ב. פרצוף כבוד הורים לאחר מיתה

מה שנעשה הערב, כדרכנו תמיד, נקח ענינים הקשורים לכבוד הורים לאחר מיתה (כולל ענינים הקשורים לכבוד הורים מחיים, אלא שלאחר מיתה הם מקבלים משמעות ותוקף יתר) – גם בהלכה וגם בפנימיות התורה, כשהכל מתקשר יחד – ונבנה מהם פרצוף לפי עשר הספירות:

כתר: מסירות נפש על כבוד הורים

יוסף הצדיק קיים שליחות אביו למרות סכנת נפשות

איתא בתנא דבי אליהו ששני צדיקים גדולים – שאנחנו מכירים היטב – הם אבי-טיפוס של מקיימי מצות כבוד הורים, ואם רוצים ללמוד איך לכבד הורים צריך לקחת מהם דוגמא. כל דבר בתורה צריך ללמוד מדוגמה חיה, ומי הדוגמה החיה של כבוד הורים? אומר המדרש – יוסף הצדיק ויצחק אבינו. מה אצל יוסף הצדיק? יעקב, אבא של יוסף, קורא לבנו ואומר "הלוא אחיך רֹעים בשכם לכה ואשלחך אליהם". יוסף יודע שלמלא את רצון אביו זו לא שליחות פשוטה, כי כולם יודעים שהאחים שונאים אותו מאד מאד, ויכול להיות מסוכן ביותר ללכת לשכם לראות את שלום האחים ושלום הצאן ולהשיב דבר ליעקב אבינו (כבקשתו). אף על פי כן "ויאמר לו הנני" בענוה גמורה, במסירות נפש, בפשטות ובתמימות – אני מוכן לכל שליחות, גם למקום מסוכן, לאיפה שאתה רוצה. באמת כך היה – הוא הלך לשם במצות אביו, והשליחות היתה מסוכנת לו, בקושי הוא יצא ממנה בחיים, וגם כשיצא בחיים הוא נמכר למצרים וכל הסיפור. המדרש אומר שזו דוגמה של כיבוד אב – שהוא עושה משהו במס"נ למלא את רצון אביו, ויודע היטב שהסכנה אורבת לו בצורה מובהקת ביותר, ואף על פי כן הוא עושה מה שהאבא אומר לו. זו דוגמא אחת.

יצחק בעקדה – מסירות נפש על כבוד אב

דוגמא שניה, אפילו עוד יותר חריפה, היא יצחק אבינו – הוא מושלך על המזבח (כך לשון חז"ל), "כשה לטבח יובל וכרחל לפני גֹזזיה נאלמה", והוא פושט צווארו על גבי המזבח ואומר לאבא תשחט אותי. חז"ל דורשים ש"השה לעלה בני" היינו "אתה לעולה בני" ("השה" פירושו "אתה" ביוונית), והוא הולך – "וילכו שניהם יחדו"[ב]. אם יצחק היה בורח שניהם היו ניצלים: אברהם היה בסדר – מה הוא יכול לעשות? בנו ברח, ויצחק היה בסדר שברח שהרי הוא לא נצטווה להקריב את עצמו. אפשר לחשוב, וכך מפרשים בדרך כלל, שיצחק מקיים כאן את "השה לעלה בני" במסירות נפש בגלל שהוא מאמין שאברהם אביו קבל את הציווי מהקב"ה – לכן, במצות ה', הוא פושט את צווארו על גבי המזבח במס"נ לה' להיות עולה תמימה. אבל כאן במדרש, בתנדב"א, משום מה לא מפרשים כך, אלא מסבירים שיצחק פשט את צווארו משום כבוד אב – אבא רוצה לשחוט אותי? בסדר גמור, תעשה מה שאתה רוצה, אני מכבד את רצונך בזה וגם ירא ממך מלעבור על רצונך. "וילכו שניהם יחדו" – אני ואתה בראש אחד, בהסכמה אחת. זה משהו מדהים, שכבוד אב הוא עד כדי כך שאם האבא רוצה לשחוט אותך אתה פושט את צווארך ואומר קדימה. היום בפסיכולוגיה כל הבעיות הנפשיות של אנשים הםבגלל יחסים שהיו ביניהם לבין ההורים בילדותם. אם רק היינו לומדים מיצחק אבינו הכל היה נפתר. מה כל היחסים שהיו משנים? אפילו אם אבא רוצה להרוג אותי – יש מצוה, כבוד אב, ואני פושט את הצוואר על גבי המזבח. לפי זה – המסירות כאן היא אפילו יותר מבסיפור של יוסף.

לעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו"

כידוע, הגמרא אומרת שלע"ל האב העיקרי יהיה יצחק אבינו. לא אברהם ולא יעקב יוכלו להציל את עם ישראל בכח ההמלצה שלהם ובכח מעשיהם, ורק יצחק יוכל להצילנו – בזכות שיסביר לקב"ה שאני הייתי מוכן להשחט לקיים מצות אבי (בפשט זו מצות הקב"ה, אך כאן הדגש על כך שקיים מצות אביו). בזכות המוכנות שלו לקיים את מצות אביו אפילו להשחט, הוא נעשה "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא. אותו בן שמקיים את מצות כבוד אב עד כדי נכונות למות בשביל האב, בשביל לקיים את רצון האב, נעשה "כי אתה אבינו". על כך שבן מוכן למות בשביל להציל את חיי אביו – לקפוץ לים להציל את אביו, למרות סכנת חיים לו – כתוב במפורש בזהר הקדוש, כתוב שם שהבן אוהב את האבא ומוכן למות בשבילו יותר מאשר בשביל עצמו ורוחו ונפשו וכו'. אבל כאן לא רק שהבן מוכן למות בשביל להציל את האבא, אלא הוא מוכן למות במצות האב כדי לקיים מצות כבוד אב. דווקא לאחד כזה שפשט את צווארו בשביל לקיים את מצות אביו לו אומרים לעתיד לבוא "כי אתה אבינו" (ולא לאביו, אברהם אבינו, האב שהולך לשחוט אותו, ולא לבנו יעקב, הבחיר שבאבות).

לאחר מיתת ההורים גוברת אצל הילדים הנכונות למות 

אם כן, הדבר הראשון שצריכים ללמוד הוא התמצית של מצות כבוד אב ואם. אם רוצים לכתוב ספר "תמצית מצות כבוד הורים", זו נקודת התמצית – הנכונות למסור את הנפש ממש כדי לכבד את ההורים. מסירות נפש ממש בקבלה שייכת לספירת הכתר. כתר הוא העל-מודע, למעלה מטעם ודעת – אי אפשר להסביר בשכל למה יצחק צריך למות כי האבא רוצה לשחוט אותו עכשיו, אפילו שהאבא אומר שה' אמר לי. זה משהו שנובע מהכתר, למעלה מטעם ודעת. אמרנו שנדבר על דברים שמתעצמים אחרי מיתה. גם אצל יוסף וגם אצל יצחק האבא בחיים, אבל כאשר האבא מת יש תחושה ב'מקיף' שאם האבא מת גם אני מזדהה איתו ומוכן למות כדי להיות איתו. נסביר בהמשך שהאבא עוד יותר כאן, אבל לפי פשט לאחר מיתה – האבא מת – ויש משהו במת שמוציא עוד יותר רוח של מס"נ אפילו מאשר מחיים. אם כולם חיים אז העיקר בחיים הוא לחיות – על זה חושבים – אבל כאשר כבר יש מרכיב של היפך-החיים, של לאחר מיתה, הוא מתכנת בצורה אחרת את כל הראש, את כל הנשמה, ומתחילים לחשוב על לאחר מיתה, ולא רק על חיים. ממילא זה מוציא מהנשמה עוד יותר מס"נ (עבור האבא, כדי להנציח את האבא, וכמו שיתבאר בספירת הנצח). עד כאן נקודה ראשונה – כנגד הכתר.