והנה בהאופן הזה יש ב' מיני גירעון [לכאורה זה יכול להיות משהו טוב לפעמים, לשחרר הנה"א מנה"ב – כמו יציאת מצרים – אך כאן זה לגריעותא, למה?], הא' שאין התחברות דנה"א עם הנה"ב דההתפעלות דנה"א אינו פועל מאומה על הנה"ב [מפסיקה להיות תקשורת ביניהם, אז אין השפעה ואין התחברות. זה מה שדברנו קודם על "אשר יצר את האדם בחכמה... רופא כל בשר ומפליא לעשות" – כאן אין את זה, אלא בדיוק הפוך.]. והב' מה שרוצה הכל והולך לעילא מדרגיה שאין זה אמת [זה רצון לא אמיתי. איך זה בא לידי ביטוי? זה קשור מאד לכלל הגדול אצלנו שאמת זה פנימיות היסוד, ויסוד זה גם ענין של סדר. היות שזה לא אמת זה לא יסודי, וממילא:], ואין שום סדר בעבודתו וכמשי"ת בסמוך, וסיבת שניהם [שני הגרעונות: שאין חבור בין נה"א לנה"ב, ושהכל אצלו חיפוש מדרגות לא אמיתי, המתבטא בעבודה שאין בה סדר.] הוא העבודה בבחי' מקיף לבד הבאה מצד הידיעה כללית דאלקות [זה מה שהזכרנו קודם, שכל ההתפעלות הזאת באה מ'ידיעה כללית דאלקות', שזה אפילו לא התבוננות כללית, כפי שאומר בפירוש בסוגריים:] (גם לא בבחי' התבוננות כללית שנת"ל פ"ו [שזה אצל אלה שלפחות קבלו איזה מסורת והדרכה של התבוננות בחסידות הכללית] דעכ"פ הוא חושב ומתבונן באיזה ענין בכללותו [יושב וחושב ומתבונן, רק שבאופן כללי ולא באופן פרטי.], וכאן אינו בדרך התבוננות כלל [לא צריך לשבת אפילו רגע, אלא ודאי מאמין בה', ומתכוון לזה וישר מתחיל להרעיש ולהתנועע.] כ"א רק בדרך ידיעה בבחי' מקיף בכללות ענין האלקות [שיש ה', יש השגחה פרטית. לפי זה יש שלש מדרגות: קודם אמרנו שאם נכלול את ההתפעלות מהלימוד לפני התפלה, אז הלימוד זה בריאה והתבוננות כללית זה יצירה וידיעה כללית זה עשיה. אם לא נותנים ללימוד מדרגה בפני עצמה, אז יש התבוננות של חב"ד שזה גדלות מוחין (התבוננות 'רוסית'), "מוחין" בלשון הקבלה, וההתבוננות הכללית – של החסידות הכללית (התבוננות 'פולנית') – זה יניקה, וידיעה כללית זה עיבור ממש, קטנות דקטנות (התבוננות 'הונגרית'; כל הכינויים האלה על דרך מליצה כמובן. הדירוג הזה היינו על דרך מח-לב-כבד, שצ"ל מח שליט על הלב כו', ר"ת מלך, ולא כבד שליט כו', ר"ת כלם. גם כאן, צריך שלא יהיה סדר שליטה של הפר, "דבר הוי'... הפר", והיינו, בדרך מליצה, "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", ודוק). גם בעיבור יש ידיעה כללית של אלקות. איך זה בא לידי ביטוי? ברעש גדול ותנועות חיצוניות.]) וע"כ אין לההתפעלות שייכות כלל להנה"ב לפעול בו הביטל (וכמשנת"ל פ"ו [שגם שם ההתבוננות הכללית לא פעלה בטול, אלא רק היה בשמחה כללית ובפקוח דעת מקצת המרירות שלו] וכאן הוא ביותר לפי שהוא יותר בבחי' מקיף דנפש [מקיף דמקיף]. ואם היות שאין זה בבחי' מקיפים ממש שבנפש [ששם מקיף דמקיף זה בחינה גבוהה, מקיף רחוק, מקיף דיחידה, וכאן הכוונה לגריעותא – שזה מאד מקיף ורחוק, חיצוני לנפש.], מ"מ ה"ז בבחי' המקיף דנפש יותר מההתבוננות בבחי' כללות [גם בהתבוננות כללית זה לא מקיף של הנפש למעליותא, אלא לגריעותא, וכאן עוד יותר לגריעותא.]) [כאן יש חידוש שלא דברנו עליו. אם רוצים לעשות הגדרה של בעיה נפשית מכל מה שמדבר כאן על הנה"א והנה"ב, זה שעושה פיצול אישיות. התניא בא לומר שיש שתי נפשות, שנאבקות על העיר הקטנה – על הגוף – אך הכוונה לא לפצל את האישיות ח"ו, אך כאן זה מה שהוא עושה.] ובפרט שבאופן עבודה הזאת הוא מוציא את הנה"א מן הנה"ב (ער רייסט אויס [קורע] דעם נה"א וכמו בורח כו' [גם בבריחה יש לפעמים משהו טוב, כמו "כי ברח העם" ביצי"מ, אבל זה לא תיקון. גם "כי ברח העם" זה בדיעבד ולא לכתחילה]) ומתפעל ברעש גדול ([כעת אומר שיש כמה רעשים, וכאן זה לא רעש טוב. יש רעש חרישי, שזה הרעש של בטול הנה"א:] ואין זה הרעש דביטל הנה"ב, וכמו והאופנים כו' ברעש גדול [מתנשאים לעומת השרפים, זה רעש של התבטלות.] דבדוגמא בנפש האדם הוא הרעש דנה"ב כמ"ש בלקו"ת ד"ה האזינו דרוה"ג ובד"ה אני ה' אלקיכם דרוה"ר, ולא הרעש במורגש שבהעבודה שע"פ טו"ד [מושג שתמיד בא בניגוד לבטול. זה עוד סוג של רעש – יש רעש של התבטלות, הרעש של האופנים, שזה רעש טוב. ויש רעש מעבודה על פי טו"ד, שהרעש נולד מתוך התפעלות שכלית, וזה גם טוב. זה נקרא 'רעש במורגש', סימן שהרעש של ההתבטלות זה תופעה של מושכל – המורגש זה בחינת יניקה והרעש העליון זה מוחין דגדלות. אבל הרעש הכי תחתון, זה רעש של עיבור (בעיטה בבטן).] שהו"ע ואחרי הרוח רעש כו' כמ"ש במ"א [אם כי שזה עוד לא "קול דממה דקה", זה לא תכל'ס, אבל זה דבר טוב. הבעל שם טוב היה רועד כל הזמן, הפסוק אומר "גילו ברעדה", "במקום גילה שם תהא רעדה". הרעש שמשהו מתבטל זה רעד (רעש – רעד שקט).], רק הוא היציאה דנה"א הנ"ל שיוצא ברעש והתפעלות חיצוני כו' וה"ה מסתפק לגמרי ביציאה והתפעלות זאת [חושב שזה התכל'ס, לא מכיר יותר מזה. מאד מתלהב מעצמו, מכמה שמתלהב, שמצליח לברוח מהגוף ועכשיו הוא בהתגלות. הסיפור של הגערער רבי הקודם הקודם, שהמשמש שלו שאל – רבי, מתי נתגלה? אז הוא שלח אותו למקוה... זה בערך המדרגה הזאת.], והרי הן מאופן ההתפעלות מצד עצמה והן מאופן העבודה, אין לזה שום שייכות אל הנה"ב [לתיקונה ובירורה. בסגנון של פסיכולוגיה – האדם בורח מעצמו, מהבעיות שלו, לא רוצה באמת להכיר את המצב שלו. מתוך זה שהוא בורח מעצמו נכנס לאופוריה, איזה 'היי' שלכן הוא מחפש את כל המדרגות. ידוע המשל בחסידות, שאדם קופץ על רכבת לברוח מהשודדים, אך אם השודדים נמצאים בפנים זה לא עוזר לו כלל.], והביטל הכללי שנעשה עכ"פ בנה"ב כנ"ל [עם זה שיורד כאן על התופעות הלא חב"דיות, הוא מודה שזה כן עושה משהו], הוא מפני שמ"מ התגלות ההארה דנה"א פועל על הביטל כללי דנה"ב. וגם הביטל חיצוני פועל עליו כנ"ל, אבל הוא ביטל כללי לבד (וג"ז לא בבחי' שבירה רק בדרך דחי' לבד וכנ"ל [לא באמת שבר את ישותו, אלא רק דחה את זה כאילו זה ישן (לגריעותא).]) וההתפעלות בבחי' מקיף דנפש היא ג"כ הסיבה מה שרוצה ותובע מעצמו כל דבר והולך לעילא מדרגי' ובד"כ שאין שום סדר בעבודתו [לגמרי מפוזר, בלי סדר מסודר.].

[מכאן והלאה עיקר הפרק. עד כאן היה רק רקע, שיש טיפוס חדש שמחפש מדרגות. עליו ודאי נאמר "אל תהי צדיק הרבה למה תשומם". עכשיו מגיע לעיקר: הטיפוס הזה הוא מאד מצוי. אפילו בעולם הלא-ישיבתי, הלא-דתי, גם אפשר למצוא את הטיפוס הזה. כל נער שמוצא פתאום איזה אידיאל – יכול להיות אידיאל של השמאל – ומקבל 'היי' מזה, חושב שהוא בפסגת האידיאל שלו. אם אין לזה שום פן רוחני אז מילא, אבל אם יש לאידיאל פן רוחני זה גורם לאותו פיצול אישיות כמו כאן. אם זה מהמזרח, או ניו אייג', זה עושה אותו דבר ויותר גרוע.] דהנה לפי האמת צריך האדם לידע בעצמו לפי מדריגתו בעבודה במה ירצה ומה יתבע מעצמו [זה עיקר החידוש כאן, שהרבי בשם חב"ד אומר שחב"דניק אמיתי יודע מה מתאים לי, מה צריך לרצות ולתבוע מעצמי, ומה להניח הצדה כי עוד לא הגיע הזמן. לא להדר את כל ההדורים ביחד.] (ומובן שאין הכוונה בענינים עיקריים דסו"מ וע"ט [לא מדברים על מצוות, על שו"ע] וכמ"ש במ"א דבקיום המצות שוים כל ישראל בלי שום חילוק והפרש כלל, רק הכוונה היא, דהנה כל מי שמתחיל בעבודה (שזהו ג"כ באמת חובה על כאו"א וכמשנת"ל פ"ו שתכלית ירידתו בעולם הוא לעבוד את ה' כו') צריך להחמיר על עצמו ולקדש עצמו הן בעניני סו"מ והן בעניני וע"ט [זה כלל: ברגע שאתה מחליט שאתה רוצה לעבוד את ה', רוצה לתקן את עצמך – תיקון עצמי זה "אליבא דנפשיה", המדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה", ועל זה כתוב שאם אדם מתמסר לזה אזי "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (כמבואר באריכות בחתן עם הכלה) – אז הסימן הראשון, בחיצוניות, וזה נצרך, שאדם מתחיל להדר יותר ולהחמיר יותר, לקדש עצמו. אם הוא לא עושה את זה, זה לגמרי שקר גס – סתם גראבע יונג, שוטה.] (ונכלל בזה כמה ענינים מדקדוקי סופרים בגדרים וסייגים [זה מה שהרמב"ם כותב, שחז"ל אומרים, שכל ת"ח צריך להדר ולהחמיר על עצמו יותר מאדם אחר. אם ת"ח לא עושה את זה זה חילול ה', אפילו אם לאחר זה לא שייך. אומר שהענין הזה שייך לכל בחור ישיבה שרוצה להתעסק בעבודה.] (ור"ל בכמה ענינים כו' כי יש בזה הרבה דברים השוים ג"כ לכל נפש מישראל [יש דקדוקי סופרים שכל אחד צריך להדר בהם.], ויש בהם דברים השייכים לעובדי אלקים, ובזה היינו בהדברים השייכים לעובדי אלקי', יש חילוקי' ע"ד וסביביו נשערה כו' [שככל שיותר קרוב מדקדקים איתו יותר, כחוט השערה. שוב, אם מתחיל לעבוד מיד נעשה רגיש לדרכי מוסר וכו'.]) ודרכי מוסר שבאגדות ופרקי אבות [מילי דחסידותא, שלאו דווקא מחייב כל אחד, אבל הוא כן רוצה להיות חסיד. אם נחזור בלשון הרמב"ם, קודם אמרנו שכל ת"ח צריך להדר, וכ"ש חסיד (שהרמב"ם כותב שיותר מחכם). חכם מחפש את שביל הזהב, וחסיד נוטה לאחד הקצוות למעליותא.] והידורי מצות כו' [יש כמה דברים כאן: דקדוקי סופרים בגדרים וסייגים – שיש בהם שוים לכל נפש – ודרכי מוסר והידורי מצוות. אגדות ופרקי אבות זה מדות. אפשר לומר שדרכי מוסר שבאגדות זה הרבה פעמים או שלומדים מסיפור, מדרכיו של חכם, או שהחכם עצמו אומר את עניניו המיוחדים. זה לא בדיוק פרקי אבות, שזה דברים שחכמים אמרו – ודאי מתוך נסיונם האישי, אך אמרו את זה לכולם. "דרכי מוסר שבאגדות" זה במובן מסוים יותר רם.]) להיות כי בזה הוא עיקר הזכוך והתיקון שזהו תכלית העבודה [למה כל עובד ה' צריך לקבל על עצמו קצת חומרות? כי רק ככה מתחיל לזכך ולתקן את עצמו, שזה תכלית העבודה.], וגם מהטעם המבואר בלקו"ת ד"ה ושמע אבי' את נדרה [כנראה ששם מסביר שכל חומרה זה כמו נדר, שממשיך ממקום גבוה, ממוחין דאמא. אח"כ מתיר וכו', אבל תחלת העבודה זה הנדר. כאן לא רומז בכלל שבשלב יותר מאוחר יכול לרדת מההידורים, להתיר את הנדר. בכל אופן, בכל הענינים האלה האדם צריך להיות מפוקח דיו – זה לא פשוט בכלל, צריך להיות ממש חב"דניק – שלא ירמה את עצמו בנוגע למדרגתו.]. ובענינים אלו צריך האדם לידע מה יתבע מעצמו) ולא שיתבע מעצמו הכל [זה כבר סימן שהכל חיצוני ושטחי. יש דברים שלוקחים בתור מנהג, כמו שהתלמידים הפשוטים חיקו את הבעש"ט בניגוד לתלמידי החכמים שבחבורה (שזה כמו הדור של הרבי הרש"ב). זה בעניני מעשה, וכאן הכוונה לדברים יותר פנימיים. ודאי שעיקר הפשט כאן זה דברים שאפשר להגדיר אותם, אבל מה שדבר על דרכי מוסר וכו' זה עבודה פנימית.], ניט אלץ דארף ארין [קשה לתרגם כאן את האידיש, הכי קרוב זה ה'אכפת לו' – זה "ארין", 'לא הכל צריך להיות אכפת', זה עיקר הווארט כאן. כמה שטוב להיות אכפתניק – בעניני הכלל זה ודאי דבר טוב – אבל בשביל עצמי, שהכל אכפת לי, זה סוג של דמיונות שוא. מאד חזק לומר את זה, שיש דברים שלא הכל צריך להיות אכפת לך ברגע זה.], כשם שגרוע מאד כאשר שום דבר לא איכפת לו (בוע"ט הוא שאין לו שום יוקר וחביבות באיזה דבר אז עס זאל ארין או מאנען [שאכפת לו וזה 'דורש' ממנו (התחייבות או התחשבות)] די זאך ועושה רק כמצות אנשים מלומדה בקרירות בלי שום חיות בהדבר ומכ"ש שאינו מהדר בה [גם עצם קיום המצוה לא אכפת לו, וכ"ש שלא מהדר], ובסו"מ הוא שלא איכפת לו לעיין ולדייק [שזה מכת המזרוחניקים-המסורתיים] באיזה דבר אם הוא באמת בתכלית הכשרות עד"מ רק סומך על הסתם [מספיק לו שיש שם הכשר של הרבנות], עס רירט איהם ניט אן די זאך [הדבר לא מזיז אותו] און עם ארט איהם ניט [הדבר לא מפריע לו] ער זאל נאכזוכען [שיתאמץ לחפש] דעם אמיתית הדבר ומכ"ש שאינו מחמיר על עצמו באיזה ענינים כנ"ל שהעובד צריך להחמיר ע"ע כו'), כמו"כ לא טוב כאשר כל דבר איכפת לו (אז אלץ ארט) וכמו שית'. [זו הנקודה העיקרית של הפרק – שהפנימיות של 'לא לתפוס מלאכים' זה שמי שהוא אמיתי יודע בלב מה צריך להיות אכפת לו עכשיו. מה שאכפת לו הוא בסדר. אם זה מתוך האכפתיות, מאד מפריע לו אם לא יהיה ככה. כמו שבגשמיות יש איסטניס, שאכפת לו מדברים שלאחרים לא אכפת לו. זה לא שאני הולך על לפנים משורת הדין כי זה לפנים משורת הדין – זה גישה של מוסר למילי דחסידותא, ואז אי אפשר להבחין מה שייך ומה לא. תעשה הכל, או כלום, או שתבחר סתמית מה שנח לך. אבל חסיד באמת יש דברים שמפריע לו שלא יהיה ככה. איך לדעת אם מפריע לו באמת או בגלל נערווין וכו'? זה לא פשוט, זה 'אל תהיה רמאי', כללות כל ספר התניא. לפעמים כתוב שצריך בשביל זה להיות חסיד שלושים שנה, אבל כעת מדבר לבחורי ישיבה. בשביל דברים כאלה וכיו"ב, אם זה בחור ישיבה או גם אברך, יש משפיע שהוא מתייעץ איתו. לפעמים גם שואל את הרבי, אבל הסדר הוא שיש משפיע. אם הוא לא מאה אחוז בטוח מה מתאים לו הוא שואל את המשפיע.]