ה. הכח לחלוק בקדושה

שלם ופלג – להיות שלם עם כולם, ועם זאת לחלוק בקדושה

עיקר התכל'ס כאן זה לעשות תיקון לפלג ולהבין מי זה לעניננו – "כי בימיו נפלגה הארץ", ולמה הוא חלק חשוב ביותר בתיקון עולם, ומה הוא אומר לנו. כמו שאמרנו בקצור קודם, הוא אומר לנו שיש זמן שחייבים לקום ולחלוק בקדושה. זה הכח לחלוק בקדושה במקום שצריך. מחד אני צריך להיות שלם עם כל יהודי, גם עם ה"מהרסיך ומחרביך ממך יצאו", היות שזה יהודי ולא יצא מן הכלל – ואפילו אם נדמה שכן יצא מהכלל, הוא עתיד לחזור לכלל, בהיות ש"לא ידח ממנו נדח" – לכן צריך להיות זיקה בלב, שאני שלם איתו. אני שלם עם כולם. אבל אם השלם הזה מונע ממני לקום ולומר ולצעוק עליו, לרגוז עליו, כמו שכתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", שאני חולק עליך מכל וכל, אתה הורס את עם ישראל, מחריב את עם ישראל, מחריב את ארץ ישראל – ולא רק אתה, אחד או שנים או שלשה, אלא מדינה שלמה, ממסד שלם (ורמז: אני שלם עם כל יהודי, אני חולק על הממסד = 1080, ג"פ "חלק אלוה ממעל", מספר החלקים בשעה כנ"ל). אם אין לי את הכח הזה – אין לי את השלמות, את הפלג של הקדושה. שוב, זה נשיאת הפכים, שיש שלם עם החצי, עם הפלג. [ותוספת רמז: "פלג אלהים מלא מים" העולה "חלק אלוה ממעל" עולה גם "עזר כנגדו" – הביטוי המובהק לכך שכל אחד לבד הוא "פלג גופא" וצריך חיבור והשלמה. חז"ל מפרשים "עזר כנגדו" כ"זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו", ובמ"א מבואר כי גם ה"כנגדו" הוא למעליותא (להלחם בו כדי לסייע לו לזכות-להזדכך). לפי זה "עזר כנגדו" כולל גם את השלם, בשלמות עם הזולת, וגם את החצי-פלג, במחלוקת ופלוגתא עם הזולת, להלחם בו לטובתו. ידוע כי למעלה מ"עזר כנגדו" יש את מדרגת "לו", התמסרות מוחלטת, וממדרגה זו באה נשיאת ההפכים של "עזר כנגדו" גם יחד, והרמז: עזר כנגדו עולה י"פ לו].

סוד הנחל

דווקא החלק והפלג והחצי זה גם מתקשר לנחל נובע. כתוב שנחל זה (ר"ת) "נצר חסד לאלפים" – זה מה שיורד כאשר "נפשנו חכתה להוי'". יש נחל עולה ונחל יורד, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. יש נחל יורד מן ההר. בעשה"ד ביתרו יש כתר אותיות, כנגד כתר מצוות התורה, אבל בואתחנן יש עוד נחל אותיות (708 סה"כ). מה זה? דווקא בחומש דברים, במשנה תורה, יש הביטוי "הנחל הירד מן ההר" (מה שאין בשמות). בסיפור השני יש פתאום נחל היורד מן ההר, דימוי חדש שלא חלמנו עליו – זה ה-נחל אותיות הנוספות בעשה"ד השניות. הנחל הזה זה "נצר חסד לאלפים", ר"ת נחל, אבל בשביל לעורר נחל זה צריך נחל עולה, ר"ת "נפשנו חכתה להוי'". אז צריך להיות "נפשנו חכתה להוי'" כדי לעורר ולהמשיך את הגילוי הזה, המזל העליון. עיקר המזל העליון זה ה"נצר חסד לאלפים", "אאלפך חכמה אאלפך בינה", התורה קדמה אלפים שנה. זה הכל חסד, הכל תיקון של החלק, של חלוקי הנחל.

מחלוקת משה על קרח – לשם שמים

החלק הזה השני, של הפלג, ואיך שהפלג הוא משלים את השלם – מי שרוצה להיות שלם ולא יודע לחלוק – השלמות שלו זה שקר, כמו שאמרנו קודם, זו אשליה. כמו אצל הקב"ה, שהשלמות בלי כח הגבול – חצי, חלק, פלג, פלג גופא, שני חצאי צורות – לא יכול להיות. החדש הזה, הימים האלה, הימים היוצאים מ-ה באיר – אלו ימי הפלג של הקדושה. כמו שאמרנו קודם, לא כתוב "מחלוקת משה וקרח" כי זה לא "שלא לשם שמים" – קרח זה לא לשם שמים, אבל משה זה כן לשם שמים. ודאי שמשה באמת חולק על קרח, אין לו ברירה. קרח אוהב לחלוק – זה מחלוקת "לשמה", לא לשם שמים, אבל מה שיש לנו "חלק אלוה ממעל" בפירוש שזה כח לחלוק, זה כל מה שקשור לגבורה.

מיעוט בעונש ובמחלוקת

כתוב שבקדושה יש כח של גבורה אבל לא אוהבים את זה. זה גם מדת הדין, רצועה לאלקאה. בית דין צריך להעניש, אחרת לא בי"ד, אבל אם אוהב להעניש הוא רשע מרושע. צריך להיות הכח הזה, אבל אסור לאהוב את זה – זה בדיעבד לגמרי. לכן נטית הסנהדרין זה תמיד להסתייג מלתת ענש. לכן יש כלל גדול, שאם יש שתי דעות, גם בראשונים, שאחד אומר שמגיע ענש והשני אומר שלא מגיע ענש – כל מקום שהמחלוקת אם כן ענש או לא פוסקים כמ"ד שלא. [דוגמה לדבר: מי שמתרפא באחת משלש העבירות החמורות, הרמב"ם כותב שמגיע לו ענש, ולדעת אחרונים – מבלי להכנס ללומדות שבזה – הרמב"ן סובר שלא, אז כמו שהוסבר אצלנו במ"א באריכות פשיטא שלהלכה חייבים לפסוק כמו הרמב"ן. לפי הקבלה, הרמב"ם זה הפאה השמאלית והרמב"ן זה הפאה הימנית, אז באמת הרמב"ם שהוא השמאל אומר שמגיע ענש והרמב"ן שהוא הימין אומר שלא מגיע ענש. לכן פשיטא שלהלכה לא מגיע ענש]. זה מההגדרות העצמיות של המושג סנהדרין, כמו שמבואר באריכות בספר שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה, שחלקו על מהות הסנהדרין. זה דבר פשוט, שכל השנים הסנהדרין ברחו מלהעניש, וסנהדרין שהעניש פעם בשבעים שנה היא "קטלנית". פלא, למה לא להעניש? אומרים את זה רק בשביל להדגיש שהחובת-קדש לחלוק זה לא בגלל שיש לי כיף בזה. לקרח יש כיף בלחלוק, "ויקח קרח" – "ואתפלג קרח" (כמו שרש"י מסביר) – זו מהותו, מחלוקת, זה השמאל באמת.

הכרח ושעשוע במחלוקת

בתורה שרש השמאל זה קרח ושרש הימין זה משה רבינו, "מוליך לימין משה", אז מצד אחד לא רוצים לומר על משה רבינו את המלה מחלוקת, אבל באמת הוא חולק, אין לו ברירה (הוא 'לוקח צד', את צד ימין – העולה צדיק – "מוליך לימין משה"). הוא עכשו המלך, אז עושה מינימום – כמו סנהדרין – אבל עושה מה שצריך. אם משה רבינו היה המיעוט, כמו אצל המרגלים שהצדיקים היו המיעוט – רק שנים, והרשעים היו הרוב, עשרה – אז חיביים לקום ולמחות. כמו שעשו יהושע וכלב, ובזכות זה ירשו את הכל. שוב, לא בגלל שאוהבים לחלוק – אף פעם לא אוהבים את מדת הדין, זה הקדושה. מי שאוהב את מדת הדין הוא לא מצד הקדושה (רק במחלוקת שכולה לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי, מלחמתה של תורת אמת, תורת חסד ותורת חיים, יש בזה גילוי של השעשועים העצמיים של הקדוש ברוך הוא, שעשועי המלך בעצמותו, כנ"ל וגם "ואת והב בסופה", שסופה להתקיים באהבה, ודוק). אבל חייבים את מדת הדין כדי להשלים את ה"שלם וחצי", שיהיו כל מגוון החלקים, כל הקשת, כדי להשלים את השלם, שיהיה שלם אמיתי. לע"ל הלכה כב"ש, כי ב"ה יסכימו לבית שמאי – בסוף יתגלה שה"פלג אלהים" של בית שמאי הוא "מלא מים", שזה מלא חסד, שיתגלה ש"הכהנים הלוים", שהלוים שחשבתי שהם גבורה הם יותר כהן מכהן, יותר חסד מחסד. זה מה שכתוב בזהר שמנחיר הימין יוצאים חיים ומנחיר שמאל (משם יוצא משיח) יוצאים חיי החיים, "לית שמאלא בהאי עתיקא", השמאל שם יותר ימין מהימין. כדי לזכות לדבר הזה לע"ל צריך לאמץ את הגבורה ולקום ולחלוק, וזה המוסר השכל של הימים האלה, של החדש הזה. "כל הנחלים הלכים אל הים", אבל אנחנו לא זורמים לתוך הממסד. אנחנו בפירוש שוחים נגד הזרם הזה. צריך לעשות הרבה שרירים כדי לשחות נגד הזרם, ולא להיסחב ולזרום לתוך הים של הקליפה.