אבל כאשר ישים האדם אל לבו [חשבון שהוא צריך לעשות לעצמו] שכל ירידתו בעולם הוא בכדי לעבוד את ה' למטה בגוף ונה"ב, והיינו לברר ולזכך את המדות טבעיים שלו. ובהעדר העבודה, מהו ענינו בעולם, והכי בשביל זה נברא להיות כמו הבע"ח לעסוק באכילה ושתי' [רמזנו בסוף השיעור הקודם, שדווקא בסוף הקונטרס צריך להבחין בין חסידות למוסר. מי שלא לומד מוסר יודע שאני כאן כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואת זה אני עושה, ומה זה משנה שאני אוכל ושותה כבהמה. מוסרניק מבין שצריך לתקן את המדות, וגם אם לומד תורה ומקיים מצוות אבל אוכל ושותה כבהמה זה לא זה, אז צריך תיקון מדות. החסיד אם לא מתבונן באלקות ומעורר אהבה אמיתית לה' ומתקרב לה' באמת, מה הוא עושה כאן בעולם?! בזה ודאי הבעש"ט נקט, וכך כל גדולי הצדיקים, השאלה אם זה חלחל לשיטות השונות של החסידות חוץ מחב"ד. הכלל, כמו שהקאליסקער עצמו מבטא את זה בעד הכלל, וכך עוד צדיקים, אמרו שאולי חב"ד זה לא שוה לכל נפש. כמובן חב"ד לא מחזיקים כך, וזה מה שאמר בפסקה הקודמת, שחלילה לחשוב שלא מסוגל וזה לא שייך לכל אחד. שוב, כאן זה ממש משפט מפתח – מה אני עושה כאן בעולם, בשביל מה ה' שם אותי כאן. אחד יאמר שזה בשביל ללמוד ולקיים, והשני יאמר שזה בשביל לתקן את המדות, והשלישי אומר שזה בשביל לאהוב את ה' באמת ולהתקרב לה' באמת, ואז ממילא אתה לא אוכל ושותה כמו בהמה. לא רק שהבהמה אוכלת ושותה, אלא אומר גם:] וכן בכלל לעסוק בעניני העולם שהן למטה במדריגה ממנו [וברור שלא נברא בשביל זה, שיהיה טרוד בעסקים גשמיים כל היום. זה "מים רבים" בלשון החסידות, ודורשים "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". לא יתכן שאדם ילמד ויקיים ונפשו עדיין תהיה שקועה למטה.] (וכמ"ש החוקרים [והוא מסכים איתם] שכל דבר נברא בשביל איזה תכלית דהיינו להגיע למה שלמעלה ממנו [לא יתכן שאדם נברא בשביל לשקוע, בשביל "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ", וגם הבהמה לא נולדה בשביל זה. כאן אומר שגם הירידה זה בשביל לעלות. כמה שיורד יותר כנראה שהעליה צריכה להיות יותר.]. ותכלית הדומם הוא בשביל הצומח ותכלית הצומח לכלול במדריגת החי, ותכלית החי לכלול במדריגת המדבר ותכלית המדבר הוא להגיע למה שלמעלה מהעולם כו' [אם נשים לב, משנה בפעלים: 'בשביל הצומח', 'לכלול במדיגת החי', 'לכלול במדריגת המדבר', 'להגיע למה שלמעלה'. ההתכללות רמוזה בעצם המלה תכלית, כי תכלית כל דבר לכלול במדרגה שלמעלה ממנו. בכל אופן, על פי פשט, כל דבר זקוק למה שלמטה ממנו כדי לעלות. הצומח זקוק למינרלים כדי לעלות מן הארץ, כדי לקבל את אור השמש, זה גם בחינה של לכלול, אבל איך שרואים במבט חיצוני זה שהדומם הוא היכי תמצי כדי שיהיה צומח. זה נקרא שכל העולם נברא כדי לשמשני, שזה משמש את הצומח ואז זה תכל'ס. זה כמו רבי ומשמש, שהמשמש הוא בשביל הרבי. זה מתוקן, חסיד, בסוף נכלל ברבי. החי אוכל צומח והמדבר אוכל חי בגלוי, על זה רואים ממש שמתכלל וכך נאמר. אצל המדבר לא רואים שהוא נאכל, אלא רק שעולה למעלה מהעולם, מתכלל ומגיע למלאכים מעל הארץ. רוצה לומר שלא יתכן חיים של עבודת ה' שהמגמה שלהם לשקוע למטה בגשמיות.]), ובהעדר העבודה ה"ה נמשך אחרי תאוות היצה"ר [הגם שעושה מצוות, ועד כדי כך] שיכול ג"כ להתאוות לדברים האסורים כו' [שדין נוכראין] שבזה הוא גרוע כו' גם מבע"ח הטמאים כו' [שמג"ק הטמאות לגמרי.], וכמ"ש בסש"ב פכ"ט, וגם מילוי תאוותיו בתאוות היתר [שדין יהודאין] ה"ז חטא ועון, שהרי צ"ל קדש עצמך במותר לך שהיא מ"ע דאו' כמ"ש בסש"ב ספכ"ז וספ"ל [פוסק בתניא כמו הרמב"ן.] ולבד זאת [אם לא מקיים זאת] הרי אינו משלים הכוונה שבשביל זה נברא דאמיתית כוונת ירידתו ובריאתו למטה הוא בכדי להעלות את הנה"ב וכל עניני העולם [ועל ידי זה מעלה נשמתו ממחצב הנשמות למחצב הספירות, מ"איהו וגרמוהי חד בהון", מוחין דאמא, ל"איהו וחיוהי חד בהון", מוחין דאבא (ועד לפנימיות אבא פנימיות עתיק, הגילוי של משיח).] וכמ"ש בתו"א ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם כו', וכמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דזה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ הוא בשביל האדם והאדם עלי' בראתי בגימ' תרי"ג לקיים תרי"ג מצות לתקן בהם וע"י את העולם כו' [זו תורת הבעל שם טוב, המובאת ב"היום יום". לכאורה אמרנו קודם שלא די ב-תריג מצוות, אלא שהכוונה שהחסידות תופסת שחלק מ-תריג מצוות זה "קדש עצמך" ו"וידעת היום" (ואפילו מי שאצלו "וידעת" לא נמנה כמצוה, "שמע ישראל" ודאי מצוה של יחוד ה'), ומצוות אלו פועלות את ההעלאה.]. וכאשר ישים אל לבו את כל הנ"ל [ויחשוב בשביל מה הוא נברא. זה כמו המעשה מבעל תפלה, שמדברים עם האדם על התכלית – מה התכל'ס של חייו – וכאן זה באותיות של חב"ד. התבוננות מאד חשובה. מאד חשוב ששם זה הבעל תפלה דווקא (מבין אנשי המלך), היינו שהתכלית קשורה לעבודת התפלה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". ואם יעשה חשבון זה אז] יקבל עליו העבודה ולא תכבד עליו הדבר כלל, ואז לא ירגיש שום קרירות ח"ו, אדרבא יהי' לו חיות בהעבודה ויתגבר להתבונן בהתבוננות אמיתית [שולל סיבה ראשונה לקרירות, שזה הכבדות] וגם הרגילות והשקידה בהעבודה יסייע לו כנ"ל [שולל זה שלא הורגל], והעולה על כולנה הוא הסיוע מלמעלה לזה שחפץ בעבודה אמיתית וכמא' הבא לטהר מסייעין לו [קודם היה כבדות ושתי בחינות של רגילות (מקצועיות והרגל להכיר שההתבוננות באלקות) – הכל מצד האדם. כעת זו בחינה שלישית, שלא הוזכרה קודם, והיא כבר מלמעלה. בתורה המקורית של הבעל שם טוב, איך שמובא בכש"ט הכנעה-הבדלה-המתקה, זה "אל הארץ אשר אראך". הסדר הוא: "לך לך" מצד האדם – מארצך" שזה לצאת מהכבדות כאן, "וממולדתך" זה לצאת מרגילות שלילית ולהגיע לרגילות בעבודת ה', "ומבית אביך" זה גם כנגד הרגילות, שזה לא רק 'אב' לשון שכל אלא אלקות, אבינו שבשמים (לצאת לגמרי מ'אבהות' אלקי בית תרח ואלקי אבותיו, לא די לשבור את הפסלים באופן חד פעמי, וד"ל). אבל אחר כך מגיע "אל הארץ אשר אראך", סיוע של ה'. אפשר לחשוב – מחשבה חיצונית יחסית – שברגע שיש לאדם איזה רצון להתקרב כבר מסייע. לכאורה זה הפשט של "הבא לטהר מסייעין לו", אבל כאן רואים שלפי חב"ד זה לא בדיוק ככה – שצריך גם הוכחת רצינות בעבודה.] בכל פרטי העבודה הן בההתבוננות שתהי' בטוב ושיורגש הענין בנפשו [מצד העטרא דגבורות] ושיתעורר בלבו [מצד העטרא דחסדים], והן בהתגברות הנה"א על הנה"ב [לבררו] כו' (ובקונטרס התפלה נת' כמה עניני הכנות [כמו להשתיק עצמו, ועוד כמה דברים – ההרפיה שדברנו עליה קודם.] בכדי שתהי' העבודה אמיתית כדבעי למיהוי).