ידוע שו"ק זה מותר-אסור, חייב-זכאי, כשר-פסול (יש כמה גרסאות בזה, ויש מי שמכניס גם טמא-טהור, אבל טמא-טהור שייך בעצם לאמא לא לו"ק דז"א, ודוק). זכאי וחייב זה המאזניים – נו"ה, זה דיני ממונות (פלוני אתה זכאי בנצח, המנצח, ופלוני אתה חייב בהוד, המפסיד). מותר-אסור זה חו"ג, הללו אוסרין (בגבורה) והללו מתירין (בחסד), ב"ה בחסד וב"ש בגבורה. הזוג השלישי, כשר-פסול, זה תפארת-יסוד. עד כאן היו זוגות משלימים, ימין ושמאל – שתי ידים ושתי רגלים – כאן זה כבר סוג אחר. חו"ג כאן זה דיני איסור והיתר (שבהם הלכה כרב) ונו"ה כאן זה דיני ממונות (שבהם הלכה כשמואל – שמואל הרמתי הוא זה שתיקן את ספירת הנצח כנודע, באמרו "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"), אבל יש עוד זוג – לא מאוזן אלא אנכי – תפארת-יסוד, "גופא ובריתא חשבינן חד" (ברוחות זה קדם ואחור, אז זה כן נדמה כזוג מאוזן, אבל בעץ החיים של הספירות, כנגד ציור אברי שיעור קומת האדם העליון, זה אנכי). הקו האמצעי יורד באלכסון – תפארת נוטה לימין, לכן כשר, ויסוד לשמאל, לכן פסול. מה הפשט שכשר זה תפארת? כשר זה תרגום של ישר, "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". פסול זה יסוד – הפרק הכי חשוב שיש בו פסול זה "לולב", כנגד היסוד. יסוד זה פסול (גם מלשון פסל, סוד "פסל לך", "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", משה יוסף = ראש = תמונה = רמי בר חמא, וד"ל), לטוב ולמוטב.

כעת שאלה להעמקה: הכלל הוא ש"אדם קרוב אצל עצמו" ומזה יוצא "אין אדם משים עצמו רשע". כשאני אומר "אדם קרוב אצל עצמו" מה משמע מכאן? אם זה כמו קרוב משפחה, כדעת רש"י, וק"ו מקרוב אחר – אז כשאמרתי את זה ה"אדם" ו"עצמו" זה שני דברים, שני 'אנשים'. השאלה היסודית אם במשפט "אדם קרוב אצל עצמו" ה"אדם" ו"עצמו" זה בדיוק אותו אחד או שמא לא (למשל ידוע בפירוש "נשמה שנתת בי", שאין הנשמה וה'בי' היינו הך, וכן בהלכה ידוע שאין נפש האדם קנינו, נמצא שהוא ונפשו הם בהכרח שני דברים שונים). לכאורה, אצל רש"י זה לא אותו אחד, ואפילו אצל מי שאומר שאין כאן עדות כלל זה לא פשוט. מי שסבור ש"אדם" ו"עצמו" זה שני דברים בספירות – אדם זה "כתפארת אדם לשבת בית" (שעל פי פשט הפסוק קאי על האשה, בחינת בת רב חסדא, שכתרה נאחז מאחורי תפארת האיש), "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", ו"עצמו" זה היסוד. אפשר לומר ש"עצמו" זה הכתר, העצם שלו, אבל הכתר מופיע ביסוד (סוד "מכתם" – המלה הראשונה של התיקון הכללי, לפי ההסבר). לכן היסוד זה "ראשית אוני", זה האני, העצמי, העצם שלי. לכן פגם הברית כל כך חמור, כי פוגם בעצם – בלשון הרבי הרש"ב זה "התעלמות השלמות העצמית". אז לפי מה שמצטייר האדם הוא התפארת, שבעצם אמרנו שזה הכשר, ועצמו זה היסוד, שזה הפסול. לפי זה כל משפטי הסתירה, יסוד הפיזיקה והמתמטיקה ותורת המשחקים, הם משחקי ספירות (שבאצילות זה אחד). רבא הוא היסוד, אז אומר שמתחילים מהיסוד – אם אתה פסול אתה כשר. רבו אומר שמתחילים מהתפארת – אם אתה כשר אתה פסול. אדם קרוב אצל = דעת, אז אדם קרוב אצל עצמו = דעת עצמו (כמו 'דע את עצמך' אצל היונים, בניגוד ל"דע את אלהי אביך", אלא שגם אצלנו יש בחינה של דע את עצמך, כמבואר במ"א בסוד "על פי שני עדים יקום דבר", על פי שני 'דע'ים: דע את אלהי אביך, דעת עליון, ודע את עצמך, דעת תחתון = 1249, השרש של יוסף, 156, היסוד: 1249 בריבוע = 1560001, ודוק היטב). דעת עצמו זה גם לומר שיש סובייקט ואובייקט – מישהו יודע (ידיעה זה גם קשר, "והאדם ידע את חוה אשתו") את עצמו. בת רב חסדא היא "עטרת היסוד", עטרת ה'עצמו'. לכן גם אצל אשתו ההלכה שאומרים "אדם קרוב אצל עצמו", מה שאין כן אצל שורו-ממונו. זה תחלת התפיסה כאן, שיש אדם ויש עצמו.