ה. מבט אובייקטיבי – כתר, משה רבינו; מבט של גוי

הווארט בסוף, שאיך שאדם רואה את עצמו, איך שהוא חש את עצמו, זה לא נכון – זה "דעת עצמו" ו"אדם קרוב אצל עצמו". אם לא אומרים כדעת הרמב"ם, אז לכולי עלמא – טבע ראשון של הסתכלות אדם על עצמו זה הסתכלות פסולה. זו השורה הראשונה של כל השיעור. זה גם הסתכלות פסולה, וגם הסתכלות שמולידה כל הזמן פרדוקסים. נשאלת השאלה לבסוף, האם יכול להיות אחד כזה שיכול באמת להסתכל על עצמו ולדעת את עצמו בלי שגיאה. זה חוזר ממש לפיזיקה הקוואנטית היום, האם יש הסתכלות אובייקטיבית בכלל על משהו. אחת ההבנות הכי אחרונות – כמה עשרות שנים כבר – שכל היקום כולו זה 'אני' אחד גדול, וכל חלקיק יודע מכל חלקיק וקשור לכל חלקיק, ולכן כל מי שמסתכל על משהו זה "אדם קרוב אצל עצמו" וזה פסול (לרוב הדעות כאן, וגם לדעה שלא אומרים אדם קרוב אצל עצמו, אם הוא כשר הוא פסול, שלפי זה אין להמלט בשום צד מפגם הברית, תמיד יש צד פסול, וד"ל). הדבר היחיד שאני יכול לחשוב: אמרנו שמי ששכלי, הסתכלות עצמית זה אצלו קרוב רגיל; מי שרגשי, זה אצלו התפרצות רגשית, כמו קטן; מי שבנה"י, פרצוף העיבור, זה לא קטן (פחות מקטן) ודבורו זה "מעשה קוף" בעלמא ביחס לעדות. האם יכול להיות מישהו אובייקטיבי, שההסתכלות שלו לא מעוותת את המציאות (כמו היום בפיזיקה)? צריך לומר שזה רק מי שהוא בפרצוף הכתר (שמניח, בעצם, שימושא רבא וראב"ד), זה כמו שה' יודע ולא מפריע לבחירה החפשית כי זה ידיעה מקיפה, סוכ"ע. בכללות זה כתר, איך מגיעים לשם? זה התכל'ס כאן של השיעור – שאם הייתי בכתר הייתי יכול להסתכל על עצמי ולהעיד על עצמי (להצדיק או להרשיע את עצמי – זה דין גם לחוב וגם לזכות). [שאלה: זה האין שבכתר או היש שבכתר? תשובה: הרמב"ם תופס את ה' כמחויב המציאות, וזה ש"בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים" זה מצד היש שבכתר. הראב"ד שאומר שה' רואה בלי להתערב, כמו חוזה בכוכבים, זה האין שבכתר].

מי שיכול להעיד על עצמו, יודע הכי טוב כל דיני התורה יותר מכולם ואפשר לסמוך עליו, זה משה רבינו. הוא העיד על עצמו – "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם". הם מסתכלים על משה כמשתרר, והם לכאורה אובייקטיביים ואני סובייקטיבי – לכן גם נפל על פניו, כדי לבדוק עצמו (כמו שכתוב בחסידות, כמו הסיפור על אדמו"ר הזקן בזה) – ובכל אופן הוא מעיד על עצמו, אחרי שנופל על פניו ומתבטל לגמרי (וכך כל משה שבדור). מה ששמואל אומר לעם תעידו עלי זה כי קבל עם, אבל לה' אומר שככה זה. על משה כתוב "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", ולכאורה גם כאן כשחולקים עליו – שהייתי צריך לומר שכועס וטועה (הרי אותו פסוק פותח "ויחר למשה מאד") – בכל זאת אומר "לא חמור אחד מהם". כשנחמיה מונה רשימת זכויות ואומר "זכרה לי אלהי לטובה" זה לא בסדר והוא נענש, אבל כאן כשמשה לא מונה זכויות אלא רק אומר 'מה הם רוצים מהחיים שלי' זה בסדר. אפשר לומר, אולי בדקות, שהמשפט "לא חמור אחד" זה לא זכות ולא חובה אלא משהו אחר. [קשור כאן לחמורים – הם החזיקו אותו כבן אדם, והוא אומר שלא פגע ובהם ובחמוריהם, שזה היינו הך (על דרך "אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים"). מה מדגישים את החמורים? המפרשים אומרים שדרך המלך כשמשתרר לקחת קודם כל את החמורים]. עד כאן חומר למחשבה.

עוד ווארט חשוב לעניננו: כתוב שאצל גוי לא אומרים את הכלל אין אדם משים עצמו רשע – גוי נהרג על פי עצמו. יוצא לפי ירושלמי, שיש בו שני פירושים וזה לפי פירוש אחד. בבבלי כתוב שנהרג על פי עד אחד ובלי התראה, אבל לא כתוב במפורש שעל פי עצמו, אבל מהירושלמי יוצא שנהרג על פי עצמו. גוי יותר אובייקטיבי מיהודי? או שלא כל כך אכפת לנו. אמרנו שיש רמות – או שיש בעיה בשכל כשאדם מדבר על עצמו, או התפרצות רגשית, או מעשה קוף (חב"ד, חג"ת, נה"י) – ואולי אחד כמו משה רבינו כן יכול להעיד, מתוך האין שלו. אבל הנה גם גוי יכול להעיד על עצמו. מה הדין מדרבנן אם אדם מעיד רע על עצמו, ולא מאמינים לו ולכן כשר, האם מוסרים בידו עדות? יש דין שלא – לא שולחים עדות בידו לכתחילה. אם הוא יבוא ויעיד הוא כשר, וזה אפילו מצוה – אם מישהו צריך אותו הוא מצווה לבוא להעיד – אבל לא מוסרים עדות בידו. אפשר לומר שגם אצל יהודי יש קצת אמינות, לא מוסרים עדות בידו, ואצל גוי מאמינים והורגים – אבל זה לא מספיק. אומרים טוב שאין דין עדות בגוי, ולכן אי אפשר לומר ש'אין כאן עדות' – זה לא בתורת עדות – ולכן הורגים אותו כמו שמעיד על אחר. נחזור למכניקה הקוונאטית – יכול להיות שגוי פחות משפיע על המציאות כשבודק אותה.

שו"ת חות יאיר כותב שאם אשה שכיב-מרע מתוודה שזינתה ואחר כך מתרפאה היא אסורה לבעלה, ויש חולקים עליו. יש כאן הרבה דינים מענינים.

אצל גוי מחשבה רעה מצטרפת למעשה – אם הוא אמר על עצמו משהו רע, חשב על עצמו משהו רע, הורגים אותו. אפשר לומר יותר חריף, שכל ההריגה על שבע מצוות בני נח זה על המחשבה הרעה.