השלמות (אחרי השיעור):

א. אדם קרוב אצל עצמו = פרת. "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" ע"ה = אדם קרוב אצל עצמו אדם קרוב אצל אשתו. חוץ מפעמיים "פרת", סוד "והנהר הרביעי הוא פרת", הוא מעיקרא (דהיינו שנהר פרת הוא גם הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן), שמימיו פרין ורבין, בן יוסף בן עלי עין = פרו ורבו. פרת פרת (" בן פרת... בן פרת", פעמיים אדם קרוב אצל עצמו) = שני הרבנים של רבא ושלשת החברים שישבו לפניהם:  רב יוסף רב חסדא רמי בר חמא רבא אביי!

ב. לשון חז"ל ש"אדם קרוב אצל עצמו" וגם "אדם קרוב אצל אשתו". אמרנו ש"אדם" ו"עצמו" זה שני דברים – תפארת ויסוד. אשתו זה ודאי מלכות. החידוש הוא שכמו ש"גופא ובריתא חשבינן חד" גם תפארת ומלכות חשבינן חד (זה המשך, בפרט לפי זה ששרש המלכות זה עטרת היסוד). גם על המלכות בפ"ע אומרים "אדם קרוב אצל אשתו". זה שיש עצמו ואשתו – מה שאין כן אצל שורו. עצמו-אשתו = בראשית. תכלית הכוונה של בריאת העולם, יחוד עצמו-אשתו, יסוד ומלכות.

לגבי ממונו ספק בגמרא, ונפסק שאין אדם קרוב אצל ממונו. יש בזה שני פירושים: שמישהו רבע את שורו נאמן על המישהו וגם לסקול את השור, או שאינו נאמן על השור בהיותו קרוב, אבל לא בעל דבר ממש (ואז גם לא נאמן על הפלוני). הלשון כאן שיש קרוב ויש בעל דבר, אבל זה שוה בדיוק אותו דבר. צריך לעיין בזה יותר. שוויון בגימטריא רומז או לכך ששני הדברים דומים זל"ז, או שהם דבר והיפוכו, כמו נחש-משיח. זה קצת חידוש לומר שקרוב ובעל דבר הם שני דברים שונים, אז אולי כל פעם שיש נחש-משיח זה נראה היינו הך מאיזה נקודת מבט, עד שפתאום תופסים שזה הפוך. לפי זה יש שלש מדרגות – רחוק, קרוב, בעל דבר. רחק = קרוב = בעל דבר. רחוק זה כבר עוד 6. אם הבעל דבר זה סוג של קרוב אבל הרבה יותר (אולי באין ערוך) קרוב, אפשר לומר ששלש הדרגות הן רחוק-קרוב-קרוב מאד (משהו שאיכותית אחרת מקרוב סתם). זה מתאים מאד למאמר המקורי ש"אדם קרוב אצל עצמו", שהכוונה קרוב מאד (רק שיש בזה שתי דעות אם הכוונה של קרוב מאד הוא באין ערוך אחרת מקרוב, עד שאין כאן עדות כלל, או שהוא בערך לקרוב רק שקל וחומר שעדותו פסולה). כאן אפשר לחקור, אם הכל תלוי איך אדם מסתכל על עצמו – כל עדות זה איך שאדם מסתכל על משהו – אז אם הסתכלות של הקרוב זה יותר גרוע, יותר לא מדויק מהסתכלות של הרחוק (רחוק רואה טוב, "מרחוק הוי' נראה לי"), וכשמתקרב משהו משתבש (כמו בלב והמעין בסיפור של ה-ז בעטלרס). זה גם חידוש, כמו הענין בתורת הקוואנטים – שככל שמתקרבים, ככל שמתבוננים ושמים לב יותר, זה משתבש יותר. אי אפשר לראות שני דברים באותו זמן.

נושא שלם בחסידות לגבי רחוק-קרוב-קרוב מאד. אפשר לומר שקרוב מאד, היות שזה דילוג הערך באיכות מקרוב, לדעת מי שאומר שזה לא קורבה רגילה (דעת הראב"ד הנ"ל), אז מחד זה יותר גרוע, ומצד שני לאחד כמו משה רבינו – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" – הוא חוזר אפילו יותר גבוה מהרחוק שהיה בהתחלה.

רחוק קרוב קרוב מאד = 975 = ג"פ 325 (המשולש של 25, הממוצע של כל ביטוי) = יה פעמים א-דני.

עוד ענין שלם בזה: לכאורה זה כמו שלשת הכינויים – הוא (רחוק) אתה (קרוב) אני (קרוב מאד). אם כן, כל הענין הזה יהיה שייך לנו לסדר התפלה וההתבוננות שלפניה. כפי שהוסבר אצלנו, הלימוד זה בגדר אני עדיין, וההתבוננות לפני התפלה זה הוא, והתפלה זה אתה. אם האני זה הקרוב מאד, אדם קרוב אצל עצמו – יש כאן היפוך סדר כזה: אני-הוא-אתה. כשמתבונן הוא נכנס לפוזה של רחוק, כדי שיוכל להתבונן התבוננות אמת (אובייקטיבית כמה שאפשר, להיות אובייקטיבי עם ה'). אחר כך שמתפלל חוזר להיות קרוב, ושוב פסול לעדות. לכאורה מתי יש עדות בתפלה? בקריאת שמע. אז כמו שכותבים במאמר על התפלה של רבי הלל אם אני מתייחס לכל התפלה, מהודו והלאה, שזה הכל בחינת "אתה", אבל "הוא" זה לפני זה (ו"אני" עוד קודם), אז קשה לתרגם למושגים שלמדנו. זה גם נכון, אבל הכי טוב זה להבין שכל האני-אתה-הוא זה בתוך סדר התפלה. האתה האמיתי זה שמו"ע – תפלת האצילות. ההוא זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – שם יש אותיות עד, אובייקטיבי, עד נאמן בעדותו ("עד הוי' בכם" ו"אתם עדי נאם הוי'"). האני שלפני הכל זה כשעדיין עסוק בתיקון האני זה כמו פסוד"ז, התבוננות בתוך הנבראים ואני בכלל, איך ה' מחדש בטובו. אפשר להכליל בזה גם "המחדש בטובו" בברכות ק"ש. אבל בשביל שיהיה בסדר של רחוק-קרוב-קרוב מאד אז צריך להגיד שיש עוד אני – נפילת אפים, זה א"ק למעלה מאצילות, ושמה "אדם קרוב אצל עצמו" במובן הזה שזה הוא לגמרי, בגדר של "לאשתאבא בגופא דמלכא" והאני שלו זה האני של ה'. אם כן, יש התעסקות באני נפרד, לפני ההוא – אני האדם, הוא זה ה', אתה זה ה', ואני שאחרי האתה זה גם ה'. אם רוצים שהכל ילך על ה', ולא על אני הנפרד מה', זה דווקא לפי הסדר של רחוק-קרוב-קרוב מאד.

הוא אתה אני רחוק קרוב קרוב מאד = בראשית ישראל.