האריז"ל – שתיכף נגיע לאיך הוא מסביר את הסיפורים האלו – לא אומר שבת רב חסדא היא שרה, אבל הוא אומר שרב חסדא הוא אברהם אבינו (איש החסד, "חסד לאברהם") ובת רב חסדא היא "בת נדיב" (בת בן דוד = חי פעמים הוי' ב"ה וכו', במילוי, בת נדיב = משיח "פנים ואחור" [ה"פ משיח]: מ מש משי משיח משיח שיח יח ח), "והוי' ברך את אברהם בכל" "בת היתה לו ובכל שמה". על "בכל" כתוב בסוף, אחרי הכל (לידת יצחק, עקדת יצחק, פטירת שרה וקבורת שרה) – מן הסתם היא חזרה של שרה באיזה אופן (רש"י מביא שבכל = בן וכו', וקאי על יצחק, אבל ע"ד הסוד היינו שם בן כנ"ל שבו דווקא אומרים פלגינן דיבורא – בכל-בת בכל-בן, וכן ליצחק גופא יש פיצול אישיות, מקודם בחינת נוקבא, בת, ורק לאחר מכן, בפעולת העקדה ובפעולת הסתלקות שרה וכו', בחינת דכורא, וד"ל). מי שלא מאמין בגימטריאות, עדיין, נאמר נוק-אאוט אחד, שאם אחר כך הוא יאמר לי שהוא עדיין לא מאמין בגימטריאות לא נאמין לו (נעשה פלגינן דיבורא בחד גופא, אני לא מאמין בשטויות, בגימטריות שעושים אחרים, אבל...). היא יושבת בכנפיה דאבוה והוא שואל אותה "מאן מינייהו בעית" = רמי בר חמא רבא! היא עונה תרוייהו = יראת הוי' ("אשה יראת הוי' היא תתהלל"). אם רוצים לעשות הצגה מכל הסיפור הזה, המילים הן: מאן מינייהו בעית, תרוויהו, ואנא בתרא. זה כל המילים במלל של ההצגה – צריך הרבה תפאורה, אבל המלל הוא רק המילים האלה. אם מצרפים את כל המילים יחד זה עולה 2002 = 22 פעמים מאן (כאשר מאן מינייהו בעית = 22 פעמים לב, ותרוייהו ואנא בתרא = 22 פעמים טן [דו – תרוייהו], ההפרש ביניהם = 22 פעמים זך = אהבה בתענוגים, וד"ל), המלה הראשונה כאן (אותיות אמן, שילוב הוי' א-דני).

בדרך כלל חושבים שגבר נושא כמה נשים בתורה, אבל אשה לא יכולה לשאת כמה גברים. בעולם האצילות זה ביחד, למעלה מהזמן – כמו שאנחנו אומרים בסוד החשמל, שכל נשיאת הפכים באצילות זה בעת ובעונה אחת, שאין שם זמן – כשהיא אומרת "תרוויהו" היא לא מתכוונת זה אחר זה, היא תינוקת. זו נבואה, ונבואה זו מהאצילות, אבל כשזה יורד לשכל – לרבא, חכם עדיף מנביא – זה במציאות, ולפי דין תורה זה לא יכול להיות ביחד. צריך "אני ראשון ואני אחרון" (אני ראשון – רמי – ואני אחרון – רבא = אני פעמים אביי = רבא במ"ס) – מלכות – אחד ראשון ואחד אחרון, והוא מיד תופס ואומר "ואנא בתרא" (בתרא אותיות רבא ת – רבא משכיל, "משכיל לאיתן האזרחי", שעתיד לזרוח באחרונה, וד"ל). בכל אופן, כאן יש נבואה אצילית, היא בת רב חסדא, בת אברהם אבינו, בת נדיב – נשמה מאד גבוהה. "פלגינן דיבורא" זה כמו שפלגינן את המלה חשמל – נושא גדול אצלנו, כלל גדול בתורה. שוב, באצילות זה מילה אחת, אבל למטה "פלגינן דיבורא" – עתים חשות עתים ממללות, כשזה חש זה לא מל וכשזה מל זה לא חש.

איך האריז"ל מסביר את זה? בקיצור, האריז"ל אומר שרב חסדא הוא רב חסד – בכתר, שרשו חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך. שני התלמידים העילויים הם הדעת והיסוד – רמי הוא הדעת ורבא הוא היסוד (הוא בן יוסף). כל דבר בכתבי האריז"ל הוא על פי רמזים וגימטריאות. הוא אומר שיש יחוד הנר – כל פעם שמדליקים נר, נר שבת ונר חנוכה (גם כאן יש נר תמיד = רמי בר חמא רבא = מאן מינייהו בעית כנ"ל = רחמנות [על הראשון; ההפרש בין רבא לרמי בר חמא = רחמים = רצח כנודע, וד"ל]) – נר = הוי' אהיה הוי' אלהים הוי' א-דני. אלו שלשה יחודים – העליון (הוי' אהיה) בדעת ושני התחתונים (הוי' אלהים ו-הוי' א-דני) בחזה ויסוד, אבל שניהם נקראים יסוד. יחודי היסוד עולים יחד רבא, וכשמוסיפים גם את יחוד הדעת זה עולה רמי. למה קוראים לדעת רמי (זה כוונה לכל מי שקוראים לו רמי)? הייתי חושב שבהיות רמי לשון רוממות זה ברדל"א, מקום הרוממות העצמית כמבואר בדא"ח, אבל הוא אומר שזה "רוממות הדעת". יכולה להיות דעת נמוכה ויש רוממות הדעת (שברור שבאמת קשורה לרדל"א, איזו הארה משרש הדעת ברדל"א במקום הדעת), ואומר שרוממות הדעת יודעת את שער הנון של הבינה. מי שיודע את שער הנון של הבינה – מה שאפילו משה רבינו לא ידע עד הרגע האחרון – נקרא רמי. בר חמא זה שהוא בא אחרי מט שערי בינה שלפניו. למה רמי צריך להיות הראשון? כי אור בת רב חסדא יורד ממעלה למטה. רבא הוא שני היחודים התחתונים בלבד, אז לכאורה הוא פחות מרמי, אבל הוא העיקר כי הוא הבתרא. האר"י לא אומר, אבל צריך להבין – הרי לכאורה בת רב חסדא היא נוקבא, בחינת בת, מלכות, וממילא הייתי חושב שהיא עולה בדרך אור חוזר, ואז קודם היא מגיעה לרבא ורק אחר כך לרמי בר חמא. אבל הוא אומר בפירוש שהפוך, היא יורדת מלמעלה למטה, מהכתר, ולכן קודם מגיעה לרמי ורק אחר כך לרבא. צריך לומר שבכל אופן זה בחינת בת – אין לה שם ידוע לנו, רק נקראת "בת רב חסדא", "בת היתה לאברהם אבינו" (יש גם סיפור בגמרא שהיא מקנאה לרבא). חוץ מזה שהיא יורדת מהכתר יש עליה של בתי-אחותי-אמי ויותר גבוה מכל יש שוב בחינת בת, לע"ל "רוני ושמחי בת ציון". המדרגה של הבת זה בסוף הכי גבוה מהכל, כמבואר באריכות בחסידות. "אבא יסד ברתא" – חוץ מזה שיש לה שרש ברב חסדא כרב חסד בכתר, אפשר לומר גם שהיא המלכות דאבא, שיורדת וקודם פוגעת בדעת (דז"א) ואחר כך פוגעת ביסוד.

הוא דורש עוד פסוק נפלא – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך". אומר שהר"ת של "מה רב טובך אשר" זה בגימטריא רמי, אבל ה"מה רב טובך" כאן זה בת רב חסדא. הפשט כאן שבת רב חסדא היא "מה רב טובך", שבח שלא מעלמא דין, ואותה "צפנת ליראיך", מיעוט רבים שנים, רמי ורבא (רמי רבא = צדיק גמור = מלך המשיח; רמי רבא באתב"ש: גימ גשת = חשמל חשמל, וד"ל; בסוד ה"מלבוש" של אתב"ש אכב"י אלב"ם רמי רבא = ג"פ בת רב חסדא!). היא כאן ה"מה", בהקדמת ספר הזהר מה זה מלכות אבל זה גם חכמה (כח מה), בטול, מלכות דאבא כמו שאמרנו.