ב. פלגינן דיבורא, רבא ובת רב חסדא

נפתח את הגמרא (סנהדרין) ט, ב. זה סוגיא שלמדו כאן לפני חדש, כמדומני, והתחלנו אז לדבר על זה – סוגית "פלגינן דיבורא" – אבל אמרנו רק נקודה ולא המשכנו בזה. זה חוב, וצריך לשלם חובות.

ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד [הפסוק הוא "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", זה דוגמה מיוחדת של קיצור של פסוק. גם משמעות הפסוק שם היא משהו אחר, שאל תלך להיות עד שקר כשהרשע תובע זאת ממך, וכאן לפי הקיצור יוצא שבי"ד אסורים לעשות אותו עד – זה משהו נחמד בפני עצמו] רבא [התלמיד המובהק של רב יוסף, שחולק כאן על רבו] אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע [לפי רש"י 'אדם קרוב אצל עצמו' ו'אין אדם משים עצמו רשע' זה דבר אחד: "'רבא אמר' - אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו, דאדם קרוב אצל עצמו, הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע, כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות, ונהרג הרובע, דפלגינן דיבורא ומהימנינן ליה לגבי חבריה, ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות". שיטת רש"י היא שזו עדות, אבל פסולה, כי פסול להעיד על עצמו כמו על קרוב. יש דעה אחרת, הרבה יותר חזקה, שאין כאן עדות כלל – ויש ארבע נפק"מ חשובות. יש גם דעה שלישית, לכאורה, שנתייחס אולי לקמן, אבל בכלל אומרים שיש בזה שתי דעות].

 אחר כך יש שאלה לגבי אשתו ולגבי שורו, וההלכה היא ש"אשתו כגופו" ממש וכמו ש"אדם קרוב אצל עצמו" כך "אדם קרוב אצל אשתו", מה שאין כן אצל שורו (לפי מסקנת הגמרא).

תוס' ד"ה "ואין אדם משים עצמו רשע":

הקשה ר"י בר' מרדכי מדקאמר בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו נאמנים [הפה שאסר הוא הפה שהתיר] ואמר רמי בר חמא בגמרא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע ורבא [חבר של רמי בר חמא אצל רב חסדא; כל השיעור היום יהיה לכבוד רבא, הגבור של היום, אולי האמורא הכי חשוב באמוראים כמו שרבי עקיבא הוא הכלל גדול של התנאים – לשון הש"ס תמיד "הויות דאביי ורבא" וביניהם הלכה כמותו חוץ מיע"ל קג"ם – וכמדומני לא הקדשנו לו עדיין שיעור. (הערה: אולי היום יארצייט שלו?) אם כבר אמרת, אביו של רבא זה יוסף – כמו רבי עקיבא בן יוסף (וכמו שמשה לקח את עצמות יוסף עמו) – ורבא בן יוסף עולה טבת, כל החדש הוא שלו (וגם של אלישע הנביא, ובו מתקנים, על ידי שרש נשמת רבי מאיר תלמיד רבי עקיבא, את נשמת אלישע אחר = רבא בן יוסף הצדיק [אחר = הצדיק]), אולי תיכף נסביר יותר למה. רבא תלמיד מובהק של רב יוסף (= משיח, ביחד עם רבא = המשולש של גל, טוב פעמים גל [המלה "טוב" – "וירא אלהים את האור כי טוב" – היא המלה ה-גל בתורה, גל עיני ואראה את האור כי טוב]), אבל למד גם אצל רב חסדא שהיה חמיו – הוא נשא את בת רב חסדא שהיתה אשה גדולה (יש נשים גדולות שיודעים את שמם הפרטי, אבל היא – כפי הזכור לי – תמיד רק בת רב חסדא), והוא לא מסתדר בלעדיה כמו שיש כמה סיפורים. כנראה שכמו שבגשמיות לא מסתדר בלעדיה כך גם בסברותיו, אז חמיו הוא גם רב שלו. אצל רבו המובהק יש לו חבר – אביי. אצל הרב השני שלו יש לו גם חבר – רמי בר חמא. צריך שנרשום את זה בזכרון שלנו, שיש לרבא שני חברים, תלוי אצל איזה רב. מה שרוצים לומר היום שרבא זה "פלגינן דיבורא", כמו שהרבי מהר"ש זה "לכתחילה אריבער"] הוא דמסיק התם הכי [תיכף נפתח המשנה והגמרא שם] והשתא אמאי לא פלגינן דיבורא ונהימנינהו במאי דקאמרי שהיו אנוסים אבל לא מחמת ממון [על זה תוס' מביא שני תירוצים] ונראה דההיא דכתובות אתיא כמאן דאמר ביש נוחלין (ב"ב דף קלא: ושם) דלא פלגינן דיבורא בחד גופא פי' בחד גופא כמו גירשתי את אשתי דלא פלגינן דיבורא בחד גופא לומר דלא מהימן לשעבר ומהימן להבא וכן אנוסין היינו מחמת ממון שעל עצמו הוא מעיד כן דאי מהימנת ליה שהוא אנוס ניהמניה שהוא מחמת ממון נאנס וכן [בגמרא שלנו] פלוני רבעו לרצונו אין לפרש דלא מהימן במאי דקאמר לרצונו אלא פלגינן דיבורא לומר שרבעו לאונסו דא"כ הוה פלגינן דיבורא בחד גופא ובמקצת מהימן אהאי גופא ובמקצת לא מהימן אלא פלגינן לומר שרבע אבל לא שרבעו וכן מוכח מפלוני רבע שורי דאי הוה אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ה"א דמהימן לומר שרבע שור אחר אבל לא שורו דבשורו אין שייך לחלק בין אונס לרצון וכן מוכח ההוא דזה בורר (לקמן דף כה.) דחד אמר לדידי אוזפן ברביתא דמהימן שהלוה בריבית אבל לא לדידיה [עד כאן תירוץ אחד: לא פלגינן דיבורא בחד גופא, וב"אנוסים היינו מחמת ממון" אי אפשר לומר שנאמין לו שאנוס ולא נאמין שמחמת ממון]... [והתירוץ השני על הקושיא:] ועוד יש לומר דהתם בכתובות כיון דקיום שטרות דרבנן דעדים שחתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא פלגינן דיבורא לומר שאנוסין היו מחמת נפשות [אבל אם השטר לא היה כשר מדאורייתא כן היינו אומרים פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא]...