כעת נפתח את הגמרא בכתובות יח, ב:

משנה: העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין.

[רש"י:

העדים שאמרו כו' - שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר:

פסולי עדות היינו - קרובים או משחקים בקוביא:

הרי אלו נאמנים - כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא:

יוצא ממקום אחר - חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר פסולים היינו: ]

גמרא: אמר רמי בר חמא לא שנו [בסיפא, שכאשר כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים] אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין [אף שכתב ידם יוצא ממקום אחר] אמר ליה רבא כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא כי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע [התוס' שראינו בסנהדרין היא רק המסקנה כאן, של רבא. אבל מה הפשט כאן? הוא אמר לרמי בר חמא שאומר לא נכון, אבל אז ממשיך ואומר 'כי איתמר'. יש כמה כאלה בגמרא, אבל מה הציור? שניהם כאן, מה זה ה'כי איתמר'? משמע שהוא עדיין מדבר איתו, אבל הוא כבר לא מדבר איתו. בדרך בדיחותא אפשר לומר שכל הסוגיא כאן זה דרוש שאמר רבא או בהספד או בחתונה (אחרי שרמי בר חמא מת באמצע...). כל הסיפור כאן הוא במשפחה, בין רמי בר חמא לרבא, וכנראה סביב בת רב חסדא. אומר לו אתה הרישא ואני הסיפא – אתה הראשון "ואנא בתרא". זה סוגיא בנגלה שבדיוק חוזר על הסיפור שראינו בב"ב, ובשביל לשים אותו ברישא ולא בסיפא הוא גם הופך אותו.].

מה שבא לנו לומר, כמו שאמרנו שחוה ראשונה וחוה שניה זה "פלגינן דיבורא" בחוה אחת, כך כל זמן שהיא נשואה לרמי (אף שכתינוקת אמרה "תרוויהו", בפשט) לא גלוי שתי הבחינות שבה. "לא פלגינן דיבורא בחד גופא" זה בחינת חוה ראשונה (חושבנא דדין כחושבנא דדין כנ"ל), אבל ברגע שהיא עוברת רשות זה "פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא" (= בת רב חסדא, עיקר בחינתה, זאת שמתגלה אצלה בהיותה אשת רבא דווקא). פעם אדמו"ר הזקן שמע את אשתו אומרת "מיינער זאגט" – שלי אומר – ואז התעלף והתחיל 'להשתולל' בדבקות שבמצוה אחת אני שלך ובכמה מצוות אנחנו שייכים לקב"ה. בכל אופן, כאן זה דוגמה – היא בוחרת את מי היא רוצה לעצמה, להיות שלה. גם הראש של רב חסדא עצמו, שמעודד ויוזם כאן את כל הסיפור – את מי את רוצה? עצם הדבר שהאשה היא הבוחרת, בדרך כלל חושבים שהבחור בוחר (אך פעם דייקנו שבחור לשון פעול, משמע שהוא הנבחר), אבל כאן התינוקת בוחרת – האיש שייך לאשה, כשהיא בת רב חסדא. חוץ מזה שהיא עולה פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא, זה 677, שבכל מקום באריז"ל זה אור מים רקיע (סוד התהוות הבריאה, "יום ליום יביא אמר" – ה"פ אור ביום ראשון דמע"ב וה"פ מים וה"פ רקיע ביום שני דמע"ב). עד כאן ההכנה לענין, ועוד נחזור לזה.

כתוב בזהר על "ברח לך אל מקומך [= עצמו]" – שאדם צריך לברוח לשרש הנשמה שלו. זה הסימן של בת רב חסדא – ר"ת ברח.