הוד: "הריני כפרת משכבו"

כבוד הורים בדבור – אמירת "הריני כפרת משכבו"

מכל הספירות הספירה היחידה שהפשט שלה הוא לומר משהו, לדבר, היא ספירת ההוד – הוד פירושו להודות, יהודה נקרא על שם "הפעם אודה את הוי'". מכל סוגי הדבור, כתוב שהדבור הכי מתוקן הוא לומר תודה. איזו הלכה יש לגבי כבוד הורים שקשורה לדבור, להודות על משהו? הגמרא שואלת מה מצות כבוד הורים אחר מיתה (שלפי רוב הדעות היא מצוה מן התורה), והיא עונה בדבר אחד – שנפסק להלכה, גם ברמב"ם וגם בשו"ע, כמצות כבוד הורים אחר מיתה – שבשנה הראשונה, כל פעם שמזכירים בדבור את האבא אומרים "כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו". כדי לא להחזיק את האבא רשע אחרי שנים עשר חדש – שאפילו רשעי ישראל אינם נידונים בגיהנם יותר משנים עשר חדש – לא אומרים זאת אחר כך (אלא אומרים "כך אמר אבא מרי זכרונו לברכה לחיי העולם הבא", ורמז: שני הכנויים, הריני כפרת משכבו זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, עולים 2106 = אנכי פעמים הוי', ויש בהם ח תבות ו-זל אותיות, רמז לחז"ל). זאת ההלכה, ב-ה הידיעה, של כבוד הורים אחר מיתה.

שני פירושי "הריני כפרת משכבו"

קודם כל, מה הפשט באמירת "הריני כפרת משכבו"? בשני מקומות בגמרא (בקידושין ובסוכה) רש"י מפרש את פשט המאמר "הריני כפרת משכבו". בקידושין מפרש רש"י "עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו" – שבאמירת "הריני כפרת משכבו" הבן אומר שאם ח"ו אבא שלי חייב לקבל איזה עונש בגיהנם (איזה אש, או שלג, או משהו לא נעים) אני מקבל על עצמי את כל הדינים במקומו. יש כאן, בהוד, משהו שמזכיר את הכתר – בכתר אמרנו שהבן מוכן למות בשביל האבא, וכאן הבן אומר שהוא מוכן להענש במקום אביו (ובכך עיקר כבוד הורים אחר מיתה). יש מחלוקת אחרונים בנידון, אבל להלכה גם כשכותבים מכתב (או דברי תורה, המתקיימים גם לאחר יב חדש) צריך להוסיף הכ"מ (כך גם הרבי כתב על הרבי הקודם בשנה הראשונה, ועל פי פשט הוא בהיות הרבי הקודם רבו, וגם על רבו צריך לומר הכ"מ כמו שנפסק בשו"ע). שוב, פירוש ראשון – שאני לוקח על עצמי את העונש במקום האבא. זו מס"נ גדולה – לא סתם השו"ע אומר שזה עיקר כבוד הורים. מכל מה שדברנו עד עכשיו, ההלכה ב-ה הידיעה היא לומר שלש מילים אלו אחר מאה ועשרים (בשנה הראשונה). יש פירוש שני של רש"י, במסכת סוכה, על הביטוי "הריני כפרת רבי חייא ובניו" – יסורין הבאין עלי לכפרת רבי חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צריך לומר כן". גם בפירוש השני יש מס"נ, אבל בכיוון אחר – ש"הריני כפרת משכבו" היינו שאם מגיעים עלי יסורים (וה' מביא יסורים רק כדי לתקן את חטאי האדם, "יסורים ממרקים") אני מוותר על זכות היסורים ונותן אותה לאבי.

שני הפירושים – אביו ורבו, לפני יא (או יב) חדש ולאחריהם

והנה, בסוגיא בסוכה מדובר על תלמיד ורב ואילו בקידושין על בן ואב, והגם שבהלכה אין חילוק – שגם על אב וגם על רב צריך לומר הכ"מ – בהחלט יש לפרש לפי זה את השינוי בפירוש רש"י, שבקידושין מדובר באב ובסוכה מדובר ברב, וברב אין לומר יסורים הראוים לבוא עליו כו', ודוק. לענין זה חשוב גם שאומרים "הריני כפרת משכבו" רק שנים עשר חדש, ולא יותר, כדי לא להחזיק את האב כרשע גמור שנידון יותר מ-יב חדש (וכן נוהגים, כמפורש בש"ך). גם בכך, לכאורה יש נפק"מ בין שני הפירושים של רש"י, שלפירוש השני – שהיסורים הם של הבן, אלא שהוא זוקף אותם לזכות האב – הגם שלפי הפשט הכוונה היא שיסורי הבן יחשבו במקום עונש הראוי להגיע לאב, בכל אופן אפשר לומר שגם לאחר יב חדש, שכבר לא מגיע לאב שום עונש, יסורי הבן יכולים לזכות את האב בעילוי נשמה כו', ודוק. עוד יותר אמורים הדברים בנוגע לרב – אליו מתיחס פירש"י השני – שיש לומר שגם בתוך יב חדש הכוונה היא לזכות אותו בעילוי נשמה. בכך אפשר גם ליישב את קושית הט"ז – ששואל מה בין אמירת קדיש רק יא חדש לאמירת הכ"מ כל יב חדש – ולפרש שבחדש ה-יב עיקר הכוונה של אמירת הכ"מ הוא כפירוש השני של רש"י, או שיסורי הבן יחשבו במקום עונש המגיע לאב או הגם שלאב לא מגיע עונש היסורים יחשבו לו לזכות, ודוק היטב.

הוד – הבעת המסירות ותיקון היסורים

שוב, הפירוש הראשון הוא שאם לאבא מגיע עונש אני לוקח על עצמי, והפירוש השני שאם לי מגיע עונש אני מקבל אותו אבל לא לזכותי אלא לזכות אבי (או רבי). שני פירושים יפהפיים (למי שיש לו חוש חסידי במסירות נפש), שכל אחד הוא מס"נ בכיוון אחר. בכל אופן, המכנה המשותף כאן הוא שיש הודיה. הודיה היא גם לשון הד, אור חוזר, וגם לשון וידוי – אני מודה ומתוודה ומחזיר אור. כאן, הן לפירוש הראשון והן לפירוש השני, אני אומר שכל היסורים הם לזכות האבא. יש אחרונים ששואלים: הרי אסור לומר דברים שהם ספק ספיקא של בזיון לאבא, ח"ו, אז איך בכלל אומרים שאם לאבא שלי מגיע עונש אני לוקח אותו? (זו קושיא רק על הפירוש הראשון, כמובן). אפשר אולי לחשוב כך, אבל לומר כך נשמע קצת בזיון – שאתה מעלה על דל שפתיך שאולי לאבא מגיע עונש. התירוץ הוא שהיות שמנהג ישראל לומר מילים אלו גם על הצדיקים הכי גדולים – גם הבן של משה רבינו אומר עליו, וכמו שראינו גם הרבי אומר כך על הרבי הקודם – לכן אין באמירה זו שום בזיון לאבא, והיא דבר טוב מאד עבור הבן. אפשר לומר שכאן עיקר ההוד הוא עצם ההבעה עד כמה אתה מסור לאבא, עד כדי מסירות נפש. חוץ מזה שהוד ענינו דבור והבעה ואור חוזר, יש עוד קשר פשוט – עונש ויסורים הם בבחינת "הודי נהפך עלי למשחית", וכאן אם מגיע לאבא איזה משחית אז "הודי [שלי] נהפך עלי [דווקא] למשחית", וגם אם מגיע לי עונש אני מזכה את האבא בזכות שביסורים.