יש כאן שני תירוצים לקושיא, עם נפק"מ גדולה ביניהם – אם אומרים "לא פלגינן דיבורא בחד גופא" או שאומרים פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא. נתחיל מגימטריא: פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא = בת רב חסדא (היא גם עולה "אין אדם קרוב אצל ממונו", רק אשתו כגופו, לא ממונו [שורו] – אין היא אצל רבא בעלה בגדר "יודע צדיק נפש בהמתו" אלא בגדר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", שגדולה ממנו בנביאות, וכדלקמן שהיא דוגמת חז"ל לנביאה, בהיותה תינוקת, לאחר החורבן, ודוק). כעת נראה מה הקשר. היה שיעור על חוה ראשונה וחוה שניה (בפורים האחרון, כנראה), וראינו ש-חוה ראשונה = מלכות פה, וזה עולה גם לא פלגינן דיבורא בחד גופא. לפי זה חוה ראשונה אומרת לא פלגינן דיבורא בחד גופא ובת רב חסדא אומרת פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא. ט קבין של דבור ניתנו לאשה, כל המושג דבור הוא בחינת אשה – "פלגינן דיבורא" זה אם מחלקים את האשה לשנים או לא (באותיות של קבלה: הדבור הוא סוד שם בן, שבמלכות פה, המכונה "מערת המכפלה" שאותיות השרש שוות בגימטריא לאותיות המילוי, והוא סוד פלגינן דיבורא להוי' הוי', וד"ל. ובהיות "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" על כן אצל כל חכם אמיתי בתורה שבעל פה יש בחינת התכללות של שם בן אצלו, בן דמה, שבו אומרים, בו גופא, פלגינן דיבורא, וכמו אצל רבא שנחלק הוא עצמו בין הקבלה משני רבותיו רב חסדא ורב יוסף כנ"ל, בכל דבור ובדור היוצא מפיו יש שני כחות, השפעות, משני מקורותיו-רבותיו, וגם משני חבריו אצל שני רבותיו, רמי בר חמא ואביי, בסוד "מחברי יותר מהם", וד"ל [וכפי שנראה לקמן יש בו גופא מעין פיצול אישיות למעליותא, בנוגע לשנות חייו; אישיותו של רבא היא מורכבת בעיקר מהתכללות שני חבריו בו, אישיות = רבא רמי בר חמא אביי]). בפשט התורה לא רואים שיש חוה ראשונה וחוה שניה. יש רק רמז אחד, ששמה מופיע רק פעמיים בכל התנ"ך: "ויקרא האדם שם אשתו חוה" "והאדם ידע את חוה אשתו". בפעם הראשונה נאמר "אשתו חוה" ובפעם השניה "חוה אשתו", היינו שחוה ראשונה היא קודם כל ובעיקר אשתו ורק אחר כך חוה (כפי הפשט שעד עתה היתה אשתו, "עצם מעצמי וגו' לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", ורק עתה מוסיף לה את השם חוה), אשתו "בעצם" וחוה "במקרה", ואילו חוה שניה היא הפוכה מחוה ראשונה, חוה בעצם ואשתו במקרה (הזווג, הידיעה, הוא עם הבת זוג המזוהה בשמה חוה דווקא, עם הזולת שהיא היא אשתו המשלימה אותו לגוף אחד, "והיו לבשר אחד", וד"ל), אך גם בשניה "אדם קרוב אצל אשתו" (בסוד נשיאת הפכים, שני הפכים בנושא אחד ממש), וד"ל ("אשתו חוה" = "חוה אשתו" וע"ה = אישיות = רבא רמי בר חמא אביי כנ"ל). זה הדיון אם מחלקים את הדבור, אם מחלקים את חוה – את הדבור, "יחוה דעת".

נראה את הסיפור על רבא ובת רב חסדא בבבא בתרא (יב, ב):

א"ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות... תנוקת מאי היא כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה ['ציור' איך ראש ישיבה מעביר שיעור] הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא [שני החברים, שני התלמידים הכי מובחרים שלו, שני ה'עילויים' שלו] אמר לה מאן מינייהו בעית אמרה ליה תרוייהו אמר רבא [תוך כדי דיבור, בפקחות] ואנא בתרא.

הסיפור הזה הוא ודאי המקור אצל רבא, וגם אצל רמי בר חמא (אותו הוא מעמיד בכתובות כמותו, ואף ששם לא אמרינן פלגינן דיבורא זה נוגע לדין הזה), לדין של פלגינן דיבורא. באמת היא נישאת לרמי, ואחרי שהוא נפטר נישאת בזיווג שני לרבא. בסוף ברכות כתוב כמה היא הקפידה לשמור עליו מפני המזיקין. היות שרבא עלה לגדולה, וכתוב שת"ח בכלל המזיקים נטפלים אליו וכ"ש כשעולה לגדולה ונעשה ראש ישיבה זה עוד יותר מסוכן, אז צריך אשה מסורה מאד מאד לשמור. מצד אחד כתוב שנעשה ראש ישיבה מוחלין לו כל עוונותיו, אבל מצד שני נעשה לו מסוכן מהמזיקין שנטפלים לו, והמזיקים נטפלים בעיקר בבית הכסא. כל עוד שלא היה ראש ישיבה כאשר הוא היה נכנס לבית הכסא היא עמדה בחוץ וקשקשה עם פעמון או משהו כזה כדי להבריח את המזיקים (כתוב ש"אימיה דאביי" – האומנת שגדלה את אביי – עשתה לו כבשה שתכנס איתו לבית הכסא, והגמרא אומרת שלא גדלה עז כי אי אפשר להבחין בינה לבין המזיקים של בית הכסא הדומים לשעירים; "ושעירים ירקדו שם" [בבית הכסא, ראה רש"י בגמרא שם: "שד של בית הכסא דומה לשעיר ועליהם נאמר 'ושעירים ירקדו שם'", שד של בית הכסא = שעיר תלמיד חכם, וד"ל] = לו בריבוע, כנראה שיש להם עסק מיוחד עם לו הצדיקים שבדור, כנגד כל צדיק יש שעיר = כח בריבוע [וההפרש = עשו, המכונה שעיר], "פעלת צדיק [לחיים]" בהתגברותו על השעיר של הלעו"ז כשמאמץ לעצמו את תכונת השעיר-העז של הקדושה [פעלת = שעיר], עז פנים לגיהנם להעלות משם את כל הנשמות הנדחות, וד"ל; במילוי, הערך הממוצע של ב התבות = עץ הדעת טוב ורע, ואילו הערך הממוצע של ח האותיות = עץ החיים, ודוק). זה הספיק כל זמן שהוא לא מלך, אבל ברגע שהוא מלך זה לא הספיק, אז היא עשתה חלון בבית הכסא וכל זמן שהוא ישב שם היא דרך החלון – כי צריך לנהוג בצניעות שם – שמה את ידיה על ראשו וכך שמרה עליו. זו אשה מסורה, דוגמה להסביר לנשים מה זה מסירות נפש עבור הבעל. זה בת רב חסדא, זה שם דבר – ניט פשוט. זה מזכיר קצת את שרה אמנו לגבי אברהם אבינו, במערת המכפלה – זה לאחר מאה ועשרים (באמת שניהם חיו יותר ממאה ועשרים, אבל כך אומרים), אבל כנראה שמה שחז"ל מספרים עליה אחרי מאה ועשרים עשתה גם קודם באופן אחר – שחופפת את ראשו ומנקה אותו מכינים, גרים לא ראויים, כי אברהם מגייר גרים. לפני כן היא עושה אותה פעולה – הוא אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" והיא אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". מה שהיא עשתה בחיים ממשיכה באופן יותר יסודי ומסודר גם לאחר מאה ועשרים.