נסדר לפי הסדר שאמרנו:

י – עצם הדין שכל העדות זה אחד, אפילו שלכאורה לא צריך יותר משני עדים, ואחד פסול מבטל את הכל (זה חידוש גדול מאד בעדות, שזה עצם אחד) – זה בחכמה (שם מאיר "אחד האמת"). אם יש שכל מעוות – העדות פסולה, אם אין שכל – העדות כשרה.

ה – הנפק"מ השניה – אם זה שכל מעוות, זה נכון גם לגבי הקרוב, ואם זה לא שכל אז לגבי הקרוב שכן יש שכל זה לא נכון – זה אבחון, השייך לבינה. הדין השני הוא הכי עצמי לגבי כל מה שמדברים היום, כי זה מבחין בעצם הנושא של פלגינן דיבורא (ועל זה עיקר המחלוקת שלהם). זה גם עוזר להבין את היחס בין חכמה לבינה. זה שכולם עדים – זה שעדות זה דבר אחד. כאן זה שבתוך העדות חלק ממנה בטל, ואז כולה בטלה, זה יותר בינה. לדעת רש"י, לגבי קרוב אחר, "פלגינן דיבורא" עוקר כלל של "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה", ולדעות האחרות ה"עדות שבטלה" גובר. כמו שבתיקון המדינה אמרנו שבינה זה תחושת השלמות, שדבר צריך להיות שלם, גם כאן אם פוגמים בשלמות העדות בטלה. "דבר ולא חצי דבר" זה מוחין דאמא. הדין שאחד פסול או קרוב, הכל בטל אף שיש שנים כשרים, זה לא נתפס בשכל – הרמב"ם יגיד שזה גזירת הכתוב. זה שיש משהו עצמי באחדות העדות. בכל אופן, זה יותר חידוש ויותר קשה להבין את זה מ"עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" – זה יותר שכלי, יותר בינה.

ו – הדבר השלישי – תחלתו וסופו בכשרות – זה קדימה בזמן שכנגד ז"א בחמש קדימות (אם כי זמן שלנו זה רק מהמלכות ולמטה, בעולמות התחתונים, אבל סדר זמנים זה אחת התכונות העצמיות של ז"א).

ה – הרביעי, "כיון שהגיד", זה דין דבור – במלכות. כך אפשר לסדר את זה (ואפילו למי שיאמר שזה קצת בדוחק, יש להשיב שעל כל פנים זה טוב בשביל לזכור את ארבע הנפק"מ יותר טוב...).

התוצאה מדעת רש"י מתהפכת בשתי הנפק"מ הראשונות – בראשונה העדות בטלה לדעתו, ובשניה היא קיימת. אם קראנו לרש"י שכל ולראב"ד רגש, אז במקרה הראשון השכל לקולא (עדות בטלה) ובשני לחומרא (עדות קיימת) – זה מתאים לחו"ב, שחכמה זה שכל שנוטה לימין ודעת שכל שנוטה לשמאל. החידוש הוא שברגש זה הפוך – שדווקא בחכמה הרגש הוא חמור, שהוא מקיים את העדות, ובבינה הרגש קל, שמבטל את העדות.

בתחלתו וסופו בכשרות, לפי רש"י (שכל) זה פסול (קולא), ולפי הראב"ד (רגש) זה כשר (חומרא). יש סדר של קולא-חומרא-קולא. באחרון, "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", לפי השכל לא יכול לחזור בו ולכן העדות בטלה (עוה"פ קולא) משא"כ ברגש. ב-וה שניהם יוצאים כמו החכמה, שהדעה השכלית יותר – רש"י – פוסלת את העדות, ובדעה הרגשית אין את הבעיה עם העדות שאמר ולכן גם לא פוסל. הרגש, ה-וה, הוא חמור, והשכל הוא קל – מתאים לשכל.

במקום קל וחמור נאמר גדול וקטן – לרש"י מתייחסים לאדם כגדול, מבוגר, ומה שפסול להעיד על עצמו כמו שפסול לקרובו. לדעה האחרת האדם הוא קטן ביחס לעצמו. אפשר לומר שזה דומה למחלוקת אם האדם יכול לשנות טבעו – אם ביחס לעצמו הוא גדול יש איזה סיכוי שיצליח, אבל אם הוא קטן ביחס לעצמו אין הרבה סיכוי שיתקן עצמו וישנה טבעו. סוגיא מאד מאד חשובה בחסידות, כידוע (טבע מדותיו ומדותיו הטבעיות). כאן יוצא לכאורה הפוך, שגדול לא מאמינים לו שהוא משתנה – כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הוא אחראי על דיבורו הראשון. צריך להסביר שגדול ברגע שמוציא משהו, מגלה משהו, לא יכול לחזור בו. אבל לעבוד על עצמו, בשקט, שאין בזה הגדה ולא "תחלתו בפסלות", הוא כן יכול לעשות משהו בפנימיות, אבל בחיצוניות הוא מחויב למלה הראשונה שלו. קטן יכול להשתנות בחיצוניות, אבל בפנימיות אין לו כח לשנות את טבע מדותיו.