ט"ו סיון ס"ט – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קונטרס העבודה (13)

[בסיום הקונטרס יש הרבה בקורת על דברים שאינם בסדר אצל אנשים, לא בטוח שצריך להרחיב בזה עם כל אחד, אבל למטפלים זה דבר חשוב מאד. אם מבינים את זה טוב, זה חודר מאד עמוק לכל הטעויות וכל האשליות שיש לאנשים בעבודת ה'. אז אם בא בחור ישיבה עם כל מיני דמיונות בראש – אז דווקא מכאן עד הסוף אפשר לעזור לו, ליישר לו את הראש, לכן למטפלים זה הכי חשוב.]

אחרי ההקדמה הזאת:

ורבים מהמתחילים בעבודה שבלב יכשלו בזה שאינם מכירים ויודעים ענין העבודה [לא יודעים מה זה עבודת ה'] ורוצים שמיד יאיר האור בנפשם ויתפעלו בהתפעלות אהבה אמיתית [רוצים לראות תוצאות מהר, פאסט כמו שאמרנו, ובכלל לא יודעים מה זה עבודה.], וכאשר מרגישים בנפשם [אחרי איזה התלהבות דמיונית שהיתה להם בהתחלה] שאדרבא נתקררו בתחלת ההתבוננות [כשמתחילים לחשוב בעומק, ולא רגילים לזה וזה קשה וכו'. אמרנו שזה "אשר קרך בדרך" – שדווקא כשיוצאים לדרך נתקלים בעמלק. זה בתחלת ההתבוננות. כל חדש איר זה חדש העיון, חדש ההתבוננות. בחדש אחרי יציאת מצרים, כשצריך להתבונן, פתאום מרגישים קרירות, זה החדש שבא עמלק להלחם בישראל ברפידים, מקום רפיון ידים מעבודת ההתבוננות בעיון הראוי, התבוננות פרטית דווקא.] (וסיבת הדבר יתבאר בסמוך) נופל לבם בקרבם (זיי פאלין ביי זיך אראפ [נופל מעצמו, זה הניב באידיש, כלומר שלא מאמין בעצמו – כמו שיסביר עכשיו.]) [זה גורם ליאוש, לכן באייר יש גם את פסח שני שאומר ש"אין שום יאוש בעולם כלל", עס איז ניטא קיין פארפאלן.] ואומרים לעצמן למה להן לעסוק בהתבוננות שאינם מסוגלים לזה [אחד הפירושים שאנו עם סגולה, שאנחנו כן מסוגלים – כל יהודי מסוגל. סגולה זה גם כמו ניקוד סגול, שלש נקודות, זה בא בעיקר בחדש השלישי בו נאמר "והייתם לי סגולה". סגולה זה גם מה שחז"ל מדמים אותנו לדבורים, שכל מה שהדבורה מסגלת אינה מסגלת אלא בשביל לבעליה, כך כל מה שיהודי מסגל מעשים טובים אינו מסגל אלא לאביו שבשמים. מזה גם מרגיש איך שה' נותן לו כוחות בכל, איך שהוא מסוגל לכל, גם לעבודת ההתבוננות בהעמקה הראויה, אבל המתחיל הנ"ל מרגיש שהוא לא מסוגל.] לפי דמיונם ומתיאשים מזה, וטוב להם יותר להתפלל ע"פ פשוט [כך הם חושבים] והטוב הוא שמתפללים אח"כ בכוונת פי' המלות [אלו דברי הרבי], וע"פ הרוב נופלים גם מזה, ובאמת זה טעות גדול ויש בזה הרבה מתערובות תחבולות היצר שמתאמץ להדיח ח"ו מהעבודה האמיתית בכל מיני תחבולות שלא לבוא לידי התעוררות אהבה להיות בבחי' קירוב [כך לאורך כל הקונטרס, שאהבה זה קירוב.] ושלא לזכך החומריות שלו [כל הקונטרס מסביר שעבודת ה' זה שני דברים, להתקרב לה' באמת ולזכך את החומריות.]. ובשום אופן אין הדבר כן [זו טעות ושטות דקליפה (כמו הביטוי הדומה אצל רבי נחמן, שיאוש זה טפשות).] שאינו מסוגל באמת לעבודה (דבאמת אין זה במציאות כלל [אומר מאד חזק, שאין במציאות יהודי שלא שייך לעבודת ה'.], כי כל הנשמות ירדו למטה לברר ולזכך את הנה"ב [בשביל זה אתה פה, ה' שם אותך כאן והוא יודע מה שהוא עושה ובוודאי נותן לך כח. זה ה"משביעין אותו" – שנותנים לך שובע וכח לשליחות שלך, לזכך ולברר את הנה"ב.], וכמ"ש ימים יוצרו ולו [הכתיב 'לא' והקרי 'לו'] אחד בהם, דיוצרו [מלשון יצירה, אבל כאן מדגיש פירוש אחר:] הוא מל' ויצר בחרט [שני פירושים ברש"י – ויצר לשון קשירה וחרט זה סודר, או ויצר לשון יצירה וחרט זה הכלי שיוצרים-חורטים בו, כאן מדגיש הפירוש הראשון. אנחנו נדרוש ש'חרט' זה לשון חרטה, שהסודר שמחזיר את קישור הנפש והגוף (כפי שיסביר) זה תשובה תתאה (חרטה, עזיבת החטא).], והו"ע קישור הנפש עם הגוף [רומז לברכת "אשר יצר", שגם שם פירוש יצר זה יצירה, אך לפי הפירוש בשו"ע של "מפליא לעשות" על חיבור הנפש עם הגוף, אפשר לפרש גם את "אשר יצר" בתחלת הברכה כלשון קישור. "אשר יצר את האדם בחכמה" – חכמה זה "מפליא לעשות", לב נתיבות פליאות חכמה, וזה החכמה האלקית לחבר הנפש עם הגוף יחד.] בכדי לעשות הכל בבחי' אחד [אחד האמת שורה דווקא בספירת החכמה. כאן מפרש את המשך הפסוק, "ולו אחד בהם", שהתכלית של "ימים יוצרו" זה לעשות אחד את הנפש והגוף. אפשר לומר שבהתחלה זה "לא אחד" והתכלית זה "לו אחד", ששני הדברים שהם בעצם הפכים, שהם "לא אחד", יהיו "ולו אחד". אפשר לומר ש"לו" זה כאשר הוא מסור לה', על דרך "לו-עזר-כנגדו", ועל ידי מסירות נפש עושה את הקישור בין הנפש והגוף והופך ל"אחד".], וע"ז ניתנו לו ימים ושנים כפי הבירורים שצריך לברר [כל פעם שכתוב "ימים ושנים" הימים זה בחי' דכורא והשנים זה בחינת נוקבא – גם חיבור, חיבור נשמה וגוף. האדם קבל ימים ושנים כפי הבירורים שצריך לברר.], ואם לא הי' צריך לברר ברורים לחלקו לא הי' בא למטה כו' [הנשמה לא היתה יורדת להתלבש בגוף. אז שוב, "משביעין אותו"" יש לו שובע וכח לעשות זאת. מי שחושב שלא מסוגל אז לא רק שלא קרא את המשפט הראשון של ספר התניא, אלא בכלל הוא טפש] וכמ"ש ימי שנותינו [חיבור ימים-שנים] בהם ["הם" זה שם מה, אדם, ו"בהם" שרש בהמה. כתוב בקבלה ש"בהם" זה השיעור הקטן של חיי האדם, על פי הפסוק "ימי שנותינו בהם, שבעים שנה, ואם [= בהם] בגבורת [= תריג] שמונים שנה".

רמזי "ולו אחד בהם" וכו'

לפי הנ"ל יש בפסוק שלשה שיעורים של חיי אדם – 47-70-80. והנה, ביום אחד של מעשה בראשית (סוד "ולו אחד בהם") יש 197 אותיות, כאשר בשני הפסוקים הראשונים יש 80 אותיות, בשלשת הפסוקים הבאים יש 70 ו-47 (בהם) אותיות, ודוק (אחד במספר קדמי = בהם!). "ולא אחד בהם" = 97 = זמן = מהיטבאל, יחוד מה ו-בן כנודע. בפסוק השני של יום אחד דמע"ב יש בן אותיות, ובדילוג, בפסוק הרביעי, יש מה אותיות, יחד – "ולא אחד בהם" אותיות. בדילוג של פסוקים א-ג-ה יש 100 אותיות (28 בפסוק הראשון, ועוד 72 – 23 ו-49 – בפסוקים ג ו-ה). "ימים [יצרו] ולא אחד בהם" = 197! כאשר בונים סדרה ריבועית מ-47 70 80 הבסיס = מינוס 13 – "ולא אחד"! [יש 7 מספרים חיוביים בסדרה: 11 47 70 80 77 61 32 = 378 = חשמל = המשולש של 27, 3 בחזקת 3. כל שבעת המספרים הנ"ל בריבוע = 24304 = 49 (7 בריבוע) פעמים 496 (מלכות, אברהם אברהם, המשולש של אל) = אל פעמים 784 (כח בריבוע!]. והוא סוד "וכחול [= 70, שבעים שנה, הכלל העיקרי] ארבה ימים" – "ימים יצרו ולא אחד בהם"! וידוע שהחול חי אלף שנה (חול בריבוע פרטי = 1000!), "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", 1378 = בן במשולש כללי! "וכחול" = מל דחשמל, "ארבה ימים" = חש דחשמל. והנה, חשמל הוא ש חמל – המשולש של 12 (חמל) ועוד המשולש של 24 (ש), כאשר 24 הוא פעמיים 12. אם כן, יש כאן נוסחה יחודית שמשולש של מספר כל שהוא ועוד המשולש של המספר הכפול נותן שוב משולש (12 במשולש ועוד 24 במשולש = 27 במשולש). סדרת המשולשים ועוד משולשי השרש הכפול: 4 13 27 46 70 99 133 172 216 265 319 378, עד כאן = 1742 = 67 פעמים הוי' ב"ה. יש כאן 70 = וכחול = עיקר ארך החיים – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ואחרי 70 בא 99, סוד גילאי אברהם אבינו בשתי הבריתות שה' כרת עמו, ברית בין הבתרים וברית מילה, 70 ועוד 99 = 1609 = 13 בריבוע – "אחד היה אברהם" כנודע.

שוב, "בהם" היינו בירור הנה"ב והגוף.] כו' וכנודע, וממילא הלא ניתן לו הכח לעבוד עבודתו לברר [את הגוף] כו' וזאת ודאי שהנשמה יש בה כח האהבה לאלקות [אין נשמה שאין בה אהבה לאלקות. מה שיש בה אהבה לאלקות זה אהבה מסותרת שבאה לנו מאברהם אבינו, "אברהם אהבי", ושלש האהבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" זה כנגד שלשת האבות. וכן אב זה השער של אהבה, ו"אין קורין אבות אלא לשלשה" – הכל נקרא אהבה.]) רק שצריך [כדי לגלות את האהבה בנפש האדם] להתגבר ולהוסיף אומץ בהתבוננות טובה להבין ולהשיג את הענין ולא יחוש על הזמן [כמו שנראה בהמשך, עיקר הסוד הוא לא להיות לחוץ בזמן, עוד לפני יגיעת נפש. אדם שלחוץ על הזמן, שאין לו מספיק זמן לעשות את זה, אז לא משנה מה – אף פעם לא יצליח. הדבר הראשון בעבודת ה', שיש לי כל הזמן שבעולם להתעמק. כך גם בת"ח אמיתי, שמעמיק בנגלה של התורה, אם הוא לחוץ, אם צריך ללכת לאיזה מקום בעוד שעה וחצי, אז לא יצא ממנו שום דבר. כמו בסיפור של רבי פרידא והתלמיד שלו. אחרי שיש לו זמן אפשר לדבר על יגיעת הנפש. צריך שתהיה סבלנות (עם כל הסודות של זה, 'סובל כל עלמין').] ועל יגיעת נפשו בזה [בינתיים, כמו שדובר בשיעור הקודם, זה רק יגיעת הנפש. אחר כך ידבר גם על יגיעת בשר.] בהעמקה טובה שיונח אצלו הענין [זה כמו חוני המעגל (אותיות יונח) שעג עוגה ואמר שלא יזוז מתוכה עד שירד גשם. זה שייך לפרשת בהעלותך (בחו"ל עדיין פרשת בהעלותך): מאיפה חוני למד את הפטנט הזה? כתוב שלמד מחבקוק, שאמר "על משמרתי אעמדה". ומאיפה חבקוק למד? ממשה רבינו שאמר "אל נא רפא נא לה" בסוף בהעלותך – אמר לה' שלא יניח לו עד שלא ירפא את מרים. הכל מתחיל ממשה רבינו. שלשה שלבים – משה-חבקוק-חוני (= שלשה = משה מרים. משה מרים אהרן = שלשה דברים. שלשה דברים יחד = בראשית, כנודע מר"א אבולעפיא). זה שאדם נכנס למשהו ואומר 'יש לי זמן', שום דבר לא בוער, עד שאשיג את הענין המבוקש.]. ובלתי ספק וספק ספיקא אשר יבוא לידי התעוררות אהבה [כך ה' טבע בנשמות. זה דוגמה, אולי הכי פנימית, ל"יגעתי ומצאתי תאמין". "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" וגם "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין" – זה העיקר כאן.], וע"י שקידת העבודה יהי' לו בנקל מזמן לזמן עצם דבר העבודה ותהי' אמיתית יותר [בזה ירחיב בהמשך, שכמה שיתמיד בזה זה נעשה יותר קל, יותר טבעי, וממילא גם יותר אמיתי. כשאדם מתחיל משהו שלא מצוי בו זה גם קשה, וגם לא אמיתי כל כך. כמה שמתרגל זה הולך יותר ישר וגם יותר אמיתי (אם מתרגל לדבר טוב, יש גם הרגל לא טוב – "מצות אנשים מלומדה" – אבל כאן זה הרגל של לעבוד קשה). הדוגמא זה ת"ח אמיתי, שאם מתרגל להעמיק בסוגיה – כמה שמעמיק יותר זה יותר קל וגם יותר אמיתי. מי שלא יודע מה זה עיון לא יודע מה עושים, פותח ספר, ראשון, אחרון – לא יודע איך בדיוק עושים את זה.]).

וסיבת הקרירות בהתחלת ההתבוננות [שכבר הסביר קודם, אבל כעת יסביר יותר באריכות ויסודיות. מה שיצא מזה, שקודם היה נראה שזה מחויב – שאדם ב'היי' לא מבוקר, לא אמיתי, אז ברגע שיתחיל עבודה אמיתית חייב להתקרר מהדמיון הכוזב. כאן יחדש שזה לא מחויב. בדרך כלל מתקררים, אבל לא תמיד. במיוחד לפי מה שדבר קודם בנוגע להתפעלות הראשונה הבאה מהלימוד – לא חייב ללמוד ולהתפעל ומיד להתקרר. אם אדם עובד לפי שיטת חב"ד האמיתית לא חייב להתקרר אחרי הלימוד. דרך העמקה בסיבת התקררות נבין למה אין זה מחויב.], העיקר הוא מפני שתכבד עליו ענין העבודה [כל הבעיות בעבודת ה' מתחילות מישות, ואחד הסימנים של ישות – שלא בא לו לעבוד קשה. כי לעבוד קשה זה הכנעה, לגמרי להכנע לצו העליון, וזה לא בא לו.] שאינו רוצה לקבל עליו עול העבודה [קבלת עול] ביגיעה ממש במוח ולב [זה יגיעת נפש] ובפרט מי שהורגל במקצת בלחם הקל [של ההתבוננות הכללית, הדמיונית] בהתפעלות הדמיוני מההתבוננות בבחי' כללות [זה דומה לביטוי שהרבי הקודם אומר הרבה יותר חריף: שמי שמתרגל לחיצוניות, לא רק שלא יודע מפנימיות אלא שזה מקלקל לו את החוש בפנימיות. זה משהו איום ונורא, כאילו שזה נזק בלתי הפיך. כאן לא אומר שזה נזק בלתי הפיך, אבל שאם יתרגל בכללות יהיה לו הרבה יותר קשה להתבונן בפרטיות.], כבד עליו ביותר עול העבודה. וזאת היא הסיבה העיקרית שכאשר מתחיל להתבונן שזהו התחלת העבודה האמיתית מתקרר מאד מפני שהדבר כבד עליו [גם קשה לו העבודה, וגם קשור למה שאמרנו קודם – שהוא רץ לאיזה מקום אחר. בשביל זה צריך את העצות שנתן בקונטרס התפלה, כפי שיזכיר בהמשך. עצות למה שקוראים היום הרפיה, ישוב הדעת, הכנות לעבודת ה'. אבל כל אחד שרץ לאיזה מקום, אפילו בלא מודע, לא יכול להתבונן. ממילא זה מתבטא בכך שזה מאד כבד. בגלל שאתה קצת לחוץ זה קשה. אם אתה לא לחוץ זה בסדר. את זה נראה תיכף יותר ברור.] (וגם מי שיש לו התעוררות כללי לתפלה ע"י לימוד הדא"ח קודם התפלה כנ"ל [יותר טוב מדמיונות וכו', כפי שדובר בשיעור הקודם], הנה אם העבודה בעצם אינה כבידה עליו ואדרבא חפץ הוא לעבוד עבודתו לא יתקרר כלל [זה הווארט שהזכרנו קודם, שלא מחויב להתקרר. אם למדת חסידות, ואתה לא לחוץ ולא רץ לשום מקום, ואתה רוצה עבודה וזה לא כבד עליך – אז כל מה שאמרנו בטל. ככה ראוי, כך צריך להיות בחור ישיבה רציני.], וההתעוררות הכללי הנ"ל [לא רק שלא מתקררת אלא אפילו יעזור לו –] מסייע לו הרבה בעבודתו [עד כה חשבנו שכל התעוררות כללית צריכה בטול בשביל להגיע להתבוננות אמיתית, אבל כעת אומרים שאם זה בא מלימוד דא"ח אז תלוי בך אם צריך להתבטל או שאדרבה יכול לסייע – הרבה – לעבודה הבאה לקראתך, שאתה הולך לקראת העבודה בכיף ובמודעות.] להרגיש את הענין אלקי היטב ולהתעורר באמת ולהתקרב באמת כו' [שלשה דברים: 'להרגיש את הענין אלקי היטב' – מה שלמדת, כשאתה מתחיל להתבונן בעבודה אמיתית, תרגיש היטב. 'להתעורר באמת', 'להתקרב באמת'. כתוב בקבלה שחוץ מעטרא דחסדים ועטרא דגבורות של הדעת יש גם את עצם הדעת. זה יכול להיות המודל כאן – הרגשה היטב את הענין האלקי זה מצד הגבורות של הדעת, התעוררות באמת מצד החסדים שבדעת, ולהתקרב באמת זה עצם הדעת. גם המושג קרירות בחז"ל תמיד קשור עם דעת. לפעמים "נתקררה דעתו" זה ביטוי חיובי. אפילו המלה "קורת רוח" – "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז" – זה גם לשון "מים קרים על נפש עיפה", ובעצם זה לשון "מקור מים חיים". אבל אם זה "אשר קרך בדרך", הקרירות הלא טובה, גם לשון קרי – זה פגם בדעת. הכל מתקשר לדעת, וצריך להיות בר דעת.]. אבל כאשר העבודה בעצם כבידה עליו [שלכתחילה אין לו את הקור-דעת שיכנס לעבודה בכיף וברצון לקבלת עול בשמחה, אז] הנה בהתחלת העבודה האמיתית יתקרר גם מההתעוררות הקודמת [אפילו שבאה מלימוד דא"ח. בעצם יש לימוד דא"ח לפני התפלה, שזה קצת יותר אמיתי מהתבוננות כללית. בפרק הבא יאמר שיש עוד משהו פחות מהתבוננות כללית, שזה התעוררות מזה שיודע שיש ה'. התבוננות כללית אמרנו שזה דרגה מסוימת של זכרון, אבל להזכר זה גם איזה סוג של מוחין, ולדעת שיש ה' זה עוד פחות מזה – אתה יודע, ומתוך זה אתה מתלהב ממש בחיצוניות, כמו שדברנו בשיעור הקודם שזה לגמרי חיצוני. אבל גם זה בא מתוך ידיעה, ואפילו זה עושה משהו. בסוף יגיד שכל דרגה עושה משהו, אבל יש שלש רמות – לימוד, התבוננות כללית, התפעלות חיצונית לגמרי שבאה מתוך ידיעה. זה כנגד שלשה עולמות. לפי זה בהתבוננות האמיתית יש הארה של אצילות – התבוננות אמיתית, אהבה אמיתית, קירוב אמיתי לה' ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" הרצוי כאן). לימוד זה בריאה, התבוננות כללית (על פי דרך שאר זרמי החסידות, חסידות פולין בכללות) ביצירה, וגם התעוררות מתוך ידיעה שיש ה' (שזה גם חסידות, אבל משהו חיצוני). זה גם אחד המבנים הכי חשובים כאן, כדי להבין את כל קונטרס העבודה.]) [אז סבה ראשונה זה כבדות – שבאה גם מישות, וגם מזה שאין לאדם זמן (אפילו שלא במודע). באמת צריך לרוץ אל העבודה עצמה, שאדם רץ לעבוד בקבלת עול – "אנו רצים והם רצים". אני לא רץ לשום דבר אחר בעולם, יש לי כל הזמן כי אני רץ לזה – זה מה שאני רוצה. זה "והיה [לשון שמחה] כי תבוא אל הארץ [הרצון והמרוצה]". כל זה סיבה אחת, וכעת יאמר סיבה שניה (שגם כבר הזכרנו קודם), שגם בה שתי מדרגות):] וגם סיבה לזה העדר הרגילות [לא יודע מה רוצים ולא לאן הולכים.], דמי שמורגל בהתבוננות יודע איך לתפוס ענין אלקי [זה איזה משהו פנימי. הדוגמה זה מי שלומד נגלה, שרגיל בלימוד, אז יודע איך תופסים ענין, איך תופסים סוגיא. אם הוא לא רגיל לא יודע מה עושים. "אין חכם כבעל הנסיון", ומי שרגיל יודע מה לעשות וזה הולך לו מהר.], והיינו שמיד מגיע אל הענין עצמו ונכנס תיכף בהשגת הענין [לא צריך ללכת מסביב. במדה מסוימת, זה כמו ההיפך מ"דרך ארוכה וקצרה" שביסוד התניא. שם זה משל שבשביל להכנס פנימה צריך ללכת מסביב, והפירוש הכי פשוט בחסידות שבשביל להגיע לפנימיות הלב – ולא להסתפק בגינות ופרדסים שזה חיצוניות הלב – צריך ללכת בדרך ארוכה וקצרה. כאן אומר שמי שרגיל בענין הולך ישר, ומי שלא רגיל מסתובב. זה בכל זאת אותו דבר, ואפשר לקשר את זה למה שאמר בפסקה הקודמת שמי שמתחיל רוצה ישר את הדבר עצמו, אין לו סבלנות. מי שרגיל הולך ישר בדרך ארוכה וקצרה (רבי יהושע, אחרי שהתרגל, רגיל לקחת דרך ארוכה וקצרה, ונפשית זה נעשה לו קצר).] ומתחיל אצלו מיד חיות ההשגה [כאן חוזר למה שדובר בשיעור הקודם. אמרנו שיש חיות של אבר חי, חיות של הגברא, ואחר כך איזה התפעלות ובסוף חיות שנמשכת לו תמיד – זה כתוב כאן. 'חיות ההשגה' היינו שאני מתחיל להשיג משהו.] (ולא חיות הענין שמשיג [שזה החיות השניה, שהענין חי אצלו כל היום.], שזה א"א להיות וא"צ להיות בהתחלת ההתבוננות (כי יהי' מוטעה בהתפעלות מכללות הענין לבד [כי בהתחלה אפשר לקבל רק התפעלות כללית, והוא יסתפק בזה. קודם צריך את החיות של המשיג, של הגברא, ורק אחר כך אפשר לקבל חיות מעצם הענין בדרך פרט באופן אמיתי]) עד שיתבונן וישיג הענין היטב) אבל בהעדר הרגילות הנה בהתחלת ההתבוננות ה"ה תופס רק בזהרורית הענין [זה מלה מענינת, שחורגת מאוצר המלים המצומצם הרגיל. זהרורית זה הניצוצות שעפים מהענין. שוב, הדוגמה העיקרית זה אותו דבר בנגלה – שהוא רוצה לעיין לעומק, ולא יודע מה עושים, אז יש לו זהרורית, איזה ראשון כאן ואיזה ווארט כאן, אבל לא יודע איך בונים את זה. התבוננות זה לשון בנין – צריך להיות בנאי, צריך להתרגל בעבודה, "אל תקרי 'בניך' אל 'בוניך'", צריך להיות בעל מקצוע (לא חובבן). אפילו במשחק כדורגל יש פרופשנל ויש אמיצ'ור – גם הם מתחרים, ומגיעים להשגים, אבל לא מקצוענים לגמרי. גם בהתבוננות זה ככה, וגם בלימוד נגלה. יש אחד טוב, מבריק, אבל עוד אין לו תעודות, אין לו את כל הנסיון – "אין חכם כבעל הנסיון".] לא בהענין עצמו, וממילא אין לו עדיין חיות בזה [כי מהטיפין, מהניצוצות, לא מקבל חיות.], [עד כאן ענין אחד בטוב של רגילות, אבל כעת אומר עוד משהו בהרגל:] וגם נודע דענין ההתבוננות הגם שהיא השגה שכלית [אם דימינו הכל לנגלה, גם זה שייך לנגלה אבל פחות ידוע – בעלי הנגלה בדרך כלל לא מגיעים לדרגה הזאת, להכיר שהכל זה אלקות.] הרי אינה כמו הלימוד באיזה ענין [אפילו של קדש] שההתעסקות היא בהשכלי לבד, אבל בהתבוננות הרי צ"ל ההרגש שההתעסקות שלו הוא בענין אלקי [צריך להרגיש אלקות כאן] וכמשנת"ל פ"א, וזה ג"כ תלוי ברגילות [זה עוד חידוש, כמה חשובה הרגילות, שאפשר להתרגל וצריך להתרגל להרגיש אלקות בהתבוננות ולא רק שכל.] שהמורגלים ושוקדים בעבודה נקנה זאת בנפשם, שעם השתדלותם העצומה בידיעת והשגת עומק הענין [שזה שכל] יש בהם ג"כ הרגשה זו שכל ההתעסקות היא בענין אלקי שזה נותן חיות רב בההתבוננות [ככל שיודע ומרגיש שכאן זה אלקות זה מוסיף חיות רב בהתבוננות.], ובמתחילים בעבודה לא יש עדיין הקנין הזה בנפשם [וממילא זה רק שכלי, חייב להיות שכל כי זה להתעמק בשכל. זה על דרך הבקורת של הקאליסקער על אדה"ז שמרוב השמן מכבים את הנר – שהשכלה לבד יכול לכבות את הנר (אך כמובן בקורת זו בטעות יסודה, שלא השכיל להבין איך שבהתבוננות החב"דית, על כל העמקת הדעת-השכל שבה, העיקר זה לא השכל אלא האלקות).], שכ"ז ממעט את החיות בהתחלת ההתבוננות [ומקרר. כאן אומר את התירוץ לקור הזה לאחד שלא חונך בדרך האמת, אבל מי שחונך – גם אם יש לו קרירות בהתחלה יעבור את זה, וכ"ש אם לומד דא"ח כראוי ויש לו את החפץ הנכון לעבוד יכול לחסוך גם את כל ענין הקרירות. בכל אופן, מה שאמר כאן בפסקה, שיש כבדות וקרירות, ויש לדעת איך להתבונן באופן מקצועי, וזה נותן חיות. מי שמקצוען חי את ההתבוננות ומי שחובבן לא חי את זה. אחרון אחרון חביב, שהרגילות האמיתית זה האלקות שבענין. זה כמו נשיאת הפכים, שלהעמיק בשכל ולהרגיש שזה אלקות זה נראה סתירה (לכן הקלאיסקער לא הבין את זה, כי יש בזה באמת נשיאת הפכים). אם כן, יש חש-מל-מל בפסקה הזאת: התיקון של הכבדות זה חש – להשתיק את הריצה והרתיחה שבאה מתוך ישות. רתיחת הדמים שצומחת ועולה מתוך ישות של הנה"ב. אחר כך יש איזה ברית מילה, שזו המקצועיות כאן – שיודע לאן אתה הולך, והולך לך. עיקר ההמתקה זה שכמה שאתה מעמיק בשכל העיקר זה הרגשת האלקות שבענין. זה גם תלוי ברגילות. זה עיקר ההתבוננות בדרך חב"ד. בשביל כל הדברים האלה צריך מדריך, צריך משפיע.].

אבל כאשר ישים האדם אל לבו [חשבון שהוא צריך לעשות לעצמו] שכל ירידתו בעולם הוא בכדי לעבוד את ה' למטה בגוף ונה"ב, והיינו לברר ולזכך את המדות טבעיים שלו. ובהעדר העבודה, מהו ענינו בעולם, והכי בשביל זה נברא להיות כמו הבע"ח לעסוק באכילה ושתי' [רמזנו בסוף השיעור הקודם, שדווקא בסוף הקונטרס צריך להבחין בין חסידות למוסר. מי שלא לומד מוסר יודע שאני כאן כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואת זה אני עושה, ומה זה משנה שאני אוכל ושותה כבהמה. מוסרניק מבין שצריך לתקן את המדות, וגם אם לומד תורה ומקיים מצוות אבל אוכל ושותה כבהמה זה לא זה, אז צריך תיקון מדות. החסיד אם לא מתבונן באלקות ומעורר אהבה אמיתית לה' ומתקרב לה' באמת, מה הוא עושה כאן בעולם?! בזה ודאי הבעש"ט נקט, וכך כל גדולי הצדיקים, השאלה אם זה חלחל לשיטות השונות של החסידות חוץ מחב"ד. הכלל, כמו שהקאליסקער עצמו מבטא את זה בעד הכלל, וכך עוד צדיקים, אמרו שאולי חב"ד זה לא שוה לכל נפש. כמובן חב"ד לא מחזיקים כך, וזה מה שאמר בפסקה הקודמת, שחלילה לחשוב שלא מסוגל וזה לא שייך לכל אחד. שוב, כאן זה ממש משפט מפתח – מה אני עושה כאן בעולם, בשביל מה ה' שם אותי כאן. אחד יאמר שזה בשביל ללמוד ולקיים, והשני יאמר שזה בשביל לתקן את המדות, והשלישי אומר שזה בשביל לאהוב את ה' באמת ולהתקרב לה' באמת, ואז ממילא אתה לא אוכל ושותה כמו בהמה. לא רק שהבהמה אוכלת ושותה, אלא אומר גם:] וכן בכלל לעסוק בעניני העולם שהן למטה במדריגה ממנו [וברור שלא נברא בשביל זה, שיהיה טרוד בעסקים גשמיים כל היום. זה "מים רבים" בלשון החסידות, ודורשים "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". לא יתכן שאדם ילמד ויקיים ונפשו עדיין תהיה שקועה למטה.] (וכמ"ש החוקרים [והוא מסכים איתם] שכל דבר נברא בשביל איזה תכלית דהיינו להגיע למה שלמעלה ממנו [לא יתכן שאדם נברא בשביל לשקוע, בשביל "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ", וגם הבהמה לא נולדה בשביל זה. כאן אומר שגם הירידה זה בשביל לעלות. כמה שיורד יותר כנראה שהעליה צריכה להיות יותר.]. ותכלית הדומם הוא בשביל הצומח ותכלית הצומח לכלול במדריגת החי, ותכלית החי לכלול במדריגת המדבר ותכלית המדבר הוא להגיע למה שלמעלה מהעולם כו' [אם נשים לב, משנה בפעלים: 'בשביל הצומח', 'לכלול במדיגת החי', 'לכלול במדריגת המדבר', 'להגיע למה שלמעלה'. ההתכללות רמוזה בעצם המלה תכלית, כי תכלית כל דבר לכלול במדרגה שלמעלה ממנו. בכל אופן, על פי פשט, כל דבר זקוק למה שלמטה ממנו כדי לעלות. הצומח זקוק למינרלים כדי לעלות מן הארץ, כדי לקבל את אור השמש, זה גם בחינה של לכלול, אבל איך שרואים במבט חיצוני זה שהדומם הוא היכי תמצי כדי שיהיה צומח. זה נקרא שכל העולם נברא כדי לשמשני, שזה משמש את הצומח ואז זה תכל'ס. זה כמו רבי ומשמש, שהמשמש הוא בשביל הרבי. זה מתוקן, חסיד, בסוף נכלל ברבי. החי אוכל צומח והמדבר אוכל חי בגלוי, על זה רואים ממש שמתכלל וכך נאמר. אצל המדבר לא רואים שהוא נאכל, אלא רק שעולה למעלה מהעולם, מתכלל ומגיע למלאכים מעל הארץ. רוצה לומר שלא יתכן חיים של עבודת ה' שהמגמה שלהם לשקוע למטה בגשמיות.]), ובהעדר העבודה ה"ה נמשך אחרי תאוות היצה"ר [הגם שעושה מצוות, ועד כדי כך] שיכול ג"כ להתאוות לדברים האסורים כו' [שדין נוכראין] שבזה הוא גרוע כו' גם מבע"ח הטמאים כו' [שמג"ק הטמאות לגמרי.], וכמ"ש בסש"ב פכ"ט, וגם מילוי תאוותיו בתאוות היתר [שדין יהודאין] ה"ז חטא ועון, שהרי צ"ל קדש עצמך במותר לך שהיא מ"ע דאו' כמ"ש בסש"ב ספכ"ז וספ"ל [פוסק בתניא כמו הרמב"ן.] ולבד זאת [אם לא מקיים זאת] הרי אינו משלים הכוונה שבשביל זה נברא דאמיתית כוונת ירידתו ובריאתו למטה הוא בכדי להעלות את הנה"ב וכל עניני העולם [ועל ידי זה מעלה נשמתו ממחצב הנשמות למחצב הספירות, מ"איהו וגרמוהי חד בהון", מוחין דאמא, ל"איהו וחיוהי חד בהון", מוחין דאבא (ועד לפנימיות אבא פנימיות עתיק, הגילוי של משיח).] וכמ"ש בתו"א ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם כו', וכמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דזה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ הוא בשביל האדם והאדם עלי' בראתי בגימ' תרי"ג לקיים תרי"ג מצות לתקן בהם וע"י את העולם כו' [זו תורת הבעל שם טוב, המובאת ב"היום יום". לכאורה אמרנו קודם שלא די ב-תריג מצוות, אלא שהכוונה שהחסידות תופסת שחלק מ-תריג מצוות זה "קדש עצמך" ו"וידעת היום" (ואפילו מי שאצלו "וידעת" לא נמנה כמצוה, "שמע ישראל" ודאי מצוה של יחוד ה'), ומצוות אלו פועלות את ההעלאה.]. וכאשר ישים אל לבו את כל הנ"ל [ויחשוב בשביל מה הוא נברא. זה כמו המעשה מבעל תפלה, שמדברים עם האדם על התכלית – מה התכל'ס של חייו – וכאן זה באותיות של חב"ד. התבוננות מאד חשובה. מאד חשוב ששם זה הבעל תפלה דווקא (מבין אנשי המלך), היינו שהתכלית קשורה לעבודת התפלה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". ואם יעשה חשבון זה אז] יקבל עליו העבודה ולא תכבד עליו הדבר כלל, ואז לא ירגיש שום קרירות ח"ו, אדרבא יהי' לו חיות בהעבודה ויתגבר להתבונן בהתבוננות אמיתית [שולל סיבה ראשונה לקרירות, שזה הכבדות] וגם הרגילות והשקידה בהעבודה יסייע לו כנ"ל [שולל זה שלא הורגל], והעולה על כולנה הוא הסיוע מלמעלה לזה שחפץ בעבודה אמיתית וכמא' הבא לטהר מסייעין לו [קודם היה כבדות ושתי בחינות של רגילות (מקצועיות והרגל להכיר שההתבוננות באלקות) – הכל מצד האדם. כעת זו בחינה שלישית, שלא הוזכרה קודם, והיא כבר מלמעלה. בתורה המקורית של הבעל שם טוב, איך שמובא בכש"ט הכנעה-הבדלה-המתקה, זה "אל הארץ אשר אראך". הסדר הוא: "לך לך" מצד האדם – מארצך" שזה לצאת מהכבדות כאן, "וממולדתך" זה לצאת מרגילות שלילית ולהגיע לרגילות בעבודת ה', "ומבית אביך" זה גם כנגד הרגילות, שזה לא רק 'אב' לשון שכל אלא אלקות, אבינו שבשמים (לצאת לגמרי מ'אבהות' אלקי בית תרח ואלקי אבותיו, לא די לשבור את הפסלים באופן חד פעמי, וד"ל). אבל אחר כך מגיע "אל הארץ אשר אראך", סיוע של ה'. אפשר לחשוב – מחשבה חיצונית יחסית – שברגע שיש לאדם איזה רצון להתקרב כבר מסייע. לכאורה זה הפשט של "הבא לטהר מסייעין לו", אבל כאן רואים שלפי חב"ד זה לא בדיוק ככה – שצריך גם הוכחת רצינות בעבודה.] בכל פרטי העבודה הן בההתבוננות שתהי' בטוב ושיורגש הענין בנפשו [מצד העטרא דגבורות] ושיתעורר בלבו [מצד העטרא דחסדים], והן בהתגברות הנה"א על הנה"ב [לבררו] כו' (ובקונטרס התפלה נת' כמה עניני הכנות [כמו להשתיק עצמו, ועוד כמה דברים – ההרפיה שדברנו עליה קודם.] בכדי שתהי' העבודה אמיתית כדבעי למיהוי).

העולה מכל הנ"ל דתכלית העבודה היא בהתבוננות בדרך פרט שעי"ז מתעורר במדת האהבה בלב, ועי"ז נעשה בירור וזיכוך הנה"ב, משא"כ בהתבוננות בדרך כלל שההתפעלות היא בדרך דמיון ואינו פועל על הנה"ב שנשאר בתקפו כמו שהוא, [כעת קצת יסתייג מזה. כל הזמן הוא ב"רצוא ושוב" משלילה מוחלטת של התבוננות כללית לגילוי פן חיובי בתוכה, שאינה שקר מוחלט. בעצם לאורך כל הפרק הזה הוא פועל בירור, מברר יותר ויותר את הנושא הזה של התבוננות כללית. אם באמת משייכים את ההתבוננות הכללית למה שנקרא חסידות פולין, בתור שיטה של החסידים הגדולים שהתעסקו באיזה סוג של התבוננות, זה גם לחפש את הטוב שיש בזה, ולא לשלול את זה על הסף לחלוטין. בפסקה זאת יאמר עוד חידוש גדול מאד שזה כן עושה משהו טוב שלא אמר קודם בכלל, ומתחיל מזה בכללות:] והגם שא"א לומר שאינו פועל כלל על הנה"ב דודאי אינו דומה כמו שלא הי' עובד כלל [בשום התבוננות. חשוב לציין שהוא מכנה אותו "עובד"], דגם ע"י העבודה באופן הנ"ל נראה בו איזה זיכוך ודקות (א איידעלקייט) [שזה – במיוחד המלה באידיש – זה שבח גדול מאד בחב"ד. זה גם מה שמבואר בחוברת עדון המדות – איידעלקייט. הבת של הבעל שם טוב נקראת אדל על שם עדינות (בעברית זה עדינה). אם עושה מה שיכול, הגם שלא זכה לדרך חב"ד, זה עושה אצלו משהו – עושה זיכוך ודקות.], הענין הוא דהנה כל אחד ואחד יש לו מדה פרטית מהמדות הטבעיות [מצד הנה"ב] שעליו לברר ולזכך אותה [זה חידוש מאד יפה שאומר כעת, שהנשמה ירדה בשביל תיקון מסוים במדה מסוימת.], כי נודע דנשמות דעכשיו אינם נשמות חדשות [כאן צריך לשים לב ש'נשמות דעכשיו' ו'נשמות חדשות' זה לכאורה הנה"א, אבל כאן מבין – ופשיטא שגם האריז"ל מבין כך – שהנה"א והנה"ב הולכות יחד גם בגלגולים, כמו זכר ונקבה, שזה ע"ד נשמה וגוף.] שלא היו עוד לעולמים כלל, כ"א נשמות ישנות שכבר היו בעולם ובאו עוד הפעם בעולם לברר מה שלא בררו בפעם הקודם [הנה"א צריכה לרדת שוב לגמור את הבירור של הנה"ב שלא הצליחה לברר בפעם הראשונה.], ולהיות דהנה"ב הרי בא בציור קומה שלימה [זה משהו משוכלל ביותר] יש בו הכל גם אותן שכבר נתבררו רק שהן בו בבחי' חלישות מאחר שנתבררו כבר [מה שהתברר כבר שייך לקדושה, במדה מסוימת. אם בגלגול הקודם הוא ברר את המדה הזאת לגמרי אז הוא ממש הכליל את זה בקדושה, אבל כשזה חוזר בגלגול השני זה מצד הנה"ב ורק חלש. זה לא כמו בסוף הגלגול הקודם, שזה היה פיקס. כעת חוזר, בהמי, אבל חלש – כי בפעם הקודמת תיקן וברר את זה. אלו דברים יפהפיים שצריך להוסיף לשער הגלגולים.], והמדה שלא נתבררה היא בו בתוקף [וזה עיקר הסיבה שצריך לחזור. אם כל המדות נתבררו לגמרי לא צריך לחזור, הכל מתכלל בקדושה וזהו. אבל אם לא ברר את הכל צריך לחזור על מה שלא ברר, וביחד עם זה – עסקת חבילה – צריך לחזור גם על מה שכן ברר. סמך לזה באריז"ל: היום יש 'מודה' לחפש מצות שילוח הקן, כדי לקיים מה שכתוב בקבלה שצריך לקיים כל המצוות. כתוב בחסידות שיתכן שקיימת בגלגול קודם. אם המצוות מצד הנה"א – טוב, רוצה לקיים מצוה. אם זה מצד הנה"ב – לזכך אותה – אז גם כשחוזר זה לא עיקר התיקון שלך עכשיו. אם תעשה – לבריאות, אבל זה חזר חלש.], וע"כ על אותן המדות שנתבררו מכבר פועל עליהם גם ההתבוננות בבחי' כללות [זה משהו יפהפה. אומר שמספיקה העבודה הכללית – של חסידות פולין – בשביל לתקן את כל המדות החלשות שיש לך. מה שהוא לא רע חזק, אלא חלש יחסית – לשמור שלא יתדרדר – בשביל זה מספיקה התבוננות כללית. על זה אמר שיש בזה גם פעולת עידון, לגבי המדות החלשות בלאו הכי. גם בנוגע לבעלי תשובה בפוטנציאל, יש נשמות כאלו, תינוקות שנשבו וכיוצ"ב, שקרובות לעשות תשובה מצד חלישות המנגד הפנימי שמצד הנה"ב שבהם. והם באמת יחזרו בתשובה בקלות יחסית, על ידי התעוררות של כל דרך אמיתית ביהדות, לאו דווקא חסידות חב"ד. אך יש כאלה שהמנגד קשה מאד, בתוקף מעולם התהו, ולאלה חייבים דווקא את ההשכלה העמוקה של חב"ד, ודוק], דהיינו שאיזה התעוררת אלקי שבנפשו פועל על המדות הנ"ל לזכותם מאחר שכבר היו זכים (דודאי בבואם בהציור קומה דהנה"ב מחדש אינם זכים כ"כ כמו שהיו כשנתבררו בפעם הקודם, ואם לא יהי' עובד בפעם הזה יתגברו ויתעבו ביותר, והיינו שמקלקל ח"ו גם מה שתיקן מכבר [בגלגול הקודם] אך בעבודה קלה כמו בהתעוררות כללי הנ"ל מזדככים כו' [וזה לא סתם דמיון שקרי, אלא פעולה אמיתית, אבל זה לא התכל'ס. חוזרים להתבוננות מה התכלית, בשביל מה אני פה. צריך לשמור שלא יתקלקל, אבל לא בשביל זה חזרת – אם לא היה משהו עיקרי לא היית חוזר.]), אבל בכדי לברר ולתקן אותה המדה שלא נתבררה עדיין שהיא אצלו בתוקף ושזה העיקר שמגיע לחלקו לברר, א"א לבררה בעבודה קלה כ"א ע"י עבודה ויגיעה ביגיעת בשר [פעם ראשונה מזכיר יגיעת בשר, כי כאן תיקון הנה"ב.] ויגיעת נפש המבואר בסש"ב פמ"ב [בטוש והעמקה], ובמדה זאת באמת העבודה בבחי' כללות אינו פועל מאומה וה"ה בתקפה כמו שאינו עובד כלל [זה הבירור, שכל פעם ש'יורד' על התבוננות כללית שזה שום דבר – זה ביחס למדה החזקה. כל פעם שמלמד זכות – זה ביחס למדות החלשות. זה כמו שדבר על זכרון, שזה מספיק בשביל לעורר את מדת היראה כנ"ל. זה או-או, או לא עובד בכלל, או שפועל ומעדן, תלוי במדות. אם יש לו מדה חזקה של כעס אז ההתבוננות הכללית וכל ההתפעלות שממנה לא ישנה אותו בכהוא זה. מה הכוונה? שלא יוכל לעמוד בנסיון במדה הקשה הזאת כאשר יגיע. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל לא עומד בנסיון. עבודה אמיתית מתקנת אותו שיוכל לעמוד בנסיון, ועד כדי כך שיעקור את זה מעצמו. בפסקה הבאה מדגים את זה:].

וכנראה בחוש בטבע בנ"א באיזה מדה פרטית שנראה בהם בתוקף הנה כאשר עובד עבודתו בעבודה אמיתית במוח ולב בהתבוננות פרטיות בהשגה גמורה ובהנחה טובה ונרגש אצלו הענין ומתעורר בלבו באהבה בבחי' קירוב ודביקות או בבחי' רשפי אש כו' [מים ואש עליהם דבר בפרק ד – קירוב ודבקות או רשפי אש] מתברר ומזדכך מעט מעט המדה ההיא בבחי' חלישות ובבחי' קירוב [על ידי אהבה כמים] ובבחי' כליון הישות [על ידי אהבה כרשפי אש] כו' כמשנת"ל פ"ד ([זה חשוב: האם צריך לדעת מה מברר או לא? כשאתה אוהב את ה', צריך לחשוב על זה שאתה כעסן בטבע או שזה קורה בדרך ממילא? זו שאלה מאד עיקרית. זה קצת ההבדל בין אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות לרבי אהרן מסטרשליא. רבי אהרן אמר שהבירור קורה מעצמו, ואדהאמ"צ חלק עליו. כאן כמובן הרבי הרש"ב כותב כשיטת אדמו"ר האמצעי. פעם היתה על זה סדרת שעורים (לרבנים, בקונטרס ההתפעלות).] ובעבודתו צריך לידע המדה הפרטית שמגיע לחלקו לתקן [כמו חולה, שיכול לסמוך על הרופא או להסתכל באינטרנט וללמוד בעצמו (בגשמיות לא תמיד טוב, אבל ברוחניות זה אחרת). אמרנו שהכל כאן זה קצת 'דינים', כולל הקביעה שצריך לדעת מה בדיוק הבעיה שלך. לכן באמת רבי אהרן מסטרשליא לא רצה כאלה דינים.], היינו איזה מדה שהיא בו בתוקף יותר ויתן כל כחותיו בעבודתו על המדה הזו הפרטית ['ראש בראש'] כנודע). אבל כאשר העבודה היא בבחי' כללות לבד נשארה המדה ההיא בתקפה ממש כמו קודם העבודה ואינה נראה בה שום שינוי לטוב, [כאן מתחיל עוד נושא יפה של פסקה זאת:] כמו יש מי שהוא בטבע מרה לבנה בתאוות ותענוגים והוללות וליצנות וכה"ג, ויש שהוא בטבע המרה שחורה כמו בכעס ומדות אכזריות וכן בעצלות ועצבות כו' [קצת מתמיה, כי בפרק א' בתניא אומר שיש ארבעה יסודות, ותאוות ותענוגים זה מים, שבמרות זה נקרא מרה ירוקה (לא משתמש שם בביטויים של מרות), ואילו הוללות וליצנות זה מיסוד הרוח, שזה באמת המרה הלבנה (השייכת לריאות). כל מרה יושבת במקום אחר – לבנה בריאות, משם הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים, וירוקה בכיס המרה, וזה מקור התאוות ותענוגים. גם במרה שחורה (היושבת בטחול) כאן כולל כעס שזה יסוד האש, שהוא מרה אדומה (היושבת בכבד), ועצלות ועצבות שהן מיסוד העפר, שזה המרה השחורה עצמה. אז כלל כאן את כל הארבע בתוך שתים, וחדש שהעיקר זה רק הלבן והשחור. זה מתאים לחב"ד, כפי שאנחנו אומרים שזה שחור-לבן ולא צבעוני. גוונים זה במדות, והשכל זה שחור-לבן. קודם מצלמים את הנפש – צילום רנטגן – ורואים שחור-לבן. מענין שבתוך כל אחד שם את מה שלא שייך לו בפרטיות ראשון – הירוק לפני הלבן והאדום לפני השחור. איך אני יודע ששחור ואדום זה יחד? "שחור אדום הוא אלא שלקה". איך אני יודע שירוק הולך עם לבן? ירוק כולל כל הגוונים, גם כחול, וכחול הולך עם הלבן (מה שבזהר נקרא לבן – בקשת הצבעים – זה באמת כחול בקשת הפיזית). רק בשביל החידוש הזה דיינו, שאפשר לכלול את כל הצבעים. שוב, הפרקים בסוף בשביל מטפלים. האבחון הראשון אם המטופל לבן או שחור. כל זה בכלליות, אבל בסוגריים מדבר על הפרטיות.] (ובפרטיות הן בהד' יסודות המבואר' בסש"ב ח"א פ"א, וכן יש מרה אוכמא ומרה ירוקא כו' [לולא דמסתפינא היינו משנים את הנוסח כאן מאוכמא לסומקא, כי אוכמא זה מרה שחורה בפשטות, שכבר כתוב. הסומקא זה הכעס והאכזריות והירוקא זה התאוות והתענוגים. יש גם רמז שירֹק זה אותיות קרי.] הנה בעבודה הנ"ל שההתבוננות היא רק בבחי' כללות הגם שמתפעל ומתלהב נפשו מזה ו[אם יותר פנימי אז ]גם בבחי' מרירות ולב דואג [שבתיקון חצות, שזה כלי, זה חיובי, רק שבתפלה לא רוצים רק את הכלי אלא גם את האור, את הקירוב לאלקות] כנ"ל, אין שום שינוי כלל בהמדות הטבעיים [החזקים שלו], ונראים בתקפם כמו מקודם, והוא שלאחר התפלה יהי' בהוללות ולצנות בשוה ממש כמו קודם התפלה, או בתאוות ותענוגים כמו מקודם, ואדרבא יכול להיות בתוקף יותר [זה גם ווארט חזק, שדווקא בגלל שיוצא מתפלה טובה יפול יותר. זה בגלל שתי סיבות:] מפני שמחת נפשו (די צופרידענקייט) [סיפוק עצמי, נושא גדול בפרק בעבודת ה'. זה סוג של ישות, ודווקא בגלל שכאילו התפלל טוב, שהרגיש התעוררות לה'. הוא לא שמח בה' אלא שמח בעצמו] מההתפעלות והתלהבות שלו (דהיינו הרגשת הישות, שבד"כ ישנה בעבודה שע"פ טו"ד [סכנה דווקא לחב"דניק, אבל גם מי שמתבונן התבוננות כללית זה השכל שלו. אין לו נשיאת ההפכים שככל שיש יותר שכל יש יותר אלקות וממילא יותר בטול, כפי שיאמר כעת. זה כתורת הבעל שם טוב, שבכל מצוה מי שמתמלא ספוק – ובפרט בעצם עבודת ה' בתפלה – זה הכשת הנחש בעקב. ידוע שהסימן של קירוב אמיתי לה' הוא "כולא קמיה כלא חשיב" שככל שהוא קמיה יותר כך הוא כלא ואין ואפס בעיני עצמו, כמבואר באגה"ק ב עיי"ש], רק שבעבודה אמיתית יש בזה הביטל [בסוד פרה אדומה, ובפרט בסוף צריך לשמור על בטול.], וכמשנת"ל שצ"ל ביטל בעבודה בשמחה שלא תהי' בבחי' ישות כו' [אלא שמחה בה', ולא בעצמו], משא"כ בעבודה הנ"ל לא יש בזה הביטל כ"א הרגשת עצמו [ולכן שמתפעל מרגיש טוב וזה יכול להפיל אותו בעוד יותר תאוות. לא רק שלא מתקן המדה החזקה בנה"ב אלא יכול לקלקל יותר.]) או שמפקח דעתו בזה מהמרירות ולב דואג [זה גם ווארט מאד פנימי של פרק בעבודת ה'. לא יודע אם נראה בעוד מקום לשון זה בחסידות, מה הכוונה? הוא הגיע למרירות – ויש בזה טוב, ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", שיש בזה עשיית כלי – אבל עושה משהו לצאת מזה בכח (כמו שיש ממליצים, כאן הוא כנראה מתכוון למכתב שמודפס בסוף הסידור של אדה"ז, שפעם היו עליו הרבה דיונים, כי לכאורה זה הבעיה בברסלב – מילי דשטותא כדי לצאת מהעצבות. אם האדם לא במצב של חולי נפש – בו זקוק לשמח את עצמו בכל מקרה, כי זה מסוכן – אז זה בעיה. שני הדברים הבעייתיים כאן נשמעים טובים מצד עצמם, 'שמחת נפשו' ו'מפקח דעתו', אבל זה שלילי כאן.] (ומובן שבזה מאבד גם המעט טוב שיש בעבודה זו דהלא מ"מ הי' בו איזה הרגש טוב, ובהפיקוח הנ"ל נאבד ההרגש הזה לגמרי) וכן מי שהוא במדת הכעס ומדות אכזריות יהי' כן לאחר העבודה כמו קודם העבודה להתכעס ולבלי לרחם על זולתו ולהתנהג אתו במדות תקיפים [קודם דבר על אכזרי, וכעת אומר 'תקיף' – מדות תקיפים (לא רוצה לחזור על אכזרי, שזה מאד קשה, זה בקושי יהודי). מי שהוא כזה טיפוס (שכנראה מוצאים בפוליטיקה הרבה טיפוסים מהסוג הזה) אז תפלה בהתבוננות כללית לא תעזור לו שום דבר.], ויכול להיות ג"כ עוד התגברות בזה מצד הישות שלו, או מצד המרירות שבטבע [בלי לפקח את דעתו, במקום לשמש כלי לאור כי טוב, אז מי שמר לו בטבע זה] מביא לידי כעס כו' [זה גם כלל גדול בתורת הנפש, שמרירות לא מתוקנת מעוררת קפידא. רואים שכל מי שמר לו בחיים, שחושב שסדרו אותו ודכאו אותו – שמשליך האשמה על כל הסובב, כולל הקב"ה, כמבואר בפרק בעבודת ה' – אז זה מגביר אצלו את הכעס, שכועס על כולם.] (רק מי שבטבעו אינו בהתפשטות [היש] כ"כ יכול להיות שיחזיק המקיף מהעבודה בדרך הנ"ל איזה משך זמן בהעדר התפשטות המדה הטבעית [קודם אמר שמיד שסוגר את הסידור וחולץ תפילין מתחיל לצעוק על אחרים, או לפול באיזה תאוה – דבר ראשון מדליק את הסיגריה. אבל כעת אומר טפה יוצא מהכלל, מישהו קצת יותר חלש אופי, שזה יחזיק אצלו עוד קצת ולא מיד יפול לתאוות או לכעס], וביותר הוא בהתגברות המרירות (שבאמת זהו עצבות [ולא המרירות האמיתית של התניא]) שמחזיק אצלו זמן רב).

ומי שאינו מוטעה ומרומה כ"כ ידע היטב אמיתית הדבר איך שעיקרי המדות הרעות שלו (היינו אותן שלא נתבררו עדיין כנ"ל) הן אצלו בתקפם בלי שום שינוי ולא פעל שום דבר בעבודתו הנ"ל [ובתניא מפורש שזה מתגבר מזמן לזמן על ידי אכילה ושתיה.], ובכדי להשלים הכוונה העליונה שבשביל זה ירדה נשמתו למטה, דהיינו לברר המדות טבעיים המגיעים לחלקו, כמשנת"ל בענין הכרח עבודת האדם למטה (ומכ"ש שלא לשחתה ח"ו בהתגברות המדות טבעיות) ינדבו לבו ליתן עת וזמן נכון לעסק התפלה [כל זה הסנגוריא של הרבי הרש"ב על עסק התפלה. אמר על עצמו שהייתי יכול להיות סוחר טוב, ומה אעשה שעשו אותי 'גבאי' של בית הכנסת, לכן הוא הסנגור של עסק התפלה באמת.], ויתגבר על עצמו לעבוד בעבודה ויגיעה בהתבוננות באיזה ענין אלקי בענינים שנת"ל וכיוצא בהם בהתבוננות פרטיות דוקא [אנחנו באמת 'ירוקים' במובן זה שאין לנו רגילות. גם תלמיד ישיבה שלמד עשר שנים לא פשוט שיודע מה הפשט של התבוננות פרטית. לכן אומר שנתתי כמה דוגמאות, ואל תגיד שהכל זה 'מסביב', כמו שלפעמים מקבלים רושם שמדברים על אבל אין דוגמאות של. זה לא נכון, זה נמצא, רק צריך הדרכה נכונה. כמובן שזה רק כמה דוגמאות, ויש אין ספור דוגמאות.] (וכמובן שצריך לידע את הענינים היטב [על כל פרטיהם] ו[אז ]בההתבוננות מתקרבים אליו יותר [הכל מתקשר, ה'ויצר בחרט' הנ"ל]) ובכמה פעמים שמתבונן באיזה ענין [יש אנשים שקשה להם לחזור, ואם אין חידושים זה באמת קשה, אבל בהתבוננות כל פעם מתחדש ומתברר יותר. אם זה לא קורה, ולכן זה קשה לך, סימן שזה לא ההתבוננות האמיתית.] מתברר אצלו הענין יותר (עס ווערט איהם אלץ קלערער דער ענין) [וממילא יש בזה חדושים. זה גם מפירושי "כלם בחכמה אתברירו", אם זה רק בינה זה כמו שמחה בלי בטול, אבל הבינה מחוברת לחכמה היא נותנת את הבהירות בכל פעם, זה "חכם בבינה", רואים את הנשמע.] ומתעצם אצלו (עס ווערט פאראייניגט מיט איהם [נעשה אחד איתו]) [גם יותר ברור, וגם יותר שייך לו. אפשר אולי לומר שזה "הבן בחכמה", שומעים את הנראה.] ויתעורר בהתעוררות אהבה באמת [שלשה דברים: מתברר ("חכם בבינה", עדיין מצד הבינה), מתעצם ("הבן בחכמה", מצד החכמה, נעשה אחד עם הענין האלקי), מתעורר (ואמרנו שמתעורר זה חסדים שבדעת והקירוב עצמו זה עצם הדעת). צירוף היו – הוד.], (וכבר נת' בקונטרס עץ החיים איך שקרוב הדבר מאד לכאו"א) ובזה יקיים מצות האהבה [חוץ מהתבוננות ו"קדושים תהיו", כנ"ל, העיקר זה מצות "ואהבת", שהיא נמנית לכל הדעות. בשם הבעל שם טוב נאמר שקיום מצות "ואהבת" היינו שמתבונן בדברים המעוררים את האהבה בלב כל ישראל אפילו שזה לא מעורר את רגש האהבה בלבו ממש. והיינו שאצלו האהבה היא עדיין במצב רוחני של עיבור ברחם מח התבונה כפי שמבואר בתניא, אבל הרבי כאן לא רוצה להסתפק בזה – גם קיום המצוה על ידי עבודת ההתבוננות, וגם שכולנו נגיע לרגש האהבה בלב ממש.] וישלים הכוונה העליונה בבירור וזכוך המדות טבעיים [יתכן שאם האהבה בעיבור זה לא מזכך ומברר המדות הטבעיים, ורק אם בגילוי פועל] (בהאופנים שנת"ל פ"ד) ובזה יחי' חיי עולם [אמיתיים] בעסק התורה ומצות כו' [בסוף ודאי חוזרים לכל התורה כולה, רק צריך שתהיה לזה נשמה וזה החסידות.].

קיצור והנה העבודה שע"פ טו"ד יש ג"כ שהעבודה היא בבחי' מקיף לבד, והוא כשההתבוננות היא רק בכללות הענין, דעם היות שמתפעל ומתלהב (וע"פ הרוב הוא בבחי' מרירות ועצבות) הוא רק התפעלות דמיוני, ואינו מזה שום רושם [לא כותב את לימוד הזכות, כי זה לא עיקר המכוון שלו כאן.], ואינו פועל כלל על המדות טבעיים שהן אצלו בחוזק שזה חלקו וענינו בעולם לבררם ולזככם, והחפץ בחיי נפשו ולהשלים הכוונה העליונה בהכרח לעבוד בעבודה ויגיעה בתפלה בהתבוננות בבחי' פרטיות דוקא, (ונת' איזה עניני התבוננות בבחי' פרטיות) ובהעמקת הדעת שעי"ז דוקא יתעורר באהבה באמת ועי"ז ישלים הכוונה העליונה בבירור וזכוך הנה"ב ובקיום התומ"צ כו'. [יש כאן: קירוב לאלקות, אהבת ה', בירור וזכוך נה"ב, קיום התומ"צ. כמו שיש פנימיות הכלי ואמצעיות הכלי וחיצוניות הכלי. חיצוניות הכלי זה קיום תומ"צ, ספירה מלשון מספר – הכל על פי שיעורי תורה. אמצעיות הכלי זה בירור וזיכוך הנה"ב, שזה ספירה מלשון סיפור, סיפור חייו של עובד ה' וכל מה שעבר עליו ממלחמות היצר וכו'. פנימיות הכלי זה אהבת ה' – ספירה מלשון ספיר, גילוי אור הנשמה של היהודי.]

ז) והנה יש עוד ציור בזה (שהוא ג"כ תולדות העבודה בבחי' כללות [וזה אפילו פחות מהקודם, כמו שנראה.]) והוא שנראה בו דקות וענינים נעלים [העובד בכללות, במקיף, רואים אצלו איזה שאיפה להיות רוחני, 'מחפש מדרגות'. באידיש הביטוי זה 'חאפט מלאכים', 'תופס מלאכים'.]. ובאמת אינו מזוכך בשום פרט [לא שייך לזה באמת.] והיינו שרוצה ותובע מעצמו כל דבר טוב ונעלה וכמו שרוצה להיות דוקא במדרגות גבוהות בעבודה, [יודע שבעל מדרגה יש לו כל מיני הידורים ודקדוקי הלכות, אז רוצה גם] ולדקדק בכמה זהירות וחומרות [בנוגע למצוות ל"ת] ולהדר בכמה הידורי מצוה [בנוגע למצוות עשה] (ובפרט זה [של מצוות עשה] יעשה כן באמת ויהדר בכמה ענינים, כי ההידור בוע"ט בנקל באין ערוך מהזהירות בסו"מ [זה לא נסיון באמת, הוא מוכן לקנות אתרוג ב-500 דולר, כי זה לא באמת קשה. זה כלל שאומר כאן, שההידור בוע"ט בנקל באין ערוך וכו'.]) ולהיפך [כשמגיע נסיון בסו"מ, להתגבר על איזה מדה רעה שיש לו (כמו לא לכעוס כאשר האשה נושכת את הפיטם של האתרוג היקר שלו).] לא יוכל לעמוד על נפשו כלל באיזה ענין לפועל, ובפרט בעיקרי המדות טבעיים שלו [כפי שדובר בפרק הקודם, על המדות הרעות שלו שבחוזק.], וזהו מפני שהנה"ב אינו מעלים ומסתיר אצלו כ"כ על הנה"א ועומד הנה"א בקצת התגלות [מה שהוא עובד מקיף לגמרי זה מוציא קצת את הנה"א מההתלבשות שלה בתוך הנה"ב, ולכן הוא יכול 'לתפוס מלאכים' ולנהוג בכל מיני הידורים שלא לפי המדרגה שלו באמת.] (אם שזהו אצלו כך מתולדתו [יש אנשים שמצד התולדה הנה"ב לא כל כך מסתירה על הנה"א, והיא משוחררת יחסית.] או שהביא את הנה"א לידי התגלות ע"י כמה פעמים בעבודה בהתגלות נפשו בהתפעלות ורעש [זה, כמו שנסביר, פחות מההתבוננות הכללית שדבר עליה עד כה, אך היות שכמה פעמים עשה התפעלות חיצונית ברעש], דעם היות שהיא התפעלות חיצונית [יותר ממה שדובר עד כה] (והסימן ע"ז שבאה בצעקות וגם בתנועות חיצוניות כו' [אפילו זה שהיה פעם מנהג אצל גדולי החסידים שהיו מתהלכים תוך כדי התפלה אנה ואנה, זה מנהג ליחידי סגולה, והרבי הרש"ב מאד יורד על אלה שמחקים אותם. ריבוי צעקות ומחיאת כפים – שדברנו על זה בבת עין – אפילו שזה חיצוניות לגמרי, זה גם עושה משהו באמת, ופועל קצת התגלות הנה"א.]) מ"מ ה"ז פועל קצת התגלות הנה"א (ר"ל במ"ש קצת התגלות [לא קצת התגלות אמיתית, אלא] שהיא התגלות הארה חיצונית לבד מהנה"א לא התגלות הכחות פנימיים שלו שהן שכל ומדות [רק איזה ניצוצות שנזרקים, כמו הזהרורית שדבר קודם, או אפילו פחות מזה.]) וגם [היות שברעש וצועק ועושה תנועות חיצוניות] ביטל כללי בהנה"ב שאינו מעלים ומכסה כ"כ [זה 'מבהיל' את הנה"ב, אז לכמה זמן היא הולכת לישון, כפי שיאמר.] (שזהו ע"י התגלות ההארה חיצונית דנה"א וגם ע"י הביטל חיצוני בחומריות הגוף ונה"ב בהצעקות ותנועות חיצוניות שמבטל עצמו וכל מה שסביביו [לא רק את עצמו, אלא גם את כולם...], שכ"ז פועל על הביטל כללי דנה"ב שזהו ג"כ רק ביטל חיצוני. ואין זה כמו ביטל החומריות בכלל הנעשה ע"י המרירות שהו"ע שבירת החומריות שהחומר מתבטל בזה [כפי שדברנו בפרק ד'], אבל בענין הנ"ל אין זה שנשבר ומתבטל בעצמו [לא נשבר ובגלל זה החומריות שלו בטלה], וה"ז בדוגמא מ"ש בסש"ב פי"ג במדרי' הבינונים שהנה"ב הוא כישן [נתן איזה 'זבנג' לגוף, אז הולך לישון בינתיים] שיכול לחזור וליעור משנתו כן הוא בענין הנ"ל בכללות החומריות דנה"ב) ולהיות דהנה"א הוא בהתגלות קצת) לכן מצד הנה"א הוא רוצה הכל ותובע מעצמו כל דבר טוב ונעלה [הנה"א קצת מתגלה, אז רוצה לתפוס הכל, להיות הצדיק הכי גדול. ככל שהוא יורד במדרגות זה יותר שייך להרבה בחורים וכו' – שזה גורם להרבה משברים. זה המחלה הכללית של המון-המון בחורי ישיבה, שיש איזו הארה ובגלל זה רוצים מיד להיות צדיק גדול ולתפוס את כל המנהגים של כל הצדיקים, ו"רבים חללים הפילה".], ומצד הנה"ב אינו שייך עדיין לשום דבר [כי עוד לא בירר כלום מהנה"ב.], וכשבא לאיזה דבר מהמדות רעות דנה"ב אינו יכול לעמוד על נפשו כו'.

והנה בהאופן הזה יש ב' מיני גירעון [לכאורה זה יכול להיות משהו טוב לפעמים, לשחרר הנה"א מנה"ב – כמו יציאת מצרים – אך כאן זה לגריעותא, למה?], הא' שאין התחברות דנה"א עם הנה"ב דההתפעלות דנה"א אינו פועל מאומה על הנה"ב [מפסיקה להיות תקשורת ביניהם, אז אין השפעה ואין התחברות. זה מה שדברנו קודם על "אשר יצר את האדם בחכמה... רופא כל בשר ומפליא לעשות" – כאן אין את זה, אלא בדיוק הפוך.]. והב' מה שרוצה הכל והולך לעילא מדרגיה שאין זה אמת [זה רצון לא אמיתי. איך זה בא לידי ביטוי? זה קשור מאד לכלל הגדול אצלנו שאמת זה פנימיות היסוד, ויסוד זה גם ענין של סדר. היות שזה לא אמת זה לא יסודי, וממילא:], ואין שום סדר בעבודתו וכמשי"ת בסמוך, וסיבת שניהם [שני הגרעונות: שאין חבור בין נה"א לנה"ב, ושהכל אצלו חיפוש מדרגות לא אמיתי, המתבטא בעבודה שאין בה סדר.] הוא העבודה בבחי' מקיף לבד הבאה מצד הידיעה כללית דאלקות [זה מה שהזכרנו קודם, שכל ההתפעלות הזאת באה מ'ידיעה כללית דאלקות', שזה אפילו לא התבוננות כללית, כפי שאומר בפירוש בסוגריים:] (גם לא בבחי' התבוננות כללית שנת"ל פ"ו [שזה אצל אלה שלפחות קבלו איזה מסורת והדרכה של התבוננות בחסידות הכללית] דעכ"פ הוא חושב ומתבונן באיזה ענין בכללותו [יושב וחושב ומתבונן, רק שבאופן כללי ולא באופן פרטי.], וכאן אינו בדרך התבוננות כלל [לא צריך לשבת אפילו רגע, אלא ודאי מאמין בה', ומתכוון לזה וישר מתחיל להרעיש ולהתנועע.] כ"א רק בדרך ידיעה בבחי' מקיף בכללות ענין האלקות [שיש ה', יש השגחה פרטית. לפי זה יש שלש מדרגות: קודם אמרנו שאם נכלול את ההתפעלות מהלימוד לפני התפלה, אז הלימוד זה בריאה והתבוננות כללית זה יצירה וידיעה כללית זה עשיה. אם לא נותנים ללימוד מדרגה בפני עצמה, אז יש התבוננות של חב"ד שזה גדלות מוחין (התבוננות 'רוסית'), "מוחין" בלשון הקבלה, וההתבוננות הכללית – של החסידות הכללית (התבוננות 'פולנית') – זה יניקה, וידיעה כללית זה עיבור ממש, קטנות דקטנות (התבוננות 'הונגרית'; כל הכינויים האלה על דרך מליצה כמובן. הדירוג הזה היינו על דרך מח-לב-כבד, שצ"ל מח שליט על הלב כו', ר"ת מלך, ולא כבד שליט כו', ר"ת כלם. גם כאן, צריך שלא יהיה סדר שליטה של הפר, "דבר הוי'... הפר", והיינו, בדרך מליצה, "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", ודוק). גם בעיבור יש ידיעה כללית של אלקות. איך זה בא לידי ביטוי? ברעש גדול ותנועות חיצוניות.]) וע"כ אין לההתפעלות שייכות כלל להנה"ב לפעול בו הביטל (וכמשנת"ל פ"ו [שגם שם ההתבוננות הכללית לא פעלה בטול, אלא רק היה בשמחה כללית ובפקוח דעת מקצת המרירות שלו] וכאן הוא ביותר לפי שהוא יותר בבחי' מקיף דנפש [מקיף דמקיף]. ואם היות שאין זה בבחי' מקיפים ממש שבנפש [ששם מקיף דמקיף זה בחינה גבוהה, מקיף רחוק, מקיף דיחידה, וכאן הכוונה לגריעותא – שזה מאד מקיף ורחוק, חיצוני לנפש.], מ"מ ה"ז בבחי' המקיף דנפש יותר מההתבוננות בבחי' כללות [גם בהתבוננות כללית זה לא מקיף של הנפש למעליותא, אלא לגריעותא, וכאן עוד יותר לגריעותא.]) [כאן יש חידוש שלא דברנו עליו. אם רוצים לעשות הגדרה של בעיה נפשית מכל מה שמדבר כאן על הנה"א והנה"ב, זה שעושה פיצול אישיות. התניא בא לומר שיש שתי נפשות, שנאבקות על העיר הקטנה – על הגוף – אך הכוונה לא לפצל את האישיות ח"ו, אך כאן זה מה שהוא עושה.] ובפרט שבאופן עבודה הזאת הוא מוציא את הנה"א מן הנה"ב (ער רייסט אויס [קורע] דעם נה"א וכמו בורח כו' [גם בבריחה יש לפעמים משהו טוב, כמו "כי ברח העם" ביצי"מ, אבל זה לא תיקון. גם "כי ברח העם" זה בדיעבד ולא לכתחילה]) ומתפעל ברעש גדול ([כעת אומר שיש כמה רעשים, וכאן זה לא רעש טוב. יש רעש חרישי, שזה הרעש של בטול הנה"א:] ואין זה הרעש דביטל הנה"ב, וכמו והאופנים כו' ברעש גדול [מתנשאים לעומת השרפים, זה רעש של התבטלות.] דבדוגמא בנפש האדם הוא הרעש דנה"ב כמ"ש בלקו"ת ד"ה האזינו דרוה"ג ובד"ה אני ה' אלקיכם דרוה"ר, ולא הרעש במורגש שבהעבודה שע"פ טו"ד [מושג שתמיד בא בניגוד לבטול. זה עוד סוג של רעש – יש רעש של התבטלות, הרעש של האופנים, שזה רעש טוב. ויש רעש מעבודה על פי טו"ד, שהרעש נולד מתוך התפעלות שכלית, וזה גם טוב. זה נקרא 'רעש במורגש', סימן שהרעש של ההתבטלות זה תופעה של מושכל – המורגש זה בחינת יניקה והרעש העליון זה מוחין דגדלות. אבל הרעש הכי תחתון, זה רעש של עיבור (בעיטה בבטן).] שהו"ע ואחרי הרוח רעש כו' כמ"ש במ"א [אם כי שזה עוד לא "קול דממה דקה", זה לא תכל'ס, אבל זה דבר טוב. הבעל שם טוב היה רועד כל הזמן, הפסוק אומר "גילו ברעדה", "במקום גילה שם תהא רעדה". הרעש שמשהו מתבטל זה רעד (רעש – רעד שקט).], רק הוא היציאה דנה"א הנ"ל שיוצא ברעש והתפעלות חיצוני כו' וה"ה מסתפק לגמרי ביציאה והתפעלות זאת [חושב שזה התכל'ס, לא מכיר יותר מזה. מאד מתלהב מעצמו, מכמה שמתלהב, שמצליח לברוח מהגוף ועכשיו הוא בהתגלות. הסיפור של הגערער רבי הקודם הקודם, שהמשמש שלו שאל – רבי, מתי נתגלה? אז הוא שלח אותו למקוה... זה בערך המדרגה הזאת.], והרי הן מאופן ההתפעלות מצד עצמה והן מאופן העבודה, אין לזה שום שייכות אל הנה"ב [לתיקונה ובירורה. בסגנון של פסיכולוגיה – האדם בורח מעצמו, מהבעיות שלו, לא רוצה באמת להכיר את המצב שלו. מתוך זה שהוא בורח מעצמו נכנס לאופוריה, איזה 'היי' שלכן הוא מחפש את כל המדרגות. ידוע המשל בחסידות, שאדם קופץ על רכבת לברוח מהשודדים, אך אם השודדים נמצאים בפנים זה לא עוזר לו כלל.], והביטל הכללי שנעשה עכ"פ בנה"ב כנ"ל [עם זה שיורד כאן על התופעות הלא חב"דיות, הוא מודה שזה כן עושה משהו], הוא מפני שמ"מ התגלות ההארה דנה"א פועל על הביטל כללי דנה"ב. וגם הביטל חיצוני פועל עליו כנ"ל, אבל הוא ביטל כללי לבד (וג"ז לא בבחי' שבירה רק בדרך דחי' לבד וכנ"ל [לא באמת שבר את ישותו, אלא רק דחה את זה כאילו זה ישן (לגריעותא).]) וההתפעלות בבחי' מקיף דנפש היא ג"כ הסיבה מה שרוצה ותובע מעצמו כל דבר והולך לעילא מדרגי' ובד"כ שאין שום סדר בעבודתו [לגמרי מפוזר, בלי סדר מסודר.].

[מכאן והלאה עיקר הפרק. עד כאן היה רק רקע, שיש טיפוס חדש שמחפש מדרגות. עליו ודאי נאמר "אל תהי צדיק הרבה למה תשומם". עכשיו מגיע לעיקר: הטיפוס הזה הוא מאד מצוי. אפילו בעולם הלא-ישיבתי, הלא-דתי, גם אפשר למצוא את הטיפוס הזה. כל נער שמוצא פתאום איזה אידיאל – יכול להיות אידיאל של השמאל – ומקבל 'היי' מזה, חושב שהוא בפסגת האידיאל שלו. אם אין לזה שום פן רוחני אז מילא, אבל אם יש לאידיאל פן רוחני זה גורם לאותו פיצול אישיות כמו כאן. אם זה מהמזרח, או ניו אייג', זה עושה אותו דבר ויותר גרוע.] דהנה לפי האמת צריך האדם לידע בעצמו לפי מדריגתו בעבודה במה ירצה ומה יתבע מעצמו [זה עיקר החידוש כאן, שהרבי בשם חב"ד אומר שחב"דניק אמיתי יודע מה מתאים לי, מה צריך לרצות ולתבוע מעצמי, ומה להניח הצדה כי עוד לא הגיע הזמן. לא להדר את כל ההדורים ביחד.] (ומובן שאין הכוונה בענינים עיקריים דסו"מ וע"ט [לא מדברים על מצוות, על שו"ע] וכמ"ש במ"א דבקיום המצות שוים כל ישראל בלי שום חילוק והפרש כלל, רק הכוונה היא, דהנה כל מי שמתחיל בעבודה (שזהו ג"כ באמת חובה על כאו"א וכמשנת"ל פ"ו שתכלית ירידתו בעולם הוא לעבוד את ה' כו') צריך להחמיר על עצמו ולקדש עצמו הן בעניני סו"מ והן בעניני וע"ט [זה כלל: ברגע שאתה מחליט שאתה רוצה לעבוד את ה', רוצה לתקן את עצמך – תיקון עצמי זה "אליבא דנפשיה", המדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה", ועל זה כתוב שאם אדם מתמסר לזה אזי "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (כמבואר באריכות בחתן עם הכלה) – אז הסימן הראשון, בחיצוניות, וזה נצרך, שאדם מתחיל להדר יותר ולהחמיר יותר, לקדש עצמו. אם הוא לא עושה את זה, זה לגמרי שקר גס – סתם גראבע יונג, שוטה.] (ונכלל בזה כמה ענינים מדקדוקי סופרים בגדרים וסייגים [זה מה שהרמב"ם כותב, שחז"ל אומרים, שכל ת"ח צריך להדר ולהחמיר על עצמו יותר מאדם אחר. אם ת"ח לא עושה את זה זה חילול ה', אפילו אם לאחר זה לא שייך. אומר שהענין הזה שייך לכל בחור ישיבה שרוצה להתעסק בעבודה.] (ור"ל בכמה ענינים כו' כי יש בזה הרבה דברים השוים ג"כ לכל נפש מישראל [יש דקדוקי סופרים שכל אחד צריך להדר בהם.], ויש בהם דברים השייכים לעובדי אלקים, ובזה היינו בהדברים השייכים לעובדי אלקי', יש חילוקי' ע"ד וסביביו נשערה כו' [שככל שיותר קרוב מדקדקים איתו יותר, כחוט השערה. שוב, אם מתחיל לעבוד מיד נעשה רגיש לדרכי מוסר וכו'.]) ודרכי מוסר שבאגדות ופרקי אבות [מילי דחסידותא, שלאו דווקא מחייב כל אחד, אבל הוא כן רוצה להיות חסיד. אם נחזור בלשון הרמב"ם, קודם אמרנו שכל ת"ח צריך להדר, וכ"ש חסיד (שהרמב"ם כותב שיותר מחכם). חכם מחפש את שביל הזהב, וחסיד נוטה לאחד הקצוות למעליותא.] והידורי מצות כו' [יש כמה דברים כאן: דקדוקי סופרים בגדרים וסייגים – שיש בהם שוים לכל נפש – ודרכי מוסר והידורי מצוות. אגדות ופרקי אבות זה מדות. אפשר לומר שדרכי מוסר שבאגדות זה הרבה פעמים או שלומדים מסיפור, מדרכיו של חכם, או שהחכם עצמו אומר את עניניו המיוחדים. זה לא בדיוק פרקי אבות, שזה דברים שחכמים אמרו – ודאי מתוך נסיונם האישי, אך אמרו את זה לכולם. "דרכי מוסר שבאגדות" זה במובן מסוים יותר רם.]) להיות כי בזה הוא עיקר הזכוך והתיקון שזהו תכלית העבודה [למה כל עובד ה' צריך לקבל על עצמו קצת חומרות? כי רק ככה מתחיל לזכך ולתקן את עצמו, שזה תכלית העבודה.], וגם מהטעם המבואר בלקו"ת ד"ה ושמע אבי' את נדרה [כנראה ששם מסביר שכל חומרה זה כמו נדר, שממשיך ממקום גבוה, ממוחין דאמא. אח"כ מתיר וכו', אבל תחלת העבודה זה הנדר. כאן לא רומז בכלל שבשלב יותר מאוחר יכול לרדת מההידורים, להתיר את הנדר. בכל אופן, בכל הענינים האלה האדם צריך להיות מפוקח דיו – זה לא פשוט בכלל, צריך להיות ממש חב"דניק – שלא ירמה את עצמו בנוגע למדרגתו.]. ובענינים אלו צריך האדם לידע מה יתבע מעצמו) ולא שיתבע מעצמו הכל [זה כבר סימן שהכל חיצוני ושטחי. יש דברים שלוקחים בתור מנהג, כמו שהתלמידים הפשוטים חיקו את הבעש"ט בניגוד לתלמידי החכמים שבחבורה (שזה כמו הדור של הרבי הרש"ב). זה בעניני מעשה, וכאן הכוונה לדברים יותר פנימיים. ודאי שעיקר הפשט כאן זה דברים שאפשר להגדיר אותם, אבל מה שדבר על דרכי מוסר וכו' זה עבודה פנימית.], ניט אלץ דארף ארין [קשה לתרגם כאן את האידיש, הכי קרוב זה ה'אכפת לו' – זה "ארין", 'לא הכל צריך להיות אכפת', זה עיקר הווארט כאן. כמה שטוב להיות אכפתניק – בעניני הכלל זה ודאי דבר טוב – אבל בשביל עצמי, שהכל אכפת לי, זה סוג של דמיונות שוא. מאד חזק לומר את זה, שיש דברים שלא הכל צריך להיות אכפת לך ברגע זה.], כשם שגרוע מאד כאשר שום דבר לא איכפת לו (בוע"ט הוא שאין לו שום יוקר וחביבות באיזה דבר אז עס זאל ארין או מאנען [שאכפת לו וזה 'דורש' ממנו (התחייבות או התחשבות)] די זאך ועושה רק כמצות אנשים מלומדה בקרירות בלי שום חיות בהדבר ומכ"ש שאינו מהדר בה [גם עצם קיום המצוה לא אכפת לו, וכ"ש שלא מהדר], ובסו"מ הוא שלא איכפת לו לעיין ולדייק [שזה מכת המזרוחניקים-המסורתיים] באיזה דבר אם הוא באמת בתכלית הכשרות עד"מ רק סומך על הסתם [מספיק לו שיש שם הכשר של הרבנות], עס רירט איהם ניט אן די זאך [הדבר לא מזיז אותו] און עם ארט איהם ניט [הדבר לא מפריע לו] ער זאל נאכזוכען [שיתאמץ לחפש] דעם אמיתית הדבר ומכ"ש שאינו מחמיר על עצמו באיזה ענינים כנ"ל שהעובד צריך להחמיר ע"ע כו'), כמו"כ לא טוב כאשר כל דבר איכפת לו (אז אלץ ארט) וכמו שית'. [זו הנקודה העיקרית של הפרק – שהפנימיות של 'לא לתפוס מלאכים' זה שמי שהוא אמיתי יודע בלב מה צריך להיות אכפת לו עכשיו. מה שאכפת לו הוא בסדר. אם זה מתוך האכפתיות, מאד מפריע לו אם לא יהיה ככה. כמו שבגשמיות יש איסטניס, שאכפת לו מדברים שלאחרים לא אכפת לו. זה לא שאני הולך על לפנים משורת הדין כי זה לפנים משורת הדין – זה גישה של מוסר למילי דחסידותא, ואז אי אפשר להבחין מה שייך ומה לא. תעשה הכל, או כלום, או שתבחר סתמית מה שנח לך. אבל חסיד באמת יש דברים שמפריע לו שלא יהיה ככה. איך לדעת אם מפריע לו באמת או בגלל נערווין וכו'? זה לא פשוט, זה 'אל תהיה רמאי', כללות כל ספר התניא. לפעמים כתוב שצריך בשביל זה להיות חסיד שלושים שנה, אבל כעת מדבר לבחורי ישיבה. בשביל דברים כאלה וכיו"ב, אם זה בחור ישיבה או גם אברך, יש משפיע שהוא מתייעץ איתו. לפעמים גם שואל את הרבי, אבל הסדר הוא שיש משפיע. אם הוא לא מאה אחוז בטוח מה מתאים לו הוא שואל את המשפיע.]

[היות שזה עסק עדין, אז מתוה כמה כללים. הכלל הראשון:] דהנה בתחלה דארף ארין דבר שהוא חמור יותר (הכל בחומרות ודקדוקים כנ"ל) [שיש סדר בחומרות ודקדוקים כנ"ל.] וכאשר פועל בעצמו הדבר הזה [שקונה את זה בנפש] ה"ה בא אח"כ לעוד ענין שהוא דבר דקדוק וחומרא יותר [יותר חומרא היינו שזה דבר פחות חמור.], וכן הוא בעבודה אמיתית כאשר עובד עבודתו בהעבודה הרצוי' ומכוונת במוח ולב, שהוא עומד באיזה דרגא (ער האלט עפעס ביי א ענין [יש פה תופעה לשונית מאד יפה, שמתרגם 'דרגא' ל'ענין' – בעברית אני אומר שעומד בדרגה, בעל מדרגה, אבל באידיש אני ממעט אותו. גם לא אומר ש'עומד' אלא שקצת אוחז בזה. תמיד באידיש יש בטול היש, וכאן במקום שעומד בדרגה 'ער האלט עפעס ביי א ענין'. בעמוד הבא שבעברית אומר שמחזיק באיזה ענין אז באידיש אומר 'א זאך', דבר מה. יש שלש מדרגות – דרגא, ענין, זאך (זה כנראה ג"כ כנגד בי"ע, או גם למטה מזה – דרגא ביצירה, ענין בעשיה הרוחנית, זאך בעשיה הגשמית, שהרי עולם ה'ענינים' אצלנו זה עולם העשיה, ודוק היטב). והנה, בדרך רמז, ראה זה פלא, דרגא = ענין זאך = יצחק = ח פעמים הוי' ב"ה. ר"ת ענין זאך – עז – והשאר = ענוה – "העז והענוה לחי עולמים".]), אז איכפת לו באמת עניני החומרות והדקדוקים [ששייכים לדרגה זאת] ורוצה לדקדק בעצמו ולקדש עצמו, ואז הוא מדקדק בעצמו מה שראוי לו לפי מדריגתו שהדבר הזה איכפת לו באמת (ד"י זא"ך [הגרשיים כאן זה הדגשה, שהדבר הזה נוגע ואכפת לו באמת, ולא משהו אחר] ארט עם טאקע מיט א אמת) וכאשר הענין הוא אצלו באמיתית לא איכפת לו דבר דקדוק וחומר' או הידור שלעילא ממדריגתו עדיין [זה סימן של אמת, שכמו שאכפת לך מה ששייך למדרגה כך צריך שיהיה לא אכפת מה שמעל מדרגתך. כנראה הא בהא תליא.], אבל מה שהוא במדריגתו איכפת לו באמת, ואמיתת הדבר הזה [שאכפת לך מה שנוגע לך ולא אכפת לך מה שלא שייך לך] מכשירתו לבוא לענין נעלה יותר [זה גם ווארט עמוק, שזה מה שמעלה אותך. זה המשל של ספר הבהיר שיש עמוד בין שתי מדרגות של גן עדן והוא חלול. צריך להכנס לפנימיות המדרגה התחתונה שלך, ואז אתה נשאב בחלל העמוד למדרגה העליונה. זה גם דבר שהסברנו הרבה פעמים, שאם אתה עומד בפריפריה של מדרגה ומחפש לעלות יותר גבוה זה דמיונות. כדי לעלות צריך להכנס למדרגה הכי פנימית של המקום בו אתה עומד, ואז אתה נשאב ועולה. זה גם התקשרות לצדיק, כי כתוב שהעמוד הזה "צדיק שמו". במה זה תלוי, שאתה לא מחפש מה שלמעלה ממך, זה לא אכפת לך, אלא אכפת לך מאד מה ששייך לך. האכפתיות הזאת מביאה אותך לאמצע מדרגתך, לנקודת האמת שלך עתה. הוא כותב בתניא שהעמוד הזה עובר את כל המדרגות בנקודת האמת שלהן, הבריח התיכון. אם אכפת לך בדמיון ממה שמעליך אתה לא נכנס לאמצע מקומך אלא מטפס לשמים, וזה לא יצלח בכלל, ואז אתה נשאר קרח מכאן ומכאן. צריך שלא יהיה אכפת לך כהנהגה מה שלמעלה ממך, ואכפת מאד ממה ששייך לך, וזה מה שמכניס למרכז – לאמת שלך – ואז אתה נשאב למעלה. וביתר העמקה, עצם החלל ששואב אותך למעלה נוצר ממה שלא היה אכפת לך מהמדרגה שלמעלה מדרגתך עתה, מכח הלא אכפתיות בתחילה נעשית לבסוף האכפתיות באמת, ודוק היטב], כי מתעלה גם בעצם עבודתו ומתעלה בהעניני דקדוקים על עצמו והבירורים יותר, והכל הוא באמת בנפשו ובקיום שאינו נפסק ואינו מתבטל בזמן מהזמנים [יסביר שהסימן של דבר אמיתי שהוא לא נפסק, לא נחל אכזב, לא מאכזב. דבר אמיתי זה דבר קיים. כשקונה את ההידור באמת אז לא הפכפך. מי שזה לא אמיתי אצלו אז כל ההידורים אצלו זה וי-א'מול, פעם כן ופעם לא, פעם יותר ופעם פחות.] והמה אצלו כענינים עיקרים שלא יעבור עליהם ח"ו באיזה מעמד ומצב שיהי' ובכ"ז מתתקן ומזדכך נפשו באמת, ומתעלה עי"ז במדרי' גבוה ונעלית כו'. אבל כאשר כל דבר איכפת לו גם מה שלמעלה ממדריגתו הרי זה אינו אמת [הכל אצלו לא אמת] (הגם שלפי שעה הוא רוצה בזה מצד ההתעוררות שלו [מרגיש כאילו עף בשמים, אבל במקום חיצוני ולא במקום פנימי.] בבחי' המקיף שלו, אבל אין זה באמת בבחי' הרגש פנימי (אז דאס ארט איהם טאקע באמת) וע"כ הוא רק לפי שעה בלבד, דכשנפסק ההתעוררות נפסק גם הרצון הנ"ל [אין לו חשק, ואז גם ההנהגה במעשה לאו דווקא תחזיק מעמד אצלו.], דלא כן הוא בעבודה אמיתית שהגם שההתעוררות פנימי הרי לא יש כל היום [גם כשזה עבודת אמת ההתעוררות חולפת, אבל צריך שההידור שקונה אז יתמיד.], מ"מ הפעולה מזה אינו נפסק לעולם [גם כשההתעוררות הפנימית חולפת. רק אצל צדיקים זה בבחינת "באהבתה תשגה תמיד", אבל אצל הבינוני של התניא ההתעוררות לא מחזיקה כל היום, אבל הפעולה כן נמשכת.] מפני שאיכפת לו באמת (ווייל איהם ארט טאקע באמת). ויסוד הדבר הוא מפני שהוא אמת בעת העבודה (היינו שההתעוררות היא אמיתית) ע"כ גם הפעולה היא אמיתית (וע"כ ג"כ רושם מההתעוררות נשאר על כל היום, והכל ענין אחד [ההתעוררות עוזבת, אבל הרושם ממנה נשאר, וזה דבר אחד עם זה שפעולת ההתעוררות נמשכת ממש. אם כן, יש עבודה אמיתית, התעוררות פנימית של הלב, רושם ההתעוררות, והפעולה שנעשית. אפשר לומר שאם ההתבוננות זה אמא, אז ההתעוררות הפנימית זה בחג"ת והרושם זה בנה"י והפעולה זה במלכות. הנה"י והמלכות הולך יחד, נהי"ם, לכן הכל ענין אחד.]), אבל כאשר ההתעוררות אינה אמיתית (דע"כ לא נשאר ממנה שום רושם [וזה סימן שלא אמת] וכמשנת"ל פ"ו [אמר שאם זה מרירות נשאר קצת יותר זמן, ואם זה התלהבות חולף מיד. קודם כל, רואים כאן את סוד הרשימו – שהרשימו זה משהו חשוב ביותר. מהרשימו נברא כל החומר גלם של כל הכלים של כל העולמות, את כל הפעולות. אפשר לומר שאכפתיות זה הקו, שאכפת לו מהענין באמת. הקו זה סוד של האמת ("תתן אמת ליעקב" – "אז יבקע [אותיות יעקב] כשחר אורך") שחודר את המקום האמצעי של כל מדרגה ומדרגה. מצד אחד צריך את הרשימו מההתעוררות – ההתעוררות שלפני הצמצום זה טהירו עילאה, הרצון ומחשבת אנא אמלוך – וצריך את האכפתיות, שזה הקו. צריך שני דברים כדי לעשות פעולה, את הקו ואת הרשימו, הקו נותן את האור והרשימו את הכלים (או שהקו את פנימיות הכלים והרשימו את חיצוניות הכלים).]) גם הפעולה [ההידור] היא רק לפי שעה ונפסקת מיד, וזאת היא הסיבה מה שאנו רואין בבנ"א שלפעמים מדקדקים ומחמירים ולפעמים לא [לעבור על שו"ע לא יעבור, אבל בהקפדה על הכשרים – פעם מקפיד, וכשקשה לו, כשרעב באופן מיוחד, לא מקפיד.] (היינו דענין אחד גופא לפעמים כך ולפעמים כך [זה סימן שהכל זה לא אמת.]) ומתחלפים ומשתנים בעניניהם מיום ליום ומשעה לשעה, ומכ"ש כאשר באים באיזה מיצר ודוחק (אז עס ווערט איינג פאר דעם אנדערען [שנעשה לו מכווץ בגלל מישהו אחר, שמסתכל על מישהו אחר שטוב לו ולי לא, יש לו עין הרע, קנאה, ואז אומר שאם הוא עושה ככה גם אני אעשה ככה.]) ה"ה מתדמים לכל אדם ובד"כ משתדלים להצניע ולהעלים הדברים [היות שהם 'צדיקים' משתדלים שלא יראו שלא שומרים על ההידורים], וכ"ז הוא מפני שאינו אמת, דמי שהוא אצלו באמיתית לא ישתנה ולא יצר לו מהזולת [לא אכפת לו מהשני בכלל, זה לא יפריע לו. זה הווארט של רבי הלל על מדת ההשתוות, שהזולת לא יכול להשפיע על עבודת ה' שלך בלעגו או בשבחיו. הוא אומר שמי שאין לו את מדת ההשתוות צריך לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח.] (ולהיפך אינו עושה הדבר בליטה [לא רק שלא אכפת לו מהזולת – שזה בעצם ההלכה הראשונה בשו"ע, לא ליבוש מפני המלעיגים – אלא גם מאד נזהר להצניע את דבריו, "הצנע לכת עם אלהיך". ה'חיצון' מצניע את החריגות שלו, וה'פנימי' מצניע את ההידור שלו.]). וסיבת הדבר הוא העדר העבודה האמיתית דמשו"ז לא איכפת לו באמת שום דבר, ויכול לרצות הכל [בגלל שלא אכפת לו כלום הוא כאילו רוצה הכל] גם מה שלמעלה ממדריגתו והוא רק לפי שעה היינו בעת ההתעוררות, ולהיות שהתעור' המקיף יכול להיות בכל שעה, ומיד חולף ועובר (שהיא עבודה קלה ובלתי אמיתית [אז כל פעם יכול שוב להגיע לרעש ולתנועות החיצוניות.]) ע"כ מתעורר גם הרצון הנ"ל [להיות צדיק עם כל ההידורים. אני מדגיש שוב ושוב שזו המכה הכי נפוצה אצל נערים ואברכים צעירים.] לעתים קרובות ונפסק מיד, ובפרט בהאופן שמתבאר כאן דהיינו שבעבודתו [כן הצליח לעשות משהו –] הוציא התגלות הארה דנה"א, ה"ה רוצה ואיכפת לו הכל, אבל אין זה אמת, כי האמת בא בהדרגה דוקא [כל דבר אמיתי הוא בסדר והדרגה – בשביל באמת לעלות בדרגות הקדש צריך להיות בהדרגה (לשון נופל על לשון).], וכל דרגא היא אמיתית בעצמה, דלפ"ע מדריגתו בעבודה הוא מחמיר ומדקדק בעצמו כנ"ל, אבל כאשר רוצה ותובע מעצמו למעלה ממדריגתו אין זה אמת) הנה גם מה שהוא לפי מדריגתו, ר"ל מה שכאו"א מעובדי אלקי' צריך להחמיר על עצמו ג"ז אינו באמת אצלו [זה חידוש שלא אמר בפירוש – אף שהיה מובן – שבמצב כזה לא אכפת לו באמת גם מהמדרגה שלו. ברגע שמחפש גם מה שלמעלה ממנו אין סיכוי שיכנס לפנימיות המקום שבו הוא נמצא.], דזה שיהיה דבר נוגע לו באמת (א אמת'ער ארין) לא יש עדיין [כמו שאמרנו קודם שכל הטעויות בעבודת ה' – מי שלא הגיע לבית הספר בתורת הנפש – זה שאין לו שום מושג מה זה באמת, לא יודע מה זה באמת אמת.]. וה"ז בדוגמא כמו בלימוד [מה שכל הזמן אמרנו כמשל הכי טוב להרבה ענינים כאן.] הרי מתחלה צריכים ללמוד ענינים פשוטים ואח"כ יוכל ללמוד ענינם גבוהים ונעלים, ומן הקל יבוא אל הכבד [פעם אמרנו שההבדל בין תורה לבין להבדיל לימודים אחרים, שבתורה אין באמת התחלה וסוף מוחלטים. בדברים אחרים יש התחלה, יש א. גם בתורה יש א-ב, אבל התורה מתחילה בראשית – ב-ר-א וכו' – ולא א-ב-ג. לא צריך להתחיל את לימוד הש"ס ממסכת ברכות, אפשר מכל מסכת, ואפילו ילדים לא מתחילים מבראשית אלא מויקרא. כאן אומר שאף על פי שיש משהו בתורה שהיא עיגול, גם יש בה יושר. אפשר להתחיל כמעט בכל מקום, אבל איפה שלא תתחיל – יש באותו מקום את הקל ואת הכבד, השכבה הקלה והשכבה היותר כבדה (פסוק, רש"י, משנה וככה עולים).], אבל כאשר יתחיל מן הכבד הרי לא ידע אותו לאמיתתו [מרמה את עצמו] מאחר שלא למד את הקל תחלה, וגם את הקל אינו יודע, ונשאר קרח מכאן וקרח מכאן, וכמו"כ במי שהולך לעילא מדרגי' הרי מה שלמעלה ממדריגתו אינו אמת, וגם מה שבמדריגתו ג"כ אינו אמת.

(וכן הוא בעבודה בהעובד בהתבוננות בבחי' כללות [שלמעלה מידיעה כללית באלקות שעליה דובר עד כה, אבל גם שם זה נכון] שנת"ל פ"ו שהרי גם הוא אינו מחזיק באיזה ענין באמת ומכ"ש שאין סדר בעבודתו [סימן שהיסוד – הסדר והאמת – תיקון הברית שייך דווקא למוחין דגדלות.] דהיינו שנאמר שעומד בדרגא זו והולך מדרגא לדרגא, דזה שייך רק בעבודה אמיתית דמה שהוא משיג הוא משיג באמת ובהרגש פנימי [קודם השגה-התבוננות, ואז הרגש] ובמה שמתעורר ה"ה מתעורר באמת ורוצה באמת בהענין ההוא אם בבחי' קירוב ודביקות [מים] או בבחי' רצוא וצמאון [אש] כו', וה"ה עומד באיזה דרגא באמת, ולפ"ע זה הוא תובע מעצמו בהנהגתו בפועל [זה רק חב"דניק אמיתי], או שבאמת מתנהג כן בפועל [ווארט יפה, שיש שני שלבים: יש לתבוע, ויש להתנהג בפועל. זה קצת חידוש. קודם אדם אכפת לו משהו, אז אומר שהייתי צריך להיות ככה. זה שתופס מלאכים – הייתי צריך להיות מלאך, תובע מעצמו דברים שלא לפי הערך שלו.], וכ"ז הוא באמת שאיכפת לו הדבר באמת והוא אצלו בתוקף וחוזק ואינה משתנה [זה האיתן שבנשמה – איתן לשון קשה, ישן נושן ובלתי משתנה, כשלשת הפירושים של איתן.], וכן הוא הולך מדרגא לדרגא כו', אבל זה שאינו מחזיק באיזה ענין (ער האלט ניט ביי עפעס א זאך [האידיש עוד פחות מהעברית, כנ"ל.]) כי אינו משיג הענין כלל, ומכ"ש שאין בו הרגש פנימי ולא התעוררות אמיתי וכמשנת"ל פ"ו הרי אינו עומד באיזה דרגא, וממילא אינו רוצה באיזה דבר באמת שיחזיק בה [איזה הידור או דקדוק], ומ"מ להיותו מתעסק בעבודה עכ"פ, הרי נפשו תובעת להיות במעמד ומצב טוב לקדש עצמו כו' [אותו חסיד פולין שיש לו התבוננות כללית, היות שמתעסק בעבודה כל פעם, וגם משקיע בזה שמתבונן – עם היות שזה התבוננות כללית, ולכן אין בזה סדר – נפשו תובעת לקדש עצמו וכו', לכן בחסידות פולין יש המון תביעה להתקדשות. זה בא לידי ביטוי בכל סדר היום של כל הרביים. זה בכלל ראוי לומר: הדוגמה להידורים זה מה שכל רבי היה כותב סדר היום בתחלת הספר שלו, שיש שם ריבוי הידורים. כמובן, הרבה מאד קשור לקדושת הברית, שזה סתם קדושה. חסיד שמתעסק בעבודה נפשו תובעת שיקדש את עצמו קצת. יש ספר שאוסף את כל סדרי היום יחד. כל רבי היה כותב בשביל החסידים שלו. הכי מפורסם מהכל זה ה'צעטיל קטן' של רבי אלימלך.], אך [אף על פי שנפשו תובעת שיקדש עצמו, כי עוסק בעבודה, בכל זאת –] מצד העדר הסדר וההדרגה ומצד שהתביעה בעצם אינה באמת לאמיתה [יש בזה איזה אמת, אבל לא אמת לאמיתה – ביטוי שלא השתמש בו כל כך קודם.] שנוגע לו הדבר באמת, תופסים (חאפט מען זיך אן) בדברים גבוהים ונעלים דוקא, כי בנקל יותר לרצות (וגם לקיים לעתים) דברים גבוהים שלא באמת מלהחזיק בדבר נמוך במדריגה אבל באמת [זה גם קצת חידוש, שיותר קל לתפוס מלאכים ולהתנהג בקדושה יתרה שלא על פי מדרגתך מלהחזיק בקביעות בהידורים יותר נמוכים. על דרך זה יותר קל לקיים בין אדם למקום מבין אדם לחברו – בין אדם לחברו זה במישור שלי, ובין אדם למקום זה לעלות למעלה. בין אדם לחברו זה הידור ששייך לכל אדם.], וע"כ מתחילים כמה ענינים שהן טובים ונעלים ונפסק מיד ועומדים תמיד בשינוים כו' [לא עקבי. צריך בדור שלנו 'עקבתא דמשיחא', להיות עקבי בעניני משיח וגאולה, בלי שינויים בזה.]).

וכ"ז הוא מצד הנה"א [כל הפסקה האחרונה היתה סוגריים בתוך סוגריים, לחזור לטיפוס של התבוננות כללית מפ"ו, וכעת חוזר לטיפוס של הפרק הזה שמפצל את הנה"א מתוך הנה"ב, אז כל מה שמחפש מדרגות נעלות לא באמת זה מצד הנה"א שלו], דלהיות שהנה"א אצלו בהתגלות קצת כנ"ל [צריך לדייק, כנראה הנה"א משפיע על הבחירה שלו – כמו שתמיד שואלים מי הבוחר – משפיע על המודעות שלו, שזה לא הנה"א עצמה. הנה"א אמיתית, אבל התגלות הארה חיצונית ממנה כנ"ל משפיעה על המודעות לרצות דברים שלא לפי מדרגתו.] (וכמו"כ בהתפעלות הדמיוני שנת"ל פ"ו הרי יש בו איזה התעוררות) ע"כ הוא רוצה בכל הענינים הטובים רק שאינו רצון אמיתי כנ"ל ע"כ הוא מתחיל ומפסיק כו' (שכן גם ההתעוררות נפסקת ומתעוררת וחוזר ונפסק גם ההארה גופא [כאן רואים שזה לא הנה"א עצמה שמשקרת, אלא מישהו משקר בגלל שיש איזו התגלות של הארה חיצונית מהנה"א] מתגלית ומתעלמת ומתגלה וחוזר כו'), אבל מצד הנה"ב [גם אם הולך על הבוחר, שיש בו השפעה 'מצד' הנה"א וכך מצד הנה"ב] אינו רוצה בשום דבר עדיין כי לא פעל עדיין על הנה"ב מאומה רק הביטל חיצוני הכללי הנ"ל, וגם אם פועל איזה דבר על הנה"ב הוא רק בכח וחיל [לכאורה כל עבודת הבירורים זה אתכפייא, שאדם כופה את עצמו. כמו שאצל הבינוני שהנה"ב ישנה זה טוב, כך גם לכאורה לפעול נגד הנה"ב בכח וחיל זה סוג אתכפייא, אז מה הבעיה?] (בל"א אפגעריסען עפעס פון איהם [שקרעתי ממנו משהו. שוב, מה ההבדל? הרבה יותר קל לעשות משהו חיובי מאשר לעמוד על נפשו בסור מרע. עשה טוב זה הרבה יותר קל. אם בכח וחיל אתה מכריח את הנה"ב לעשות איזה הידור – זה לא עיקר עבודת האתכפייא. עיקר האתכפייא זה סו"מ. אם 'מוציא' ממנו שיעשה איזה הידור עכשיו, זה לא בירור אמיתי. איברא, גם בקו דועשה טוב יש אתכפיא אמיתית כאשר פועל על עצמו ללמוד יותר מרגילותו, על דרך השונה פרקו מאה פעמים ואחד, כמבואר בתניא. אבל באמת זה דומה לסור מרע שכופה את מדת הכבדות והעצלות שלו לא להתעצל אלא לשאת בעול, לא בדרך של קריעת דבר מה מהנה"ב לשעה קלה, אלא טיפול שרש בה, ודוק.]) לא בדרך בירור, ולכן כאשר בא לאיזה דבר הנוגע לנה"ב [שבאמת אכפת לה, אז גם בכח וחיל לא יצליח 'לקרוע' ממנה את זה.], איננו עומד על נפשו כי הנה"ב עודנו בתוקפו (ביותר בהמדה הטבעית המגיע עתה לחלקו כמשנת"ל פ"ו) ולא נזדכך כלל באופן העבודה הנ"ל, וכמשנת"ל פ"ד שהזיכוך דנה"ב הוא דוקא בהעבודה האמיתית, שנחלש הטבעית שלו ע"י קירוב נפשו לאלקות [שם הזכרנו בזה שלש מדרגות], וביותר שבאופן העבודה יוכל גם הנה"ב להבין את הענין האלקי (ונת' שכן צריכים להשתדל באופן ההתבוננות [ובהקשר זה דברנו על כל נושאי המדע, שצריך בכל דור להלביש את זה במושגים שגם הנה"ב 'שוחה' בהם, נושאים המעניינים אותה.]) ועי"ז הוא בא ג"כ לידי אהבה לאלקות, ובאהבה ברשפי אש נעשה כליון וביטל היש דנה"ב כו' כמשנת"ל באורך.

ועל כן על כל הדברים הנ"ל כל מי שחש לנפשו יתגבר על עצמו לעבוד את ה' בעבודה הרצוי' בעבודה שבלב זו תפלה בהתבוננות בדרך פרט דוקא, ולא ילך בגדולות [ובנפלאות ממנו, כלשון הפסוק בתהלים קלא, פרק ה-ענוה של תהלים. מכאן שכל הפרק האחרון של קונטרס העבודה קשור לפרק קלא בתהלים.] להתבונן אל מדריגות גבוהות באלקות רק במדריגות הקרובים אליו [לא רק לא לתפוס מלאכים, אלא להתבונן במדרגות הקרובות – כמו שדברנו מפרק ד, להתבונן באור הפנימי ולא במדרגות נעלות.] (כ"א מי שכבר מורגל בעבודה שביכולתו לבוא למדרי' גבוהות בעבודה כחו"ח לפום שיעורא דילי' כו' [גם בהתבוננות זה עולה מדרגה לדרגה. זה קשור לקושיא המפורסמת בע"ח, שמהרח"ו שאל את האריז"ל שאם בזהר כתוב ש"הנסתרֹת להוי' אלהינו" זה או"א דאצילות, הרי אתה מדבר הרבה יותר גבוה מזה. זה ש"הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" זה אומר שיש מדרגות שאיני מעיז לגעת בהם. התשובה שהכל יחסי, ומה שפעם היה נסתר כעת ראוי להיות גלוי ויש נסתר חדש. מה שלא לפי מדרגתי עכשיו, או בהשכלה או בעבודה, היינו ששייך ל"הנסתרת להוי' אלהינו" ולא ל"והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", והיינו לומר שמה שבגדר "נסתר" ממני לעת עתה לא צריך להיות אכפת לי כנ"ל, רק מה ש"נגלה" עבורי (על דרך משימה או שליחות שקבלתי מהרבי), והוא ענין "במופלא ממך אל תדרוש וכו'", כמבואר בפרק אין דורשין – שם הפרק כולל את כל ענינו, יש דברים שאין דורשין אותם, לא מחפשים אותם, לא אכפת לי מהם כרגע.]) ובד"כ [ההתבוננות השוה לכל נפש] בבחי' ממכ"ע [כפי שנתבאר מפ"ד ואילך] דהיינו בהארה האלקית שבאה בבחי' התלבשות בעולמות, שע"י התבוננות אמיתי ובהעמקת הדעת יהי' קירוב ודביקות נפשו לאלקות באמת (ר"ל באמת שלו לפי מדריגתו) [אפשר בהחלט לחקור אם בדור שלנו קרה איזה שינוי השקפה בזה, שלכתחילה מתבוננים בדברים נעלים, בעצמות וכו' – גם על זה דברנו לא פעם. בכל אופן כרגע לומדים את הרבי הרש"ב. איך שהסברנו את ענין הממכ"ע זה לא סתם מדרגה נמוכה, אלא הדגשנו שזה שהעולם חי זה בעצם הדבר הכי עמוק. החיבור הזה בין התורה והמדע באמת, אם מעמיקים בזה ומצליחים, זה יותר עמוק מכל מה שתתבונן במדרגות שלפני הצמצום (זה כבר קצת חידוש שלנו, אבל זה מה שמתכוון – שזה יסוד היסודות), זה סוד "עיניו למטה" (בחינת רבי אייזיק, המשכיל דחב"ד) שעמוק יותר מ"לבו למעלה" (בחינת רבי הלל, העובד דחב"ד כמבואר במ"א; שבכללות, דרגת רבי הלל היא עיקר המכוון בעבודת ה', אך מצד 'עצמיות' עבודת ההשכלה האלקית, מעלת רבי אייזיק עולה עליו, סוד מעלת השוב של "הכל הוי'" על מעלת הרצוא של "הוי' הכל"). באתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא כן שייך דברים אחרים, אבל כאן מדבר בעבודה מלמטה למעלה (זה מה שיש מסבירים, שאנחנו כל כך נמוכים שרק הדברים הגבוהים קצת מרוממים את הרוח, כמו להעלות את הכלה, ואז אפשר לקבל השפעה פנימית – אבל כאן מדבר על השפעה פנימית, על עבודה פנימית ועצמית).] ומקיים בזה מצות אהבת ה' והיא המביאה אותו לעסק התורה וקיום המצות [זה מה שמתנגד, או אפילו בעל מוסר, לא יסכים איתו. לפי החסידות חייבים ללכת על אהבת ה', אחרת יש ממש בעיה גם בתורה שאתה לומד ובמצוות שאתה מקיים.], ובה וע"י מברר ומזכך את הנה"ב [גם זיכוך המדות בא מאהבת ה', מהעבודה הפנימית של ההתבוננות לפי חב"ד.], וישתדל להביא הדברים לידי הבנת השכל הטבעי, שעי"ז עיקר וזיכוך [אולי צ"ל זיכוך בלי ו החיבור] הנה"ב שישוב ג"כ לאהבת ה' כו' וע"ז נצטוינו במ"ש ואהבת את ה' אלקיך כו', שהיא האהבה הבאה ע"י השגה והתבוננות שז"ע שמע ישראל [מצות ההתבוננות] שהו"ע שמיעה והשגה כו', ובכל לבבך בשני יצריך [ההתבוננות בממכ"ע מביא ל"בכל לבבך", ואחר כך יש עוד מדרגות של "בכל נפשך ובכל מאדך". לא מזכיר את זה כאן, כנראה על פי אותו יסוד שמתחיל למטה ואז עולה בקדש מדרגה לדרגה. והעיקר, שכל מה שהרבי מבאר כאן בקונטרס העבודה הוא להגיע לאהבת ה' "'בכל לבבך' בשני יצריך", ודוק] שהוא בחי' קירוב ודביקות הנה"א באלקות, ושגם היצה"ר ישוב לאהבת ה' כו' [זה ה"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", ולא מזכיר את המדרגות שלמעלה מזה כנ"ל.], וזהו העבודה שבלב להתעורר בלבו באהבה לה' ולהיות לבי ובשרי [הנה"א, "לבי" ב-ב אחת, והנה"ב. צ"ל שה-ב השניה ב"לבבי" זה ה-ב של "בשרי", שזה הנה"ב.] ירננו [יחד. תמיד "ירננו" זה חיבור של שני דברים, כמו "רננו צדיקים בהוי'" – כוונת ההשתטחות על קברי צדיקים – יחוד של הצדיק העליון שקבור כאן עם הצדיק התחתון (שאני, המשתטח על קברו, אמור להיות). על ידי החיבור עולה הרנה. זה גם "חכמות בחוץ תרונה" – בחיבור של שתי חכמות, חכמת התורה וחכמת הטבע, חכמת אלקים וחכמת שלמה. בהשתטחות על קברי צדיקים יותר פשוט מצ"ע וצ"ת זה שהוא הנה"א ואני הנה"ב, ושניהם צריכים להתחבר. "לבי ובשרי ירננו אל אל חי", וחז"ל אומרים ש"אל חי" זה השם של מועט המחזיק את המרובה – "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם", הנס של מועט המחזיק את המרובה, כל ישראל בין שני בדי הארון. שם יש את החיבור של שתי הנפשות.] כו' שכ"ז הוא ע"י השגה והתבוננות שעז"נ וידעת היום והשבת אל לבבך ב' לבבות כו' [יש ראשונים אומרים שזו מצות עשה, וכך אומר אדה"ז בקונטרס אחרון בתניא – שיש מצות עשה לדעת כל סדר השתלשלות (על דרך שער היחוד לאדה"א). לדעת ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בפסוק המקביל, "אתה הראת.. אין עוד מלבדו" אין שמים וארץ, זה גילוי, אבל בעבודה מלמטה צריך שמים וארץ. כתוב ש"אין עוד מלבדו" זה "גאט איז אלץ" (ה"רצוא" דרבי הלל הנ"ל, "לבו למעלה") ו"אין עוד" זה "אלץ איז גאט" (ה"שוב" של רבי אייזיק הנ"ל, "עיניו למטה"), תכלית העבודה, זה יותר גבוה, אמיתת הדירה בתחתונים.], וזהו שלא נא' ציווי על אהבה כ"א במשנה תורה, דהנה דור המדבר [דור דעה] היה להם גילוי אלקות מלמעלה בבחי' ראי' ממש [על דרך "אתה הראית", ואף ששני הפסוקים הם במשנה תורה, הרי "אתה הראית" מתייחס למה שהיה בדור הקודם, במ"ת, ואז ממשיך אחרי שלשה פסוקים שהעבודה שלכם, הדור שנכנס לארץ, זה "וידעת היום".] מצד החיבה העליונה וכמ"ש כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי [המשכתי להם ראיה, "אתה הראית לדעת".] אבותיכם [לא אבות העולם אלא דור המדבר] כו' [לפני כן "כענבים במדבר מצאתי ישראל". מצאתי = ישראל, ענין של "יגעתי ומצאתי תאמין", ויש פסוק אחד בתנ"ך שעושה גימטריא זאת. המשך הפסוק שבאו לבעל פעור וכו', כמה שבחרתי בכם אתם בגדתם בי.] והי' בהם האהבה ממילא ובבחי' דביקות ממש בחי' אהבה בתענוגים כו' [לא אהבה שכלית, לא היה צריך להתבונן, וגם היה אהבה בדרגה אחרת לגמרי.] וכמ"ש ויחזו את האלקים ויאכלו כו' ות"א והוו חדאן [אהבה בתענוגים] כו' [כאן חוזר לקושיא שלא שאל – קושית הבעש"ט – איך אפשר לצוות על אהבה? או שיש או שאין! והוא אומר שכל עוד היתה אהבה ממילא לא היה צריך לצוות, ומסביר למה הדור שנכנס לארץ נצטווה (בתניא מסביר למה רק הם נצטוו ב"שמע ישראל", וכאן ממשיך את זה).] ([משהו נחמד, שכמה שהייתה להם אהבה בדרך ממילא העיקר זה יראה. זה אחד הפירושים בכך שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא – אין חלק באמא, שזה אהבה רבה – אבל יש להם בטול ויראה מצד ראיית המהות. "ויחזו" זה רק אחורי הראיה, חזיון, "מבשרי אחזה אלוה" דרך עששית, נמשל דרך משל – ומזה נמשכה להם אהבה בתענוגים. אבל ראיה ממש, ראית המהות, זה מצד אבא שיותר גבוה מעולם הבא, לכן אין להם חלק לעוה"ב למעליותא.] וי"ל דהעיקר הי' בהם בחי' היראה וביטל שע"י ראיית המהות בחי' יר"ע וכמ"ש ויראו מגשת כו' [בקרני ההוד של משה רבינו. וכן במתן תורה "ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'", "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע וכו'"]). אבל הדור שאח"כ [שעומדים להכנס לארץ ישראל.] נצטוו על האהבה דהיינו שע"י עבודתם יבואו לבחי' אהבה והיינו ע"י התבוננות כו' [לכן זה מאד קשור לירושת ארץ ישראל, שצריך להתבונן על מנת להוליד את האהבה. אז זה לא אהבה בתענוגים בהתחלה, אלא אהבה שכלית, שיש בזה רשפי אש וכו'.]. וזהו תכלית העבודה והיגיעה בעבודה שבלב זו תפלה לייגע א"ע בהתבוננות האמיתי בהעמקת הדעת להתעורר באהבה לה' שעי"ז הוא קיום התומ"צ [שתכלית קיומן בארץ, ועל זה התפלל משה תקטו תפלות. כדי לקיים כל התורה ומצוות, ובפרט המצוות התלויות בארץ, צריך אהבה. לכן אפשר לומר שאותם בעלי  מוסר, מתנגדים שחושבים שאפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות בלי התבוננות מעמיקה, יכולים לעשות הרבה, אבל אין להם קשר למצוות התלויות בארץ והמקדש (תק על תק אמה שבלעדיהן אין קשר אמיתי ומושלם לארץ). כמו שהרבנים היום לא מוכנים לדון איפה יש מקום בהר הבית שאפשר להכנס (והרבי התחנן שידונו ויפסקו מה ההלכה, אבל יראים מגשת לנושא הזה לגמרי – לגריעותא). זה בגלל שאין אהבת ה'. כתוב שבכלל חו"ל זה יר"ת וארץ ישראל זה אהבת ה'.] ועי"ז הוא בירור וזיכוך הנה"ב כו' [הארץ זה המקום לברר ולזכך את הנה"ב, הכניסה לגוף עם ה"משביעין אותו", עם השובע – "ואכלת ושבעת". איך יודעים שא"י זה אהבת ה'? "תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה". עבודה זה התבוננות, והשמחה זה בעיקר אהבה – "וחדאן" – ובלי זה יש "ועבדת את אויביך", חייבים גלות, כי שם לא צריך את השמחה והאהבה.]. וכבר נתבאר דבהכרח שיהי' קבלת עול מלכות שמים ויר"ת שא"א להיות בלעדה [ואי אפשר להתחיל עבודת ה' בלעדיה] והוא ענין תמידי [אך זה לא העיקר.], אמנם העבודה ויגיעה דתפלה היא לבוא לבחי' אהבה זאת כנ"ל דבכ"ז משלימים אמיתת הכוונה העליונה כו'.

קיצור. יש עוד אופן והוא ענין התפעלות חיצוני ברעש ע"י הידיעה כללית דאלקות [פחות מהתבוננות כללית], שעי"ז מוציא הארת הנה"א [הארה חיצונית] לידי התגלות ומשו"ז הוא רוצה ותובע מעצמו כמה ענינים טובים ונעלים שהן למעלה ממדריגתו, אבל אין זה אמת, כי האמת בא בהדרגה דוקא [אפשר לרמוז זאת במה שהירושלמי אומר שאמת זה רת"ס של האלף-בית, זה גם סוג של הדרגה.] וכל דרגא היא אמיתית לפי מדריגתו, ועי"ז הולך מדרגא לדרגא [מכיר מדרגתו, ובזכות זה עובר מדרגה לדרגה], אבל באופן הנ"ל אין זה באמת. וע"כ משתנה ומתחלף בכ"ע, ומצד הנה"ב הגם שפועל בו ביטל כללי חיצוני אבל בעצם אין בו ביטל כלל עדיין ואינו רוצה בשום דבר טוב [באמת] ולכן כשבא לידו איזה נסיון לא יכול לעמוד [זה גם נקודה מאד חשובה, שקשורה לנסיונות, שמי שעובד ה' באמת עומד בנסיונות. סימן שאברהם אבינו, שעמד בעשרה נסיונות, עבד ה' באמת. תמיד שואלים מה זה "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" – אמת שייך ליעקב, אבל שואלים על זה האם יעקב לא אמיתי בעצמו? ("חסד לאברהם" אפשר לפרש שהחסד נמצא בו, ולא שתתן לו). יש על זה אגה"ק, שבתחלה אין לו אמת. יש כמה פירושים מה זה האמת שנותן ליעקב – יוסף, או משה – אבל כאן אפשר לפרש שזה העמידה בנסיונות של אברהם אבינו. לכן בפרק ס' בת"י מתרגם "קשוט" על אברהם אבינו, ויש על זה מאמר של הרבי הרש"ב בסה"מ פר"ת – זה עבודת הנסיונות. זה מקור ששרש האמת זה האמת של אברהם, שזה העמידה שלו בנסיונות. בהמשך כתוב שם על יעקב, אבל מתחיל ב"נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה" שזה "בגלל קושטיה דאברהם לעלמין".].  וע"כ כל מי שחש לנפשו יתגבר על נפשו לעבוד את ה' בעבודה הרצוי' בהתבוננות פרטיות כאו"א לפי מדרגתו ולהתעורר באהבה שעי"ז הוא קיום התו"מ ועי"ז הוא בירור הנה"ב וזהו תכלית העבודה והיגיעה דתפלה (ובהכרח שתהי' ג"כ היראה בתמידות כמשתנ"ל פ"ב וג') ובזה משלים הכוונה העליונה כו'. [אמן כן יהי רצון, שיחשב לנו הלימוד כאילו שייך לעבודתנו, בזכות הרבי הרש"ב.]