[היות שזה עסק עדין, אז מתוה כמה כללים. הכלל הראשון:] דהנה בתחלה דארף ארין דבר שהוא חמור יותר (הכל בחומרות ודקדוקים כנ"ל) [שיש סדר בחומרות ודקדוקים כנ"ל.] וכאשר פועל בעצמו הדבר הזה [שקונה את זה בנפש] ה"ה בא אח"כ לעוד ענין שהוא דבר דקדוק וחומרא יותר [יותר חומרא היינו שזה דבר פחות חמור.], וכן הוא בעבודה אמיתית כאשר עובד עבודתו בהעבודה הרצוי' ומכוונת במוח ולב, שהוא עומד באיזה דרגא (ער האלט עפעס ביי א ענין [יש פה תופעה לשונית מאד יפה, שמתרגם 'דרגא' ל'ענין' – בעברית אני אומר שעומד בדרגה, בעל מדרגה, אבל באידיש אני ממעט אותו. גם לא אומר ש'עומד' אלא שקצת אוחז בזה. תמיד באידיש יש בטול היש, וכאן במקום שעומד בדרגה 'ער האלט עפעס ביי א ענין'. בעמוד הבא שבעברית אומר שמחזיק באיזה ענין אז באידיש אומר 'א זאך', דבר מה. יש שלש מדרגות – דרגא, ענין, זאך (זה כנראה ג"כ כנגד בי"ע, או גם למטה מזה – דרגא ביצירה, ענין בעשיה הרוחנית, זאך בעשיה הגשמית, שהרי עולם ה'ענינים' אצלנו זה עולם העשיה, ודוק היטב). והנה, בדרך רמז, ראה זה פלא, דרגא = ענין זאך = יצחק = ח פעמים הוי' ב"ה. ר"ת ענין זאך – עז – והשאר = ענוה – "העז והענוה לחי עולמים".]), אז איכפת לו באמת עניני החומרות והדקדוקים [ששייכים לדרגה זאת] ורוצה לדקדק בעצמו ולקדש עצמו, ואז הוא מדקדק בעצמו מה שראוי לו לפי מדריגתו שהדבר הזה איכפת לו באמת (ד"י זא"ך [הגרשיים כאן זה הדגשה, שהדבר הזה נוגע ואכפת לו באמת, ולא משהו אחר] ארט עם טאקע מיט א אמת) וכאשר הענין הוא אצלו באמיתית לא איכפת לו דבר דקדוק וחומר' או הידור שלעילא ממדריגתו עדיין [זה סימן של אמת, שכמו שאכפת לך מה ששייך למדרגה כך צריך שיהיה לא אכפת מה שמעל מדרגתך. כנראה הא בהא תליא.], אבל מה שהוא במדריגתו איכפת לו באמת, ואמיתת הדבר הזה [שאכפת לך מה שנוגע לך ולא אכפת לך מה שלא שייך לך] מכשירתו לבוא לענין נעלה יותר [זה גם ווארט עמוק, שזה מה שמעלה אותך. זה המשל של ספר הבהיר שיש עמוד בין שתי מדרגות של גן עדן והוא חלול. צריך להכנס לפנימיות המדרגה התחתונה שלך, ואז אתה נשאב בחלל העמוד למדרגה העליונה. זה גם דבר שהסברנו הרבה פעמים, שאם אתה עומד בפריפריה של מדרגה ומחפש לעלות יותר גבוה זה דמיונות. כדי לעלות צריך להכנס למדרגה הכי פנימית של המקום בו אתה עומד, ואז אתה נשאב ועולה. זה גם התקשרות לצדיק, כי כתוב שהעמוד הזה "צדיק שמו". במה זה תלוי, שאתה לא מחפש מה שלמעלה ממך, זה לא אכפת לך, אלא אכפת לך מאד מה ששייך לך. האכפתיות הזאת מביאה אותך לאמצע מדרגתך, לנקודת האמת שלך עתה. הוא כותב בתניא שהעמוד הזה עובר את כל המדרגות בנקודת האמת שלהן, הבריח התיכון. אם אכפת לך בדמיון ממה שמעליך אתה לא נכנס לאמצע מקומך אלא מטפס לשמים, וזה לא יצלח בכלל, ואז אתה נשאר קרח מכאן ומכאן. צריך שלא יהיה אכפת לך כהנהגה מה שלמעלה ממך, ואכפת מאד ממה ששייך לך, וזה מה שמכניס למרכז – לאמת שלך – ואז אתה נשאב למעלה. וביתר העמקה, עצם החלל ששואב אותך למעלה נוצר ממה שלא היה אכפת לך מהמדרגה שלמעלה מדרגתך עתה, מכח הלא אכפתיות בתחילה נעשית לבסוף האכפתיות באמת, ודוק היטב], כי מתעלה גם בעצם עבודתו ומתעלה בהעניני דקדוקים על עצמו והבירורים יותר, והכל הוא באמת בנפשו ובקיום שאינו נפסק ואינו מתבטל בזמן מהזמנים [יסביר שהסימן של דבר אמיתי שהוא לא נפסק, לא נחל אכזב, לא מאכזב. דבר אמיתי זה דבר קיים. כשקונה את ההידור באמת אז לא הפכפך. מי שזה לא אמיתי אצלו אז כל ההידורים אצלו זה וי-א'מול, פעם כן ופעם לא, פעם יותר ופעם פחות.] והמה אצלו כענינים עיקרים שלא יעבור עליהם ח"ו באיזה מעמד ומצב שיהי' ובכ"ז מתתקן ומזדכך נפשו באמת, ומתעלה עי"ז במדרי' גבוה ונעלית כו'. אבל כאשר כל דבר איכפת לו גם מה שלמעלה ממדריגתו הרי זה אינו אמת [הכל אצלו לא אמת] (הגם שלפי שעה הוא רוצה בזה מצד ההתעוררות שלו [מרגיש כאילו עף בשמים, אבל במקום חיצוני ולא במקום פנימי.] בבחי' המקיף שלו, אבל אין זה באמת בבחי' הרגש פנימי (אז דאס ארט איהם טאקע באמת) וע"כ הוא רק לפי שעה בלבד, דכשנפסק ההתעוררות נפסק גם הרצון הנ"ל [אין לו חשק, ואז גם ההנהגה במעשה לאו דווקא תחזיק מעמד אצלו.], דלא כן הוא בעבודה אמיתית שהגם שההתעוררות פנימי הרי לא יש כל היום [גם כשזה עבודת אמת ההתעוררות חולפת, אבל צריך שההידור שקונה אז יתמיד.], מ"מ הפעולה מזה אינו נפסק לעולם [גם כשההתעוררות הפנימית חולפת. רק אצל צדיקים זה בבחינת "באהבתה תשגה תמיד", אבל אצל הבינוני של התניא ההתעוררות לא מחזיקה כל היום, אבל הפעולה כן נמשכת.] מפני שאיכפת לו באמת (ווייל איהם ארט טאקע באמת). ויסוד הדבר הוא מפני שהוא אמת בעת העבודה (היינו שההתעוררות היא אמיתית) ע"כ גם הפעולה היא אמיתית (וע"כ ג"כ רושם מההתעוררות נשאר על כל היום, והכל ענין אחד [ההתעוררות עוזבת, אבל הרושם ממנה נשאר, וזה דבר אחד עם זה שפעולת ההתעוררות נמשכת ממש. אם כן, יש עבודה אמיתית, התעוררות פנימית של הלב, רושם ההתעוררות, והפעולה שנעשית. אפשר לומר שאם ההתבוננות זה אמא, אז ההתעוררות הפנימית זה בחג"ת והרושם זה בנה"י והפעולה זה במלכות. הנה"י והמלכות הולך יחד, נהי"ם, לכן הכל ענין אחד.]), אבל כאשר ההתעוררות אינה אמיתית (דע"כ לא נשאר ממנה שום רושם [וזה סימן שלא אמת] וכמשנת"ל פ"ו [אמר שאם זה מרירות נשאר קצת יותר זמן, ואם זה התלהבות חולף מיד. קודם כל, רואים כאן את סוד הרשימו – שהרשימו זה משהו חשוב ביותר. מהרשימו נברא כל החומר גלם של כל הכלים של כל העולמות, את כל הפעולות. אפשר לומר שאכפתיות זה הקו, שאכפת לו מהענין באמת. הקו זה סוד של האמת ("תתן אמת ליעקב" – "אז יבקע [אותיות יעקב] כשחר אורך") שחודר את המקום האמצעי של כל מדרגה ומדרגה. מצד אחד צריך את הרשימו מההתעוררות – ההתעוררות שלפני הצמצום זה טהירו עילאה, הרצון ומחשבת אנא אמלוך – וצריך את האכפתיות, שזה הקו. צריך שני דברים כדי לעשות פעולה, את הקו ואת הרשימו, הקו נותן את האור והרשימו את הכלים (או שהקו את פנימיות הכלים והרשימו את חיצוניות הכלים).]) גם הפעולה [ההידור] היא רק לפי שעה ונפסקת מיד, וזאת היא הסיבה מה שאנו רואין בבנ"א שלפעמים מדקדקים ומחמירים ולפעמים לא [לעבור על שו"ע לא יעבור, אבל בהקפדה על הכשרים – פעם מקפיד, וכשקשה לו, כשרעב באופן מיוחד, לא מקפיד.] (היינו דענין אחד גופא לפעמים כך ולפעמים כך [זה סימן שהכל זה לא אמת.]) ומתחלפים ומשתנים בעניניהם מיום ליום ומשעה לשעה, ומכ"ש כאשר באים באיזה מיצר ודוחק (אז עס ווערט איינג פאר דעם אנדערען [שנעשה לו מכווץ בגלל מישהו אחר, שמסתכל על מישהו אחר שטוב לו ולי לא, יש לו עין הרע, קנאה, ואז אומר שאם הוא עושה ככה גם אני אעשה ככה.]) ה"ה מתדמים לכל אדם ובד"כ משתדלים להצניע ולהעלים הדברים [היות שהם 'צדיקים' משתדלים שלא יראו שלא שומרים על ההידורים], וכ"ז הוא מפני שאינו אמת, דמי שהוא אצלו באמיתית לא ישתנה ולא יצר לו מהזולת [לא אכפת לו מהשני בכלל, זה לא יפריע לו. זה הווארט של רבי הלל על מדת ההשתוות, שהזולת לא יכול להשפיע על עבודת ה' שלך בלעגו או בשבחיו. הוא אומר שמי שאין לו את מדת ההשתוות צריך לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח.] (ולהיפך אינו עושה הדבר בליטה [לא רק שלא אכפת לו מהזולת – שזה בעצם ההלכה הראשונה בשו"ע, לא ליבוש מפני המלעיגים – אלא גם מאד נזהר להצניע את דבריו, "הצנע לכת עם אלהיך". ה'חיצון' מצניע את החריגות שלו, וה'פנימי' מצניע את ההידור שלו.]). וסיבת הדבר הוא העדר העבודה האמיתית דמשו"ז לא איכפת לו באמת שום דבר, ויכול לרצות הכל [בגלל שלא אכפת לו כלום הוא כאילו רוצה הכל] גם מה שלמעלה ממדריגתו והוא רק לפי שעה היינו בעת ההתעוררות, ולהיות שהתעור' המקיף יכול להיות בכל שעה, ומיד חולף ועובר (שהיא עבודה קלה ובלתי אמיתית [אז כל פעם יכול שוב להגיע לרעש ולתנועות החיצוניות.]) ע"כ מתעורר גם הרצון הנ"ל [להיות צדיק עם כל ההידורים. אני מדגיש שוב ושוב שזו המכה הכי נפוצה אצל נערים ואברכים צעירים.] לעתים קרובות ונפסק מיד, ובפרט בהאופן שמתבאר כאן דהיינו שבעבודתו [כן הצליח לעשות משהו –] הוציא התגלות הארה דנה"א, ה"ה רוצה ואיכפת לו הכל, אבל אין זה אמת, כי האמת בא בהדרגה דוקא [כל דבר אמיתי הוא בסדר והדרגה – בשביל באמת לעלות בדרגות הקדש צריך להיות בהדרגה (לשון נופל על לשון).], וכל דרגא היא אמיתית בעצמה, דלפ"ע מדריגתו בעבודה הוא מחמיר ומדקדק בעצמו כנ"ל, אבל כאשר רוצה ותובע מעצמו למעלה ממדריגתו אין זה אמת) הנה גם מה שהוא לפי מדריגתו, ר"ל מה שכאו"א מעובדי אלקי' צריך להחמיר על עצמו ג"ז אינו באמת אצלו [זה חידוש שלא אמר בפירוש – אף שהיה מובן – שבמצב כזה לא אכפת לו באמת גם מהמדרגה שלו. ברגע שמחפש גם מה שלמעלה ממנו אין סיכוי שיכנס לפנימיות המקום שבו הוא נמצא.], דזה שיהיה דבר נוגע לו באמת (א אמת'ער ארין) לא יש עדיין [כמו שאמרנו קודם שכל הטעויות בעבודת ה' – מי שלא הגיע לבית הספר בתורת הנפש – זה שאין לו שום מושג מה זה באמת, לא יודע מה זה באמת אמת.]. וה"ז בדוגמא כמו בלימוד [מה שכל הזמן אמרנו כמשל הכי טוב להרבה ענינים כאן.] הרי מתחלה צריכים ללמוד ענינים פשוטים ואח"כ יוכל ללמוד ענינם גבוהים ונעלים, ומן הקל יבוא אל הכבד [פעם אמרנו שההבדל בין תורה לבין להבדיל לימודים אחרים, שבתורה אין באמת התחלה וסוף מוחלטים. בדברים אחרים יש התחלה, יש א. גם בתורה יש א-ב, אבל התורה מתחילה בראשית – ב-ר-א וכו' – ולא א-ב-ג. לא צריך להתחיל את לימוד הש"ס ממסכת ברכות, אפשר מכל מסכת, ואפילו ילדים לא מתחילים מבראשית אלא מויקרא. כאן אומר שאף על פי שיש משהו בתורה שהיא עיגול, גם יש בה יושר. אפשר להתחיל כמעט בכל מקום, אבל איפה שלא תתחיל – יש באותו מקום את הקל ואת הכבד, השכבה הקלה והשכבה היותר כבדה (פסוק, רש"י, משנה וככה עולים).], אבל כאשר יתחיל מן הכבד הרי לא ידע אותו לאמיתתו [מרמה את עצמו] מאחר שלא למד את הקל תחלה, וגם את הקל אינו יודע, ונשאר קרח מכאן וקרח מכאן, וכמו"כ במי שהולך לעילא מדרגי' הרי מה שלמעלה ממדריגתו אינו אמת, וגם מה שבמדריגתו ג"כ אינו אמת.