חכמה: לימוד תורה לעילוי נשמות ההורים

לימוד תורה לזכות ההורים (בפרט בשבת)

נעבור לחכמה (משהו הרבה יותר פשוט – המתח הגבוה יורד לגמרי): חכמה קשורה עם לימוד תורה – "אורייתא מחכמה נפקת". יש מצוה, ענין גדול, שילדים וידידים לומדים תורה לעילוי נשמת הנפטר. נוהגים ללמוד משניות – כתוב ש-משנה אותיות נשמה, שבזכות המשנה הנשמה מאירה. אבל בכלל, בכל תורה שלומדים, וכל שכן מי שזוכה ללמד תורה לאחרים, יש בכך זכות עצומה לנשמת האבא והאמא. יש משהו שקשור לזה: הזכרנו קודם את מצות "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם" – יש קשר בין כבוד הורים למצות שבת. אחד הקשרים שכתובים בזהר קשור עם התורה – התורה מחברת בין כבוד הורים לשמירת שבת. לכן גם בעשרת הדברות קודם כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ואחר כך "כבד את אביך ואת אמך", וגם בפסוק "איש אמו ואביו תיראו" יש סמיכות מפורשת בין מורא אב ואם לקדושת השבת. לא עובדים בשבת, כמו שנסביר, והסיבה הפשוטה שלא עובדים היא כדי שכל היום יתפנה לתמצית החיים[ג] – תמצית החיים של היהודי היא זמן ללמוד תורה. זה קשור לכבוד הורים, במיוחד לכבוד הורים לאחר מיתה, אחרי מאה ועשרים. אז באמת נוהגים להקדיש הרבה זמן ללמוד תורה לעילוי נשמת ההורים.

כבוד הורים – משל אב או משל בן?

נקשר את הענין עם דין בהלכה, שיעמיק לנו את ההבנה. יש מחלוקת בגמרא בענין כבוד הורים: עיקר הכבוד הוא שהבן מאכיל ומשקה מלביש ומוציא וכו' – משרת את האבא, כמו עבד, "בן יכבד אב ועבד אדוניו" (גם בכך יש מחלוקת אחרונים אם גדר השירות הוא ממש כשירות עבד לאדונו או רק שירות כזה שבן רגיל לעשות לאביו). לעת זקנת ההורים הבן מקדיש הרבה הרבה זמן לטפל בהם, וגם כשלא זקוקים לטיפול סיעודי המצוה היא "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא". המחלוקת בגמרא היא "משל מי?" – על מי חלות ההוצאות בכבוד הורים? אני צריך להאכיל את האבא, אבל אני מוציא את העלויות מחשבון הבנק של האבא או שאיני צריך להתחשב בכלל בכמות הכסף שיש לאבא והמצוה היא שהכל יבוא מפנקס הצ'קים שלי? יש מי שאומר ש"מאכיל וכו'" זה "משל בן" – שצריך להאכיל את האבא מהכסף של הבן, גם אם האב עשיר. יש מי שאומר שאם באמת לאבא אין פרוטה ודאי הבן חייב להוציא מכיסו כדי לפרנס את האב, אבל אם יש כסף לאבא (הוא מליונר, או פחות מזה) הבן צריך לשרת אותו אבל הוא קונה לו את הדברים שזקוק להם עם הכסף של האבא – "משל אב". יש מחלוקת – דוגמה יפהפיה לדבר שמאד הגיוני שתפול בו מחלוקת – ואם יש מחלוקת צריך להיות פסק, וההלכה היא "משל אב". כלומר, כל זמן שיש לאבא כסף הכסף יוצא מחשבון האב והשירות על הבן – האב נותן לבן צ'ק פתוח שילך לקנות לו אוכל במכולת. הבן חייב לטרוח ולהביא לאב אוכל, אבל כל זמן שיש לאבא כסף הבן לא צריך להוציא מהכסף של עצמו. אבל, כמו שאמרנו, יש גם מי שסובר שכבוד הורים הוא "משל בן".

בטול מלאכה לצורך כבוד הורים – מסירות יום יומית

הגמרא שואלת על הדעה (שנפסקה להלכה) שכבוד הורים הוא "משל אב": כתוב שהקב"ה השווה כבוד הורים לכבוד עצמו – על כבוד הורים כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ועל כבוד ה' כתוב "כבד את ה' מהונך". אם כבוד הורים הוא "משל אב" איזו ההשוואה יש כאן? הרי על ה' כתוב "כבד את ה' מהונך", מכספך שלך, ולכאורה גם בכבוד הורים צריך להיות "משל בן". הגמרא מתרצת שהשוויון ביניהם הוא בגלל בטול מלאכה. אם לאבא יש כסף, והבן יכול להשתמש בצ'ק של האבא, אז כך עושים, אבל גם הבן מפסיד משהו גשמי שנחשב כנתינה מהונו – הוא מפסיד זמן יקר וטורח טרחה גדולה. הוא לא יכול לעבוד באותו זמן – הוא באמצע העבודה, זו הפרנסה שלו, והוא צריך לסגור את העסק ולרוץ למכולת, לקנות לאבא שלו ולהביא לו ולהאכיל אותו. אז אף על פי שהוא קונה עם הצ'ק של האבא, כבוד הורים נקרא "מהונך" בגלל בטול מלאכה. יהיה כאן רעיון פשוט ויפה ועמוק, העולה מהמושג בטול מלאכה. לכל הדעות הבן צריך להתבטל ממלאכתו כדי לשרת את האבא, כל שכן וק"ו כאשר לעת זקנה בן צריך לטפל בהוריו – אז יתכן שבגלל הטפול הוא צמוד להורים עשרים וארבע שעות ביממה (יכול להגיע עד מצב כזה), שאין לך בטול מלאכה יותר מזה. גם כאשר הכל יוצא מהכסף של ההורים – הוא צמוד, הוא מטפל, והטפול הזה, ההתמסרות הזו, היא המצוה הכי גדולה בעולם. בכתר יש מס"נ בפועל, אבל כאן זו מסירות יום-יומית – זו פעולת "תדיר", שהרבה פעמים היא יותר נעלית מה"מקודש". לפשוט את הצוואר על המזבח זה חד-פעמי, אבל כאן יש משהו תדיר שבמדה מסוימת יותר קשה.

כבוד הורים לאחר מיתה – בטול מלאכה כדי לקבוע עתים לתורה

איפה עוד מוצאים את המושג בטול מלאכה? בטול מלאכה הוא בטוי מובהק של שבת – בשבת לא עובדים. בן מסר את הנפש לטפל בהורים שלו, לקיים את "כבד את אביך ואת אמך" למהדרין. עכשיו, לאחר מאה ועשרים, האבא איננו והבן פטור מהטיפול הגשמי בו – איך הוא מקיים כעת את ה"בטול מלאכה"? יש כאן מוסר השכל פשוט מאד – כאשר הבן קובע עתים לתורה לעילוי נשמת האבא. כמו שאמרנו קודם, בטול המלאכה של שבת הוא בשביל להתפנות ללמוד תורה. כך, הדבר הכי פשוט של "בן יכבד אב" לאחר מיתה הוא הנכונות שלו להתבטל ממלאכתו כדי להקדיש שעות רבות ללימוד תורתנו הקדושה. ידוע שמי שיושב ולומד תורה כל היום בבית המדרש מכונה "בטלן" בלשון חז"ל, על שם שהוא בטל ממלאכה – בכל עיר בישראל צריכים להיות לפחות "עשרה בטלנים" (כנגד י של שם הוי' ב"ה, ספירת החכמה). וכן, בזהר הקדוש נאמר שתלמידי חכמים אמיתיים נקראים בשם שבת –  כל ימיהם הם בבחינת שבת קדש, בטלים ממלאכה ועסוקים בתורה. הכל כאן שייך לחכמה, ולכן זו החכמה של הפרצוף שלנו: גם שבת היא סוד מוחין דאבא, גם בטול מלאכה – חלק ממושג הבטול בכלל – שייך לחכמה, וכעת שמים את תמצית הדגש על למוד תורה ש"מחכמה נפקת".

לעשות לאבא טוב גם לאחר מיתה – על ידי לימוד תורה וקיום מצוות

הדבר הראשון, הכתר, היה נכונות למסירות נפש – דבר שלא קורה כל רגע (גם אם תמיד נכון, בפועל לא קורה תמיד). הדבר השני הוא תדיר – ללמוד תורה יום, וגם לקיים מצוות, כדי לכבד את האב, אף שהדברים כרוכים בבטול מלאכה. לכבד את האב לאחר מיתה היינו לעשות לאבא נחת רוח ועילוי נשמה. ברור שכמו שהבן הקדיש עצמו לטפל באב ולעשות לו טוב מחיים, צריך ביתר שאת וביתר עז לעשות לאבא טוב לאחר מיתה, ובכך שהוא יושב ולומד תורה לזכות האבא הוא עושה לו טוב, "אין טוב אלא תורה". כבוד כזה בא מראש שבתי, של בטול מלאכה לשם כבוד אב ואם (והרמז: בטול מלאכה כבוד אב ואם עולה יה בריבוע – י-ה הוא שם החכמה בפרט, כנודע).