ג. פלגינן דיבורא – יסוד הפיזיקה הקוונטית – "אדם" ו"עצמו"

נפתח עוד פרק: חושבים כאן שרק רבא אומר פלגינן דיבורא. בעצם, איפה השרש של כל זה בתנאים, לא באמוראים? בפעם הקודמת שהתחלנו ולא המשכנו פתחנו בזה ש-פלגינן = דיבורא. זה 223 = "זה הדבר", נבואת משה רבינו. כנראה שהחוש של פלגינן דיבורא שייך למשה רבינו, משא"כ כל הנביאים שנתנבאו ב"כה" ("לא כן עבדי משה" – לזה לא מאמין לו לזה כן מאמין לו ["לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", נאמן לומר למה להאמין ולמה לא להאמין]; לא כן = 101, חשבון המילוי של משה: מם שין הא, אותיות מאין – "והחכמה [סוד המים העליונים, שרש נשמת משה רבינו – 'מן המים משיתהו'] מאין תמצא", משה במילוי: מם שין הא = פלגינן דיבורא!). חושבים שרבא כאן הוא בדרגה הזאת, אבל מה עם הרבי שלו, רב יוסף? רב יוסף = משיח, קשה לומר שהוא לא סובר דבר כל כך משיחי (הרי על משה נאמר "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", ודוק). המקור של כל זה בתנאים הוא ביבמות:  שם המקרה אחד שבא ואומר שהרג את הנפש, והשאלה אם אשתו של ההרוג מותרת להנשא או לא. אם אני אומר "פלגינן דיבורא" מאמין שהוא נהרג ולא מאמין שהוא הרג, ואז היא מותרת להנשא – כך דעת חכמים שם. רבי יהודה חולק ואומר שהיא אסורה להנשא, כי מאמינים שהוא הרג, הוא שם עצמו רשע ולא אומרים "אדם קרוב אצל עצמו", ולא מאמינים לו שאותו אחד נהרג, וממילא אשתו אסורה. אבל, יש מחלוקת בין הרמב"ם בפירוש המשניות לבין התוספות על מה רב יוסף (ורבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום, הבקי מאד ב"דיבורא", במשנה ביבמות) חולק, האם על עצם הדין של "אדם קרוב אצל עצמו" (שאדם כן יכול לפסול עצמו לעדות, "אל תשת רשע עד", ומאמינים לו שרצח, במקרה שבמשנה שם), כפי שכותב הרמב"ם בפיה"מ, או דעת התוס' בתירוץ הראשון שחולק רק כאשר זה נוגע לפלגינן דיבורא (שאיני יכול להאמינו בחצי דבור ולא להאמינו בחצי השני של אותו דבור: אם נאמין לו שפלוני רבעו צריך להאמין לו גם לגבי עצמו, ואז הוא פסול. זה הולך בשני הכיוונים. הסדר הוא: נאמין על החבר – נאמין על עצמו – לא נאמין על החבר), אבל כאשר זה לא נוגע לדין פלגינן דיבורא כן אומרים אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אפשר לחשוב שלרב יוסף (ולרבי יהודה) אין את כל התחכום של רבא (וחכמים ביבמות שם) לומר פלגינן דיבורא, אבל כמובן שקשה להסתפק בכך.

כדרכנו ננסה לומר את זה בצורה תמציתית, שגם מחדדת את הנושא: לרב יוסף, אם אני אומר שהוא כשר להעיד על עצמו (ולכן "אל תשת רשע עד"), אז אם הוא כשר הוא פסול – פוסל את עצמו. לרבא זה הפוך – אם הוא פסול (להעיד על עצמו) הוא כשר. זה לא שלאחד יש תחכום ולשני אין, אלא אדרבא, רבא עם ה'פלגינן דיבורא' שלו יותר מתיישב על השכל. לפי רב יוסף גם פלגינן דיבורא – הוא כשר על עצמו ופסול על זולתו. רוצים לרדת לעומק הסוגיא במשפט הזה – אם הוא כשר הוא פסול, ואם הוא פסול הוא כשר. יש כאן פרדוקס, משפטי ראסל – משפטים מהסוג הזה הם הלוגיקה שהולידו את הפיזיקה הקוואנטית. כל הפיזיקה של המאה עשרים האחרונות, וגם המתמטיקה, הכל נולד מתוך משפטים מהסוג הזה, שהתחיל מראסל. מזה נולדה הלוגיקה של פרדוקסים של המכניקה הקוואנטית ומשפט גדל. מה יותר פשוט בשכל, לומר שאם הוא כשר הוא פסול או שאם הוא פסול הוא כשר. כשר פסול ר"ת כף (חלק מרשימת "מלא כף נחת" שלנו, זוגות של מושגים שהם ר"ת כף, כמו כח פועל, ודוק). אם הוא כשר הוא פסול, לכאורה זה עוד יותר נגד השכל, מאשר אם הוא פסול הוא כשר. אם הוא פסול לגבי עצמו כשר לדברים אחרים – זה יותר הגיוני. אם הוא כשר הוא פסול זה בחד גופא, זה עוד יותר קשה להבין. מהסוגיא הזאת יוצאים כל המדעים של השנים האחרונות (זה גם מיסודות תורת המשחקים). ורמז: אם הוא פסול הוא כשר (= אם הוא כשר הוא פסול) = "לעיני כל ישראל", תכלית כל התורה כולה ("אשר עשה משה לעיני כל ישראל", דווקא משה רבינו הוא זה שיכול לתקן דבר זה, וד"ל – וראה עוד לקמן).

[עיקר הווארט שפלגינן דיבורא נולד, כמו כל תורת הקוונטים, מכך שהיו תופעות שחלקיק שעבר דרך מסך נדמה שלקח בעת ובעונה אחת שני מסלולים. זה האבסורד שהוליד את כל תורת הקוונטים. לא צריך לקרוא לזה עולמות מקבילים, אבל התופעה הזאת שחלקיק אחד כאילו בו זמנית נוסע בשני מסלולים זה ממש ציור של פלגינן דיבורא. שבסוף אני מזהה אחד המסלולים, מקבע אותו, ואז אני אומר שלשני אני לא מאמין. זה דימוי חלק ויפהפה. זה היסוד של כל הענין.]