רמזי "ולו אחד בהם" וכו'

לפי הנ"ל יש בפסוק שלשה שיעורים של חיי אדם – 47-70-80. והנה, ביום אחד של מעשה בראשית (סוד "ולו אחד בהם") יש 197 אותיות, כאשר בשני הפסוקים הראשונים יש 80 אותיות, בשלשת הפסוקים הבאים יש 70 ו-47 (בהם) אותיות, ודוק (אחד במספר קדמי = בהם!). "ולא אחד בהם" = 97 = זמן = מהיטבאל, יחוד מה ו-בן כנודע. בפסוק השני של יום אחד דמע"ב יש בן אותיות, ובדילוג, בפסוק הרביעי, יש מה אותיות, יחד – "ולא אחד בהם" אותיות. בדילוג של פסוקים א-ג-ה יש 100 אותיות (28 בפסוק הראשון, ועוד 72 – 23 ו-49 – בפסוקים ג ו-ה). "ימים [יצרו] ולא אחד בהם" = 197! כאשר בונים סדרה ריבועית מ-47 70 80 הבסיס = מינוס 13 – "ולא אחד"! [יש 7 מספרים חיוביים בסדרה: 11 47 70 80 77 61 32 = 378 = חשמל = המשולש של 27, 3 בחזקת 3. כל שבעת המספרים הנ"ל בריבוע = 24304 = 49 (7 בריבוע) פעמים 496 (מלכות, אברהם אברהם, המשולש של אל) = אל פעמים 784 (כח בריבוע!]. והוא סוד "וכחול [= 70, שבעים שנה, הכלל העיקרי] ארבה ימים" – "ימים יצרו ולא אחד בהם"! וידוע שהחול חי אלף שנה (חול בריבוע פרטי = 1000!), "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", 1378 = בן במשולש כללי! "וכחול" = מל דחשמל, "ארבה ימים" = חש דחשמל. והנה, חשמל הוא ש חמל – המשולש של 12 (חמל) ועוד המשולש של 24 (ש), כאשר 24 הוא פעמיים 12. אם כן, יש כאן נוסחה יחודית שמשולש של מספר כל שהוא ועוד המשולש של המספר הכפול נותן שוב משולש (12 במשולש ועוד 24 במשולש = 27 במשולש). סדרת המשולשים ועוד משולשי השרש הכפול: 4 13 27 46 70 99 133 172 216 265 319 378, עד כאן = 1742 = 67 פעמים הוי' ב"ה. יש כאן 70 = וכחול = עיקר ארך החיים – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ואחרי 70 בא 99, סוד גילאי אברהם אבינו בשתי הבריתות שה' כרת עמו, ברית בין הבתרים וברית מילה, 70 ועוד 99 = 1609 = 13 בריבוע – "אחד היה אברהם" כנודע.

שוב, "בהם" היינו בירור הנה"ב והגוף.] כו' וכנודע, וממילא הלא ניתן לו הכח לעבוד עבודתו לברר [את הגוף] כו' וזאת ודאי שהנשמה יש בה כח האהבה לאלקות [אין נשמה שאין בה אהבה לאלקות. מה שיש בה אהבה לאלקות זה אהבה מסותרת שבאה לנו מאברהם אבינו, "אברהם אהבי", ושלש האהבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" זה כנגד שלשת האבות. וכן אב זה השער של אהבה, ו"אין קורין אבות אלא לשלשה" – הכל נקרא אהבה.]) רק שצריך [כדי לגלות את האהבה בנפש האדם] להתגבר ולהוסיף אומץ בהתבוננות טובה להבין ולהשיג את הענין ולא יחוש על הזמן [כמו שנראה בהמשך, עיקר הסוד הוא לא להיות לחוץ בזמן, עוד לפני יגיעת נפש. אדם שלחוץ על הזמן, שאין לו מספיק זמן לעשות את זה, אז לא משנה מה – אף פעם לא יצליח. הדבר הראשון בעבודת ה', שיש לי כל הזמן שבעולם להתעמק. כך גם בת"ח אמיתי, שמעמיק בנגלה של התורה, אם הוא לחוץ, אם צריך ללכת לאיזה מקום בעוד שעה וחצי, אז לא יצא ממנו שום דבר. כמו בסיפור של רבי פרידא והתלמיד שלו. אחרי שיש לו זמן אפשר לדבר על יגיעת הנפש. צריך שתהיה סבלנות (עם כל הסודות של זה, 'סובל כל עלמין').] ועל יגיעת נפשו בזה [בינתיים, כמו שדובר בשיעור הקודם, זה רק יגיעת הנפש. אחר כך ידבר גם על יגיעת בשר.] בהעמקה טובה שיונח אצלו הענין [זה כמו חוני המעגל (אותיות יונח) שעג עוגה ואמר שלא יזוז מתוכה עד שירד גשם. זה שייך לפרשת בהעלותך (בחו"ל עדיין פרשת בהעלותך): מאיפה חוני למד את הפטנט הזה? כתוב שלמד מחבקוק, שאמר "על משמרתי אעמדה". ומאיפה חבקוק למד? ממשה רבינו שאמר "אל נא רפא נא לה" בסוף בהעלותך – אמר לה' שלא יניח לו עד שלא ירפא את מרים. הכל מתחיל ממשה רבינו. שלשה שלבים – משה-חבקוק-חוני (= שלשה = משה מרים. משה מרים אהרן = שלשה דברים. שלשה דברים יחד = בראשית, כנודע מר"א אבולעפיא). זה שאדם נכנס למשהו ואומר 'יש לי זמן', שום דבר לא בוער, עד שאשיג את הענין המבוקש.]. ובלתי ספק וספק ספיקא אשר יבוא לידי התעוררות אהבה [כך ה' טבע בנשמות. זה דוגמה, אולי הכי פנימית, ל"יגעתי ומצאתי תאמין". "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" וגם "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין" – זה העיקר כאן.], וע"י שקידת העבודה יהי' לו בנקל מזמן לזמן עצם דבר העבודה ותהי' אמיתית יותר [בזה ירחיב בהמשך, שכמה שיתמיד בזה זה נעשה יותר קל, יותר טבעי, וממילא גם יותר אמיתי. כשאדם מתחיל משהו שלא מצוי בו זה גם קשה, וגם לא אמיתי כל כך. כמה שמתרגל זה הולך יותר ישר וגם יותר אמיתי (אם מתרגל לדבר טוב, יש גם הרגל לא טוב – "מצות אנשים מלומדה" – אבל כאן זה הרגל של לעבוד קשה). הדוגמא זה ת"ח אמיתי, שאם מתרגל להעמיק בסוגיה – כמה שמעמיק יותר זה יותר קל וגם יותר אמיתי. מי שלא יודע מה זה עיון לא יודע מה עושים, פותח ספר, ראשון, אחרון – לא יודע איך בדיוק עושים את זה.]).