ועל כן על כל הדברים הנ"ל כל מי שחש לנפשו יתגבר על עצמו לעבוד את ה' בעבודה הרצוי' בעבודה שבלב זו תפלה בהתבוננות בדרך פרט דוקא, ולא ילך בגדולות [ובנפלאות ממנו, כלשון הפסוק בתהלים קלא, פרק ה-ענוה של תהלים. מכאן שכל הפרק האחרון של קונטרס העבודה קשור לפרק קלא בתהלים.] להתבונן אל מדריגות גבוהות באלקות רק במדריגות הקרובים אליו [לא רק לא לתפוס מלאכים, אלא להתבונן במדרגות הקרובות – כמו שדברנו מפרק ד, להתבונן באור הפנימי ולא במדרגות נעלות.] (כ"א מי שכבר מורגל בעבודה שביכולתו לבוא למדרי' גבוהות בעבודה כחו"ח לפום שיעורא דילי' כו' [גם בהתבוננות זה עולה מדרגה לדרגה. זה קשור לקושיא המפורסמת בע"ח, שמהרח"ו שאל את האריז"ל שאם בזהר כתוב ש"הנסתרֹת להוי' אלהינו" זה או"א דאצילות, הרי אתה מדבר הרבה יותר גבוה מזה. זה ש"הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" זה אומר שיש מדרגות שאיני מעיז לגעת בהם. התשובה שהכל יחסי, ומה שפעם היה נסתר כעת ראוי להיות גלוי ויש נסתר חדש. מה שלא לפי מדרגתי עכשיו, או בהשכלה או בעבודה, היינו ששייך ל"הנסתרת להוי' אלהינו" ולא ל"והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", והיינו לומר שמה שבגדר "נסתר" ממני לעת עתה לא צריך להיות אכפת לי כנ"ל, רק מה ש"נגלה" עבורי (על דרך משימה או שליחות שקבלתי מהרבי), והוא ענין "במופלא ממך אל תדרוש וכו'", כמבואר בפרק אין דורשין – שם הפרק כולל את כל ענינו, יש דברים שאין דורשין אותם, לא מחפשים אותם, לא אכפת לי מהם כרגע.]) ובד"כ [ההתבוננות השוה לכל נפש] בבחי' ממכ"ע [כפי שנתבאר מפ"ד ואילך] דהיינו בהארה האלקית שבאה בבחי' התלבשות בעולמות, שע"י התבוננות אמיתי ובהעמקת הדעת יהי' קירוב ודביקות נפשו לאלקות באמת (ר"ל באמת שלו לפי מדריגתו) [אפשר בהחלט לחקור אם בדור שלנו קרה איזה שינוי השקפה בזה, שלכתחילה מתבוננים בדברים נעלים, בעצמות וכו' – גם על זה דברנו לא פעם. בכל אופן כרגע לומדים את הרבי הרש"ב. איך שהסברנו את ענין הממכ"ע זה לא סתם מדרגה נמוכה, אלא הדגשנו שזה שהעולם חי זה בעצם הדבר הכי עמוק. החיבור הזה בין התורה והמדע באמת, אם מעמיקים בזה ומצליחים, זה יותר עמוק מכל מה שתתבונן במדרגות שלפני הצמצום (זה כבר קצת חידוש שלנו, אבל זה מה שמתכוון – שזה יסוד היסודות), זה סוד "עיניו למטה" (בחינת רבי אייזיק, המשכיל דחב"ד) שעמוק יותר מ"לבו למעלה" (בחינת רבי הלל, העובד דחב"ד כמבואר במ"א; שבכללות, דרגת רבי הלל היא עיקר המכוון בעבודת ה', אך מצד 'עצמיות' עבודת ההשכלה האלקית, מעלת רבי אייזיק עולה עליו, סוד מעלת השוב של "הכל הוי'" על מעלת הרצוא של "הוי' הכל"). באתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא כן שייך דברים אחרים, אבל כאן מדבר בעבודה מלמטה למעלה (זה מה שיש מסבירים, שאנחנו כל כך נמוכים שרק הדברים הגבוהים קצת מרוממים את הרוח, כמו להעלות את הכלה, ואז אפשר לקבל השפעה פנימית – אבל כאן מדבר על השפעה פנימית, על עבודה פנימית ועצמית).] ומקיים בזה מצות אהבת ה' והיא המביאה אותו לעסק התורה וקיום המצות [זה מה שמתנגד, או אפילו בעל מוסר, לא יסכים איתו. לפי החסידות חייבים ללכת על אהבת ה', אחרת יש ממש בעיה גם בתורה שאתה לומד ובמצוות שאתה מקיים.], ובה וע"י מברר ומזכך את הנה"ב [גם זיכוך המדות בא מאהבת ה', מהעבודה הפנימית של ההתבוננות לפי חב"ד.], וישתדל להביא הדברים לידי הבנת השכל הטבעי, שעי"ז עיקר וזיכוך [אולי צ"ל זיכוך בלי ו החיבור] הנה"ב שישוב ג"כ לאהבת ה' כו' וע"ז נצטוינו במ"ש ואהבת את ה' אלקיך כו', שהיא האהבה הבאה ע"י השגה והתבוננות שז"ע שמע ישראל [מצות ההתבוננות] שהו"ע שמיעה והשגה כו', ובכל לבבך בשני יצריך [ההתבוננות בממכ"ע מביא ל"בכל לבבך", ואחר כך יש עוד מדרגות של "בכל נפשך ובכל מאדך". לא מזכיר את זה כאן, כנראה על פי אותו יסוד שמתחיל למטה ואז עולה בקדש מדרגה לדרגה. והעיקר, שכל מה שהרבי מבאר כאן בקונטרס העבודה הוא להגיע לאהבת ה' "'בכל לבבך' בשני יצריך", ודוק] שהוא בחי' קירוב ודביקות הנה"א באלקות, ושגם היצה"ר ישוב לאהבת ה' כו' [זה ה"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", ולא מזכיר את המדרגות שלמעלה מזה כנ"ל.], וזהו העבודה שבלב להתעורר בלבו באהבה לה' ולהיות לבי ובשרי [הנה"א, "לבי" ב-ב אחת, והנה"ב. צ"ל שה-ב השניה ב"לבבי" זה ה-ב של "בשרי", שזה הנה"ב.] ירננו [יחד. תמיד "ירננו" זה חיבור של שני דברים, כמו "רננו צדיקים בהוי'" – כוונת ההשתטחות על קברי צדיקים – יחוד של הצדיק העליון שקבור כאן עם הצדיק התחתון (שאני, המשתטח על קברו, אמור להיות). על ידי החיבור עולה הרנה. זה גם "חכמות בחוץ תרונה" – בחיבור של שתי חכמות, חכמת התורה וחכמת הטבע, חכמת אלקים וחכמת שלמה. בהשתטחות על קברי צדיקים יותר פשוט מצ"ע וצ"ת זה שהוא הנה"א ואני הנה"ב, ושניהם צריכים להתחבר. "לבי ובשרי ירננו אל אל חי", וחז"ל אומרים ש"אל חי" זה השם של מועט המחזיק את המרובה – "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם", הנס של מועט המחזיק את המרובה, כל ישראל בין שני בדי הארון. שם יש את החיבור של שתי הנפשות.] כו' שכ"ז הוא ע"י השגה והתבוננות שעז"נ וידעת היום והשבת אל לבבך ב' לבבות כו' [יש ראשונים אומרים שזו מצות עשה, וכך אומר אדה"ז בקונטרס אחרון בתניא – שיש מצות עשה לדעת כל סדר השתלשלות (על דרך שער היחוד לאדה"א). לדעת ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בפסוק המקביל, "אתה הראת.. אין עוד מלבדו" אין שמים וארץ, זה גילוי, אבל בעבודה מלמטה צריך שמים וארץ. כתוב ש"אין עוד מלבדו" זה "גאט איז אלץ" (ה"רצוא" דרבי הלל הנ"ל, "לבו למעלה") ו"אין עוד" זה "אלץ איז גאט" (ה"שוב" של רבי אייזיק הנ"ל, "עיניו למטה"), תכלית העבודה, זה יותר גבוה, אמיתת הדירה בתחתונים.], וזהו שלא נא' ציווי על אהבה כ"א במשנה תורה, דהנה דור המדבר [דור דעה] היה להם גילוי אלקות מלמעלה בבחי' ראי' ממש [על דרך "אתה הראית", ואף ששני הפסוקים הם במשנה תורה, הרי "אתה הראית" מתייחס למה שהיה בדור הקודם, במ"ת, ואז ממשיך אחרי שלשה פסוקים שהעבודה שלכם, הדור שנכנס לארץ, זה "וידעת היום".] מצד החיבה העליונה וכמ"ש כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי [המשכתי להם ראיה, "אתה הראית לדעת".] אבותיכם [לא אבות העולם אלא דור המדבר] כו' [לפני כן "כענבים במדבר מצאתי ישראל". מצאתי = ישראל, ענין של "יגעתי ומצאתי תאמין", ויש פסוק אחד בתנ"ך שעושה גימטריא זאת. המשך הפסוק שבאו לבעל פעור וכו', כמה שבחרתי בכם אתם בגדתם בי.] והי' בהם האהבה ממילא ובבחי' דביקות ממש בחי' אהבה בתענוגים כו' [לא אהבה שכלית, לא היה צריך להתבונן, וגם היה אהבה בדרגה אחרת לגמרי.] וכמ"ש ויחזו את האלקים ויאכלו כו' ות"א והוו חדאן [אהבה בתענוגים] כו' [כאן חוזר לקושיא שלא שאל – קושית הבעש"ט – איך אפשר לצוות על אהבה? או שיש או שאין! והוא אומר שכל עוד היתה אהבה ממילא לא היה צריך לצוות, ומסביר למה הדור שנכנס לארץ נצטווה (בתניא מסביר למה רק הם נצטוו ב"שמע ישראל", וכאן ממשיך את זה).] ([משהו נחמד, שכמה שהייתה להם אהבה בדרך ממילא העיקר זה יראה. זה אחד הפירושים בכך שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא – אין חלק באמא, שזה אהבה רבה – אבל יש להם בטול ויראה מצד ראיית המהות. "ויחזו" זה רק אחורי הראיה, חזיון, "מבשרי אחזה אלוה" דרך עששית, נמשל דרך משל – ומזה נמשכה להם אהבה בתענוגים. אבל ראיה ממש, ראית המהות, זה מצד אבא שיותר גבוה מעולם הבא, לכן אין להם חלק לעוה"ב למעליותא.] וי"ל דהעיקר הי' בהם בחי' היראה וביטל שע"י ראיית המהות בחי' יר"ע וכמ"ש ויראו מגשת כו' [בקרני ההוד של משה רבינו. וכן במתן תורה "ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'", "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע וכו'"]). אבל הדור שאח"כ [שעומדים להכנס לארץ ישראל.] נצטוו על האהבה דהיינו שע"י עבודתם יבואו לבחי' אהבה והיינו ע"י התבוננות כו' [לכן זה מאד קשור לירושת ארץ ישראל, שצריך להתבונן על מנת להוליד את האהבה. אז זה לא אהבה בתענוגים בהתחלה, אלא אהבה שכלית, שיש בזה רשפי אש וכו'.]. וזהו תכלית העבודה והיגיעה בעבודה שבלב זו תפלה לייגע א"ע בהתבוננות האמיתי בהעמקת הדעת להתעורר באהבה לה' שעי"ז הוא קיום התומ"צ [שתכלית קיומן בארץ, ועל זה התפלל משה תקטו תפלות. כדי לקיים כל התורה ומצוות, ובפרט המצוות התלויות בארץ, צריך אהבה. לכן אפשר לומר שאותם בעלי  מוסר, מתנגדים שחושבים שאפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות בלי התבוננות מעמיקה, יכולים לעשות הרבה, אבל אין להם קשר למצוות התלויות בארץ והמקדש (תק על תק אמה שבלעדיהן אין קשר אמיתי ומושלם לארץ). כמו שהרבנים היום לא מוכנים לדון איפה יש מקום בהר הבית שאפשר להכנס (והרבי התחנן שידונו ויפסקו מה ההלכה, אבל יראים מגשת לנושא הזה לגמרי – לגריעותא). זה בגלל שאין אהבת ה'. כתוב שבכלל חו"ל זה יר"ת וארץ ישראל זה אהבת ה'.] ועי"ז הוא בירור וזיכוך הנה"ב כו' [הארץ זה המקום לברר ולזכך את הנה"ב, הכניסה לגוף עם ה"משביעין אותו", עם השובע – "ואכלת ושבעת". איך יודעים שא"י זה אהבת ה'? "תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה". עבודה זה התבוננות, והשמחה זה בעיקר אהבה – "וחדאן" – ובלי זה יש "ועבדת את אויביך", חייבים גלות, כי שם לא צריך את השמחה והאהבה.]. וכבר נתבאר דבהכרח שיהי' קבלת עול מלכות שמים ויר"ת שא"א להיות בלעדה [ואי אפשר להתחיל עבודת ה' בלעדיה] והוא ענין תמידי [אך זה לא העיקר.], אמנם העבודה ויגיעה דתפלה היא לבוא לבחי' אהבה זאת כנ"ל דבכ"ז משלימים אמיתת הכוונה העליונה כו'.