מלכות: קיום צוואה

חיוב קיום צוואה – ראיה מאחי יוסף

את הדין שנשייך לספירת המלכות כבר הזכרנו, כשדברנו על הגבורה. יש מחלוקת באחרונים עד כמה חובה על הבן לקיים את צוואת אביו. אם האבא משאיר צוואה, האם יש לבן חובה לקיים אותה, ובפרט בדברים שלא נוגעים ישירות לאבא? מביאים שתי ראיות מן התורה שיש מצוה לקיים את הצוואה. הראשונה: ראיה מאחי יוסף, שאמרו ליוסף שאביך לפני מותו אמר כך וכך. האחים שינו, שקרו מפני השלום, משום שראו שיוסף כבר לא הזמין אותם לאכול ופחדו שיעשה להם רע על מה שמכרו אותו, ואמרו לו שאבא לפני שמת צוה שתסלח לנו על מה שעשינו לך. יוסף בכה, כי לא עלה על דעתו ח"ו לעשות להם כל רע, וגם יעקב לא צוה באמת שום דבר משום שלא חשד את יוסף שהוא מקרב את האחים רק לכבודו ואחר שימות יעשה להם רע. האחרים שקרו ליוסף, וכאן אחד המקורות מהם לומדים שמותר לשנות מפני השלום – הם שקרו כדי לשמור על שלום. אבל מעצם העובדה שהאחים שינו באופן זה אפשר ללמוד שיש מצוה לקיים את הצוואה – שאם האב יעקב היה אומר כך וכך יוסף יוסף חייב לקים את צוואתו. אם כן, מסיפור זה לומדים שני דברים – קודם כל, שיש מצוה לקיים את הצוואה, ודבר שני, שבשביל לעשות שלום מותר לשנות. היתר השינוי בשביל שלום הוא דין של מלכות (דין של פוליטיקה), וגם כל המושג צוואה שייך בעצם למלכות, שהרי עיקר ענין הצוואה הוא מינוי הבן למלא את מקום אביו בהנהגת המלוכה (גם המלוכה הפרטית בתוך ביתו וסביבת השפעתו).

מיתה וצוואה להמשך – ענין מלכותי

כמו שאמרנו, עיקר הצוואות שמוצאים הן של מלכים, ואולי העיקרית שבהן היא צוואת דוד לשלמה. צוואה היא חיבור בין מלך למלך – במלך מתקיים "וימלך... וימת" והוא צריך לצוות על בנו איך להמשיך את סדר הנהגת המלכות (ויש להעמיק בכך הרבה). יש אנשים שלא כותבים צוואה, ואפילו ביחס לספר צוואת הריב"ש כותב אדמו"ר הזקן כותב שיש טעות ובאמת הבעל שם טוב לא צוה לפני מותו שום דבר, ורק לקחו כל מיני אמרות קדש שלו וקראו כך לספר, כאילו השאיר צוואה. אדה"ז מקפיד לציין זאת, כנראה יש משהו עקרוני בכך שלא נחשוב שהבעל שם טוב כתב צוואה – כנראה שזה לא מתאים לו ולא ענינו. כנראה שעצם המושג צוואה שייך לשרש נשמה מסוים, סוג של נשמה שכותב איך להמשיך. יש גם הרבה משלים של חז"ל על בת מלך שמצוה את בעלה איך לנהוג עם הילדים אחרי שתפטר מהעולם (פרשת פנחס). כל העסק של צוואות הוא עסק של מלכים – איך להמשיך את המלוכה. עצם המושג של "וימלך... וימת" שייך למלכות. אם יש בכלל היפך החיים, שאדם הולך למות, זה אמור במלך – מלך חי ומולך ומת. כך כתוב במלכין קדמאין, אבל זה לא שייך רק לעולם התהו אלא משהו עצמי בסוד המלוכה. בדרך מליצה, על האחרון – הדר – כתוב רק "וימלך" ולא "וימת", כי הוא ראשית התיקון, אבל כדי לא לקפח אותו עזרא הסופר כתב שהוא מת, כי אחרת אפשר לחשוב שהוא לא מלך באמת. כלומר, עזרא דואג לכתוב גם עליו שהוא מת די לשמור על כבודו כמלך. פעם אמרנו לגבי "אין מלך בלא עם" ש-עם ר"ת עוד מלך, והיות שאין שתי מלכויות נוגעות אחת בחברתה – החיבור בין שני דורות המלכים הוא הצוואה. צוואה זה כמו מצוה, לשון צוותא וחיבור, וכמו תמצית – צוואה היא תמצית החיים, המלך מכניס את כל תמצית חייו בצוואה, ועם התמצית הוא עובר מדור לדור. מיצוי כל החיים כדי להנחילם לדור הבא הוא סוד הצוואה.

צוואת יונדב בן רכב – צוואות המוסיפות על הכתוב בתורה מעין דין מלכות

שוב, יש מחלוקת אם בכלל יש מצוה לקיים את הצוואה (כמו שיש מחלוקת עד כמה יש מצוה לפרוע את החובות של אבא). לומדים על כך מאחי יוסף, כנ"ל, ומקור נוסף ללימוד הוא מבני יונדב בן רכב. יש סיפור בתנ"ך שיונדב בן רכב הקיני – מבני יתרו, גר צדק, שגרו ביריחו – צוה לכל צאצאיו לא לשתות יין. ליהודי מותר לשתות יין, אבל הוא צפה את החורבן ולכן צוה שלא לשתות יין. כנראה שתיקון מיוחד בשביל זרעו היה לא להסיח את דעתם מהאבלות על החורבן, ובאי-שתית יין יש אבלות. יש צוואת רבי יהודה החסיד, שיותר שייכת לדורות שלנו, ויש צוואת השל"ה הקדוש – כל הצוואות האלה חלות רק על הצאצאים, שאביהם צוה משהו שלא כתוב בתורה (יותר ממה שכתוב בתורה). המקור לכך שאפשר לעשות צוואה לצאצאים, שלא יעשו משהו שמותר, הוא מיונדב בן רכב. מי אומר שהבן חייב לשמור את זה? מה פתאום? נכנס לאבא איזה ג'וק שלא ישתו יין, אז אסור לי ולבני ולנכדי לעולם ועד לשתות יין?! – רואים מיונדב בן רכב שהצווי 'תפס' ובניו כבדו את צוואתו, רואים אצל צדיקים גדולים כמו ריה"ח והשל"ה שהצוואה 'תפסה'. צוואה כזו היא דין מלכות, כי הרי אינה מדין תורה – יש דין תורה ויש דין מלכות. דין מלכות מאפשר גם להרוג מישהו (מורד במלכות, או כאשר נחוץ לשם תיקון המדינה), לכן דוד המלך אמר בצוואתו לשלמה שידאג לטפל ביואב בן צרויה ובשמעי בן גרא (ורמז: יואב בן צרויה שמעי בן גרא = 1058 = הריבוע הכפול של 23, תענוג תענוג – כאן משתקפים שעשועי המלך בעצמותו, ובמיתתו יותר מאשר בחייו, והיינו גם על דרך נקמת ה' ממדין שתיכף לנקמה מיתת משה, מתוך תענוג א"ס, אך דוד גם צווה ששלמה ייטיב לברזילי הגלעדי ובניו, ובכך מתגלה ש"אין בטובה למעלה מענג", הענג מעשית הטוב בין שני תענוגי דיני המלכות הנ"ל, עיקר האיזון של המלך, שכולו בעצם ענג כמבואר בדא"ח, וד"ל). שוב, יש הרבה סוגיות בנגלה, הרבה דינים סביב החיוב לקיים צוואת האב, וכל המושג של צוואה וקיום הצוואה שייך לספירת המלכות. אם כן, בכך השלמנו את כל הפרצוף של עשר ספירות של מצות כבוד הורים עם הדגש על הכבוד לאחר מיתה. כמובן, הדבר האחרון – קיום צוואה – הוא בהגדרה דווקא לאחר מיתה.

ולסיכום:

אבלות, פריעת חובות וקיום הצוואה – הכנעה-הבדלה-המתקה

נסיים עם מבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה: אצל ילדים הכנעה היינו השנה הראשונה עם כל דיני אבלות (שיש בהם פרצוף, שלא נעשה עכשיו), והדינים שביסוד ובמלכות בפרצוף שעשינו הם הבדלה והמתקה: הדאגה לשמור על כבוד האב, שיהיה צדיק (המתבצעת על ידי כך שדואגים לפרוע את חובותיו, גם מהכסף של הבן), היא הבדלה. שוב, זה לעשות אותו צדיק – בדומה למצות מילה, עצם ענין ההבדלה. בקיום צוואת האב עושים אותו מלך. כמו שאמרנו, כל מושג הצוואה הוא משהו מלכותי. כשהבן מכבד את האבא הוא נותן לו כובד משקל, והכובד משקל הכי גדול הוא קיום הצוואה. בנצח עושים דברים להנציח את זכר האב – לאו דווקא דברים שבקש או צוה עליהם – תוך כדי האמונה הברורה שבכך גם עושים לאב נחת רוח (ביחד עם הגדלת שמו), אך בכך עדיין לא עושים את האב מלך, אלא רק נשמה בגוף. מה שעושה אותו מלך הוא קיום צוואתו. גם השם "צוואת הריב"ש", אף שאינה צוואתו ולא צוה כלל לפני מותו, ניתן על ידי מי שרצה שהבעל שם טוב גם יהיה מלך. אדמו"ר הזקן אומר שלא מתאים לו ולכן לא כתב צוואה, אבל מי שהעלה בדעתו כזה שם עשה זאת כי רצה לצייר את הבעל שם טוב בצורה מלכותית. בראש שלו הבעל שם טוב הוא מלך, ויש לו צוואה, ואנחנו הצאצאים שלו ומחובתנו לקיים את צוואתו – לא רק כי למד אותנו תורה מופלאה, אלא לקיים גם צוואה בדברים שלא מבינים (מתאים לצוואת הריב"ש שפותחת ב"עבודה תמה" – תמימות של הוד). זה הראש של מי שנתן את השם "צוואת הריב"ש" – שהבעל שם טוב הוא מלך, וכמו שאמר רמ"מ מויטבסק שמי שרוצה לצייר את מלך המשיח שיצייר את הבעל שם טוב. זו ההמתקה בסוף, המלכת האב. קיום הצוואה הוא תכלית ההנצחה בסוף, כמו לידה מחדש. אם קודם אמרנו שגם כעת יש לרבי נשמה בגוף, כמו שהסברנו, בכל אופן רוצים 'התגלות' – לא מספיק רק נשמה בגוף. ההתגלות היינו קיום הצוואה. אם נקיים את הצוואה – ענין המלכות, "עלמא דאתגלייא" – בזכות זה הוא יתגלה ממש, מול העינים שלנו. הגילוי הוא המתקה – "כי מתוק האור". כך גם לגבי אבא, בזכות קיום הצוואה שלו – בין אם כתב ובין אם לא, אם מתייחסים להוראותיו כצוואה – האבא מתגלה ממש מחדש, זה ה"מלכותך מלכות כל עולמים", דרך כל ההעלמות וההסתרים המלכות נמשכת ומתגלה בכל דור ודור.

שוב נאמר – כמו שגם כתוב כאן בדברים שנכתבו לזכרו של ר' מאיר ע"ה – שזכרו ברוך ואיתנו תמיד, ותיכף ומיד ממש יחד עם משיח צדקנו נזכה לראות אותו יחד עם כל עם ישראל עומדים על רגליהם ומקבלים בשמחה ובטוב לבב את פני מלך המשיח תיכף ומיד ממש, ושתהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל מכל כל.