גדולים – גם הבן של משה רבינו אומר עליו, וכמו שראינו גם הרבי אומר כך על הרבי הקודם – לכן אין באמירה זו שום בזיון לאבא, והיא דבר טוב מאד עבור הבן. אפשר לומר שכאן עיקר ההוד הוא עצם ההבעה עד כמה אתה מסור לאבא, עד כדי מסירות נפש. חוץ מזה שהוד ענינו דבור והבעה ואור חוזר, יש עוד קשר פשוט – עונש ויסורים הם בבחינת "הודי נהפך עלי למשחית", וכאן אם מגיע לאבא איזה משחית אז "הודי [שלי] נהפך עלי [דווקא] למשחית", וגם אם מגיע לי עונש אני מזכה את האבא בזכות שביסורים.
יסוד: פריעת חובות האב שלש דעות בחיוב הבן בפריעת חובות אביו יש דין, שנשייך אותו לספירת היסוד, שמצוה על הבן לפרוע את חובות אביו לאחר מאה ועשרים. אם האבא נפטר כבעל חוב כספי למישהו אז הבן חייב לשלם את החובות שאביו לא הספיק לשלם בחייו. יש בכך שלש דעות: · דעה אחת אומרת שיש בכך חיוב מדאורייתא, משום מצות כבוד אב, אבל צריכים לשלם רק מתוך ירושת האב, כמו שמחיים כבוד אב הוא רק משל אב ולא משל בן (ואע"פ שברגע שהאבא נפטר לא שייך לומר שהירושה הוא משל אב, כי אוטומטית הירושה עוברת לבן וכעת הכסף הוא של הבן ולא של האב, אף על פי כן זה נחשב ככבוד הורים משל אב הואיל ומכח האב באה הירושה לבן). · לדעה השניה אין חיוב מדאורייתא, היות וכעת הכסף הוא משל בן (כנ"ל) וחיוב כבוד אב ואם הוא רק משל אב ולא משל בן, אבל חכמים תיקנו שהבן חייב הבן לשלם את החובות בכל זאת, והיינו חומרה בכבוד הורים לאחר מיתה (משום בזיון, כדלקמן, ומכאן אנו למדים שאף על פי שהדין הוא מדרבנן אבל כבוד האב לאחר מיתה גדול וחמור מכבודו מחיים). · יש דעה שלישית, שהחיוב הוא מדאורייתא ואם האב לא השאיר ירושה החיוב הוא משל בן, או מפני שמדמים זאת לאין לו לאב מחיים, שאז על הבן לפרנס את האב משלו, או משום שאם לא יפרע הבן את חובות אביו יש בכך בזיון לאביו – שייתפס בעיני הבריות כרשע שאינו משלם חובותיו – ובבזיון אומרים שחייב גם משל בן. לטעם זה (המשותף גם לדעה השניה, שהדין הוא מדרבנן), כופין את הבן לפרוע חובות אביו אם הוא לא משלם מעצמו. אם הדין היה רק משום כבוד אין כופין, כי מתן שכרה בצדה, והכלל הוא שכל מצוה שמתן שכרה בצדה לא כופים עליה (כי התורה כבר אמרה – אם אתה רוצה חיים תעשה ואם לא אל תעשה, וראה גם שיעור כ"ד תמוז). יסוד – גילוי "צדקת הצדיק" של אביו כל הדין המורכב הזה שייך לספירת היסוד, כי היסוד הוא הצדיק – "וצדיק יסוד עולם". הבן צריך לדאוג להצדיק את צדקת הצדיק, לגרום שאביו יהיה צדיק, ולא רק שיש בכך כבוד הורים אלא שאם לא יעשה זאת יש כאן בזיון הורים (כפי הטעם האחרון). הבן צריך לדאוג שהאבא יהיה צדיק, ולשם כך חייב לפרוע את חובותיו – "איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם... רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, שנאמר "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן" (וסתם צדיק ורשע הם בספירת היסוד, כנודע). אמרנו שיש בכך כמה דעות, אבל טוב לחוש לדעה הכי מחמירה, שחייבים לפרוע את החובות אפילו אם לא ירשת שום דבר (ועוד יותר, היות שיש בזה בזיון, אם היה בית דין כדבעי – שלדאבוננו אין כזה דבר היום – בי"ד היה יורד לנכסי הבן כדי להחזיר את חובות האב). "מל ולא פרע כאילו לא מל" ורמז עיקרי לשייכות המצוה של פריעת חובות האב לספירת היסוד: מצות היסוד, האות ברית קדש, היא מצות המילה, ובה כתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל" – עיקר (שלמות) המצוה היא הפריעה, בה יש גילוי העטרה (על ראש צדיק, היינו ענין "צדקת הצדיק", שהאבא יתגלה לעיני כל כצדיק). בדרך מליצה, "מל ולא פרע" היינו מי שמסתפק במלה, שאומר "הריני כפרת משכבו" מן השפה ולחוץ (שאזי גורם ש"הודי נהפך עלי"), אך אם אינו מוכן להתייסר במקצת, לפרוע את חובות אביו (תיקון היסוד), כאלו לא מל – המלה שלו אינה שוה כלום. בחסד הבן עושה מצוות לזכות אביו וביסוד "פריעת בעל חוב מצוה" – כאן הבן מתעצם ומזדהה עם אביו ביותר, ומתגלה הקשר העצמי בין האב לבן, שחובות האב נחשבים כחובות הבן ממש ומצוה עליו לפרוע (לשון גילוי, גילוי הקשר העצמי בין האב לבן). לפי זה, הפירוש של "מל ולא פרע כאילו לא מל" פשוט יותר, המלה של האב כשלוה – התחייבותו להחזיר את החוב – אינה שוה כלום אם הבן אינו פורע. לכן, על הבן לקיים את מלת האב כמלה שלו ממש. מצוה זו היא מצוה תמציתית ביותר – מצוה המגיעה עד מיצוי הנפש (של הבן להזדהות עם אביו). ועוד, מצוה היא לשון צוותא וחיבור, וכאן נעשה עיקר הצוותא והחיבור בין האב לבן.
מלכות: קיום צוואה חיוב קיום צוואה – ראיה מאחי יוסף את הדין שנשייך לספירת המלכות כבר הזכרנו, כשדברנו על הגבורה. יש מחלוקת באחרונים עד כמה חובה על הבן לקיים את צוואת אביו. אם האבא משאיר צוואה, האם יש לבן חובה לקיים אותה, ובפרט בדברים שלא נוגעים ישירות לאבא? מביאים שתי ראיות מן התורה שיש מצוה לקיים את הצוואה. הראשונה: ראיה מאחי יוסף, שאמרו ליוסף שאביך לפני מותו אמר כך וכך. האחים שינו, שקרו מפני השלום, משום שראו שיוסף כבר לא הזמין אותם לאכול ופחדו שיעשה להם רע על מה שמכרו אותו, ואמרו לו שאבא לפני שמת צוה שתסלח לנו על מה שעשינו לך. יוסף בכה, כי לא עלה על דעתו ח"ו לעשות להם כל רע, וגם יעקב לא צוה באמת שום דבר משום שלא חשד את יוסף שהוא מקרב את האחים רק לכבודו ואחר שימות יעשה להם רע. האחרים שקרו ליוסף, וכאן אחד המקורות מהם לומדים שמותר לשנות מפני השלום – הם שקרו כדי לשמור על שלום. אבל מעצם העובדה שהאחים שינו באופן זה אפשר ללמוד שיש מצוה לקיים את הצוואה – שאם האב יעקב היה אומר כך וכך יוסף יוסף חייב לקים את צוואתו. אם כן, מסיפור זה לומדים שני דברים – קודם כל, שיש מצוה לקיים את הצוואה, ודבר שני, שבשביל לעשות שלום מותר לשנות. היתר השינוי בשביל שלום הוא דין של מלכות (דין של פוליטיקה), וגם כל המושג צוואה שייך בעצם למלכות, שהרי עיקר ענין הצוואה הוא מינוי הבן למלא את מקום אביו בהנהגת המלוכה (גם המלוכה הפרטית בתוך ביתו וסביבת השפעתו). מיתה וצוואה להמשך – ענין מלכותי כמו שאמרנו, עיקר הצוואות שמוצאים הן של מלכים, ואולי העיקרית שבהן היא צוואת דוד לשלמה. צוואה היא חיבור בין מלך למלך – במלך מתקיים "וימלך... וימת" והוא צריך לצוות על בנו איך להמשיך את סדר הנהגת המלכות (ויש להעמיק בכך הרבה). יש אנשים שלא כותבים צוואה, ואפילו ביחס לספר צוואת הריב"ש כותב אדמו"ר הזקן כותב שיש טעות ובאמת הבעל שם טוב לא צוה לפני מותו שום דבר, ורק לקחו כל מיני אמרות קדש שלו וקראו כך לספר, כאילו השאיר צוואה. אדה"ז מקפיד לציין זאת, כנראה יש משהו עקרוני בכך שלא נחשוב שהבעל שם טוב כתב צוואה – כנראה שזה לא מתאים לו ולא ענינו. כנראה שעצם המושג צוואה שייך לשרש נשמה מסוים, סוג של נשמה שכותב איך להמשיך. יש גם הרבה משלים של חז"ל על בת מלך שמצוה את בעלה איך לנהוג עם הילדים אחרי שתפטר מהעולם (פרשת פנחס). כל העסק של צוואות הוא עסק של מלכים – איך להמשיך את המלוכה. עצם המושג של "וימלך... וימת" שייך למלכות. אם יש בכלל היפך החיים, שאדם הולך למות, זה אמור במלך – מלך חי ומולך ומת. כך כתוב במלכין קדמאין, אבל זה לא שייך רק לעולם התהו אלא משהו עצמי בסוד המלוכה. בדרך מליצה, על האחרון – הדר – כתוב רק "וימלך" ולא "וימת", כי הוא ראשית התיקון, אבל כדי לא לקפח אותו עזרא הסופר כתב שהוא מת, כי אחרת אפשר לחשוב שהוא לא מלך באמת. כלומר, עזרא דואג לכתוב גם עליו שהוא מת די לשמור על כבודו כמלך. פעם אמרנו לגבי "אין מלך בלא עם" ש-עם ר"ת עוד מלך, והיות שאין שתי מלכויות נוגעות אחת בחברתה – החיבור בין שני דורות המלכים הוא הצוואה. צוואה זה כמו מצוה, לשון צוותא וחיבור, וכמו תמצית – צוואה היא תמצית החיים, המלך מכניס את כל תמצית חייו בצוואה, ועם התמצית הוא עובר מדור לדור. מיצוי כל החיים כדי להנחילם לדור הבא הוא סוד הצוואה. צוואת יונדב בן רכב – צוואות המוסיפות על הכתוב בתורה מעין דין מלכות שוב, יש מחלוקת אם בכלל יש מצוה לקיים את הצוואה (כמו שיש מחלוקת עד כמה יש מצוה לפרוע את החובות של אבא). לומדים על כך מאחי יוסף, כנ"ל, ומקור נוסף ללימוד הוא מבני יונדב בן רכב. יש סיפור בתנ"ך שיונדב בן רכב הקיני – מבני יתרו, גר צדק, שגרו ביריחו – צוה לכל צאצאיו לא לשתות יין. ליהודי מותר לשתות יין, אבל הוא צפה את החורבן ולכן צוה שלא לשתות יין. כנראה שתיקון מיוחד בשביל זרעו היה לא להסיח את דעתם מהאבלות על החורבן, ובאי-שתית יין יש אבלות. יש צוואת רבי יהודה החסיד, שיותר שייכת לדורות שלנו, ויש צוואת השל"ה הקדוש – כל הצוואות האלה חלות רק על הצאצאים, שאביהם צוה משהו שלא כתוב בתורה (יותר ממה שכתוב בתורה). המקור לכך שאפשר לעשות צוואה לצאצאים, שלא יעשו משהו שמותר, הוא מיונדב בן רכב. מי אומר שהבן חייב לשמור את זה? מה פתאום? נכנס לאבא איזה ג'וק שלא ישתו יין, אז אסור לי ולבני ולנכדי לעולם ועד לשתות יין?! – רואים מיונדב בן רכב שהצווי 'תפס' ובניו כבדו את צוואתו, רואים אצל צדיקים גדולים כמו ריה"ח והשל"ה שהצוואה 'תפסה'. צוואה כזו היא דין מלכות, כי הרי אינה מדין תורה – יש דין תורה ויש דין מלכות. דין מלכות מאפשר גם להרוג מישהו (מורד במלכות, או כאשר נחוץ לשם תיקון המדינה), לכן דוד המלך אמר בצוואתו לשלמה שידאג לטפל ביואב בן צרויה ובשמעי בן גרא (ורמז: יואב בן צרויה שמעי בן גרא = 1058 = הריבוע הכפול של 23, תענוג תענוג – כאן משתקפים שעשועי המלך בעצמותו, ובמיתתו יותר מאשר בחייו, והיינו גם על דרך נקמת ה' ממדין שתיכף לנקמה מיתת משה, מתוך תענוג א"ס, אך דוד גם צווה ששלמה ייטיב לברזילי הגלעדי ובניו, ובכך מתגלה ש"אין בטובה למעלה מענג", הענג מעשית הטוב בין שני תענוגי דיני המלכות הנ"ל, עיקר האיזון של המלך, שכולו בעצם ענג כמבואר בדא"ח, וד"ל). שוב, יש הרבה סוגיות בנגלה, הרבה דינים סביב החיוב לקיים צוואת האב, וכל המושג של צוואה וקיום הצוואה שייך לספירת המלכות. אם כן, בכך השלמנו את כל הפרצוף של עשר ספירות של מצות כבוד הורים עם הדגש על הכבוד לאחר מיתה. כמובן, הדבר האחרון – קיום צוואה – הוא בהגדרה דווקא לאחר מיתה. ולסיכום:
אבלות, פריעת חובות וקיום הצוואה – הכנעה-הבדלה-המתקה נסיים עם מבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה: אצל ילדים הכנעה היינו השנה הראשונה עם כל דיני אבלות (שיש בהם פרצוף, שלא נעשה עכשיו), והדינים שביסוד ובמלכות בפרצוף שעשינו הם הבדלה והמתקה: הדאגה לשמור על כבוד האב, שיהיה צדיק (המתבצעת על ידי כך שדואגים לפרוע את חובותיו, גם מהכסף של הבן), היא הבדלה. שוב, זה לעשות אותו צדיק – בדומה למצות מילה, עצם ענין ההבדלה. בקיום צוואת האב עושים אותו מלך. כמו שאמרנו, כל מושג הצוואה הוא משהו מלכותי. כשהבן מכבד את האבא הוא נותן לו כובד משקל, והכובד משקל הכי גדול הוא קיום הצוואה. בנצח עושים דברים להנציח את זכר האב – לאו דווקא דברים שבקש או צוה עליהם – תוך כדי האמונה הברורה שבכך גם עושים לאב נחת רוח (ביחד עם הגדלת שמו), אך בכך עדיין לא עושים את האב מלך, אלא רק נשמה בגוף. מה שעושה אותו מלך הוא קיום צוואתו. גם השם "צוואת הריב"ש", אף שאינה צוואתו ולא צוה כלל לפני מותו, ניתן על ידי מי שרצה שהבעל שם טוב גם יהיה מלך. אדמו"ר הזקן אומר שלא מתאים לו ולכן לא כתב צוואה, אבל מי שהעלה בדעתו כזה שם עשה זאת כי רצה לצייר את הבעל שם טוב בצורה מלכותית. בראש שלו הבעל שם טוב הוא מלך, ויש לו צוואה, ואנחנו הצאצאים שלו ומחובתנו לקיים את צוואתו – לא רק כי למד אותנו תורה מופלאה, אלא לקיים גם צוואה בדברים שלא מבינים (מתאים לצוואת הריב"ש שפותחת ב"עבודה תמה" – תמימות של הוד). זה הראש של מי שנתן את השם "צוואת הריב"ש" – שהבעל שם טוב הוא מלך, וכמו שאמר רמ"מ מויטבסק שמי שרוצה לצייר את מלך המשיח שיצייר את הבעל שם טוב. זו ההמתקה בסוף, המלכת האב. קיום הצוואה הוא תכלית ההנצחה בסוף, כמו לידה מחדש. אם קודם אמרנו שגם כעת יש לרבי נשמה בגוף, כמו שהסברנו, בכל אופן רוצים 'התגלות' – לא מספיק רק נשמה בגוף. ההתגלות היינו קיום הצוואה. אם נקיים את הצוואה – ענין המלכות, "עלמא דאתגלייא" – בזכות זה הוא יתגלה ממש, מול העינים שלנו. הגילוי הוא המתקה – "כי מתוק האור". כך גם לגבי אבא, בזכות קיום הצוואה שלו – בין אם כתב ובין אם לא, אם מתייחסים להוראותיו כצוואה – האבא מתגלה ממש מחדש, זה ה"מלכותך מלכות כל עולמים", דרך כל ההעלמות וההסתרים המלכות נמשכת ומתגלה בכל דור ודור. שוב נאמר – כמו שגם כתוב כאן בדברים שנכתבו לזכרו של ר' מאיר ע"ה – שזכרו ברוך ואיתנו תמיד, ותיכף ומיד ממש יחד עם משיח צדקנו נזכה לראות אותו יחד עם כל עם ישראל עומדים על רגליהם ומקבלים בשמחה ובטוב לבב את פני מלך המשיח תיכף ומיד ממש, ושתהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל מכל כל. [א] תמצית החיים = 1013, מספר ההשראה ה-23 (23 בריבוע ועוד 22 בריבוע), 23 = זיו = חיה = חדוה. [ב] "וילכו שניהם יחדו" = שרה, מכח השראת נשמתה הטהורה של שרה אמנו, שהסתלקה בשעת העקדה כנודע, וכמבואר במ"א. תחילת הפסוק הוא "ויאמר אברהם [אלהים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו]" = "וילכו שניהם יחדו" = שרה, נתב"ס (שרה שרה = 1010, ערך התוספת של הדבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך וגו'", בפרשת ואתחנן על "כבד וגו'" בפרשת יתרו, וכמבואר במ"א שבפרשת יתרו האב הוא העיקר ואילו בפרשת ואתחנן האם היא העיקר, וד"ל). עוד רמזים בפסוק: הערך הממוצע של ג התבות "השה לעלה בני" הוא 169 = אחד-אהבה בריבוע. "אלהים יראה לו" = 338 = ב פעמים אחד-אהבה בריבוע = הוי' פעמים אחד (כל דברי אברהם בפסוק: "אלהים יראה לו השה לעלה בני" = 845 = 5 פעמים 13 בריבוע = אדנ-י פעמים אחד. יראה לעלה = 351, המשולש של הוי', השאר = 494, הוי' פעמים חוה, מילוי שם מה כנודע) = השה יחדו, התבה האמצעית בפסוק והתבה האחרונה בפסוק. יש בפסוק מה אותיות, המשולש של ט, הפנות ושו = יב צירופי הוי' ב"ה (המשולש מסודר באופן מופתי: השורה התחתונה, התשיעית, היא ט אותיות "שניהם יחדו", השורה השמינית היא ח אותיות "בני וילכו", השורה השביעית היא ז אותיות "השה לעלה", השורה הששית היא ו אותיות "יראה לו", השורה החמישית היא ה אותיות "אלהים", נשארו י אותיות הפתיחה למשולש של ד – "ויאמר אברהם", העולה "וילכו שניהם יחדו" = שרה, כנ"ל). [ג] תמצית החיים היינו 'השראה' של חדוה (כנ"ל הערה ב) – תענוג (23 בריבוע) ועוד שמחה ענוה (22 בריבוע), וד"ל. [ד] מעבר יבק = חיות = משיח בן דוד. במילוי: מם עין בית ריש יוד בית קוף = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". הערך הממוצע של כל אות במילוי הוא נר – נר נשמה. [ה] והרמז: "משם רעה אבן ישראל" = 1249, והשרש (הרומז לשרש הנשמה) של יוסף (156) הוא ...12.48999 (ואפשר גם לנסח: 1249 בריבוע = ...156000). [ו] והרמז: דין חסד דין = 200, ר, אות המלכות כמבואר במ"א, סוד "דינא דמלכותא דינא", וד"ל. דין חסד דין היינו 64 72 64, כאשר שלמות הסדרה בעלת החן (ללא הזנבות האין סופיים מכאן ומכאן של מספרים שליליים) הוא: 0 40 64 72 64 40 0 = 280, סוד תיקון "ורב חסד" – ורב [208 = יצחק] מסביב לחסד [72] – הנמשך להמתיק את פר הדינים שבמלכות, והוא סוד ה פעמים נו (של "ויהי נעם אדנ-י אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"), כמבואר בדא"ח, ממוצע ה המספרים החיוביים מ-40 ל-40 (העולים ז פעמים 40), ודוק. Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד