חסד: אריכות ימים במצוות

אריכות ימים – מדת אברהם אבינו

בחכמה אמרנו שצריך ללמוד תורה לעילוי נשמת האב, ותחת החכמה יש חסד – על פי פשט החסד היינו לעשות מעשים טובים. מבין כל תריג מצוות התורה יש רק כמה שכתוב ששכרן בצדן – שהתורה מבטיחה בפירוש שאם מישהו מקיים את המצוה הוא מקבל שכר מסוים. המצוה הכי חשובה ששכרה בצדה היא כבוד אב ואם – בפעם הראשונה כתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יארִכון ימיך" ובפעם השניה "למען יאריכֻן ימיך ולמען ייטב לך". כמובן, בעשרת הדברות עצמן אין עוד שום מצוה שמתן שכרה בצדה – רק כבוד אב ואם. מה פירוש המושג אריכות ימים? קודם כל, חז"ל אומרים שעיקר אריכות ימים היא בכלל לא בעולם הזה אלא ב"יום שכולו ארוך". בכל אופן, יש מי שאומר שהבטחת "למען יארכון ימיך" כוללת גם אריכות ימים בעולם הזה – שמי שעובד את ה' ("ועבדתם את הוי' אלהיכם...") זוכה ל"את מספר ימיך אמלא" גם בעולם הזה – אבל העיקר הוא אחרי מאה ועשרים. הפסוק אומר "אֹרך ימים בימינה" – לגבי התורה כתוב שבצד ימין יש אריכות ימים, ואילו "משמאלה עשר וכבוד" (וכן ב"פתח אליהו", הקדמת תקו"ז, קו ימין נקרא "חד אריך"). סתם ימין בקבלה הוא מדת אברהם אבינו, ספירת החסד – "עולם חסד יבנה". הראשון בתורה שזכה לאריכות ימים הוא אברהם אבינו, עליו מעידה התורה "ואברהם זקן בא בימים" (אם כי היו דורות קודמים שחיו הרבה יותר, אבל זו לא היתה באמת אריכות ימים במובנה הפנימי). אריכות ימים אינה רק כמות של חיים, אלא בעיקר איכות החיים – שכל יום הוא ארוך, מלא וגדוש מצוות ומעשים טובים (תוך כדי שהאדם מקיים בעצמו "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז", בחינת "ארך אפים", בהתרחקות מן הכעס והקפידה עד הקצה האחרון – "שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי..."). "הכל הולך אחר הפתיחה" ומאברהם אבינו לומדים את מושג אריכות הימים, "ואברהם זקן בא בימים". כל יום הוא "בא בימים" והאריך אותם, מלא אותם במצוות, כך שכל יום ויום הלביש אותו והעלה אותו.

המשכת אריכות ימי האב מ"יום שכולו ארוך" במעשים טובים בעולם הזה

ככל שהבן לומד את דרך האב והולך בדרכיו כך הוא מאריך את ימיו שלו. כעת, אחרי מאה ועשרים, האב ב"יום שכולו ארוך", ואיך הבן מזדהה איתו? כל מי שמקיים את מצות כבוד הורים, גם מחיים, מובטח לו "למען יארכון ימיך". אבל קל להבין שהענין מתחזק לאחר מיתה – כעת האב ב"יום שכולו ארוך" והבן צריך להמשיך את ה"יום שכולו ארוך" גם לעולם הזה, "והחי יתן אל לבו", בלימוד ממעשיו הטובים של האבא. אז הבן זוכה לאריכות ימים בעולם הזה – עוד מצוה ועוד מצוה. מצוה במובן הכי פשוט היא מעשה חסד – לעזור למישהו. גם בכל מה שהבן עוזר למישהו יש כבוד הורים. שהרי, כפי שהזכרנו, הזהר אומר שלאחר מיתה כל דבר טוב שאתה עושה הוא כבוד הורים, בין שאתה חושב על כך ובין שאינך חושב על כך. כמובן, אם הענין של כבוד הורים נמצא במודע בכל מעשה טוב זה עוד יותר טוב. כשהילדים ממשיכים מאריכות ימי האב, מהמעשים הטובים שעשה כל חייו, בכך שהם מעשים טובים כיוצא בהם – זו אריכות ימים שמתחזקת לאחר מיתה. זה פירוש פשוט, כנגד החסד.