חיפוש בתוכן האתר

שיעור 13 - טו סיון תשס"ט - דף 3 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שיעור 13 - טו סיון תשס"ט
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
Page 13
כל הדפים

וסיבת הקרירות בהתחלת ההתבוננות [שכבר הסביר קודם, אבל כעת יסביר יותר באריכות ויסודיות. מה שיצא מזה, שקודם היה נראה שזה מחויב – שאדם ב'היי' לא מבוקר, לא אמיתי, אז ברגע שיתחיל עבודה אמיתית חייב להתקרר מהדמיון הכוזב. כאן יחדש שזה לא מחויב. בדרך כלל מתקררים, אבל לא תמיד. במיוחד לפי מה שדבר קודם בנוגע להתפעלות הראשונה הבאה מהלימוד – לא חייב ללמוד ולהתפעל ומיד להתקרר. אם אדם עובד לפי שיטת חב"ד האמיתית לא חייב להתקרר אחרי הלימוד. דרך העמקה בסיבת התקררות נבין למה אין זה מחויב.], העיקר הוא מפני שתכבד עליו ענין העבודה [כל הבעיות בעבודת ה' מתחילות מישות, ואחד הסימנים של ישות – שלא בא לו לעבוד קשה. כי לעבוד קשה זה הכנעה, לגמרי להכנע לצו העליון, וזה לא בא לו.] שאינו רוצה לקבל עליו עול העבודה [קבלת עול] ביגיעה ממש במוח ולב [זה יגיעת נפש] ובפרט מי שהורגל במקצת בלחם הקל [של ההתבוננות הכללית, הדמיונית] בהתפעלות הדמיוני מההתבוננות בבחי' כללות [זה דומה לביטוי שהרבי הקודם אומר הרבה יותר חריף: שמי שמתרגל לחיצוניות, לא רק שלא יודע מפנימיות אלא שזה מקלקל לו את החוש בפנימיות. זה משהו איום ונורא, כאילו שזה נזק בלתי הפיך. כאן לא אומר שזה נזק בלתי הפיך, אבל שאם יתרגל בכללות יהיה לו הרבה יותר קשה להתבונן בפרטיות.], כבד עליו ביותר עול העבודה. וזאת היא הסיבה העיקרית שכאשר מתחיל להתבונן שזהו התחלת העבודה האמיתית מתקרר מאד מפני שהדבר כבד עליו [גם קשה לו העבודה, וגם קשור למה שאמרנו קודם – שהוא רץ לאיזה מקום אחר. בשביל זה צריך את העצות שנתן בקונטרס התפלה, כפי שיזכיר בהמשך. עצות למה שקוראים היום הרפיה, ישוב הדעת, הכנות לעבודת ה'. אבל כל אחד שרץ לאיזה מקום, אפילו בלא מודע, לא יכול להתבונן. ממילא זה מתבטא בכך שזה מאד כבד. בגלל שאתה קצת לחוץ זה קשה. אם אתה לא לחוץ זה בסדר. את זה נראה תיכף יותר ברור.] (וגם מי שיש לו התעוררות כללי לתפלה ע"י לימוד הדא"ח קודם התפלה כנ"ל [יותר טוב מדמיונות וכו', כפי שדובר בשיעור הקודם], הנה אם העבודה בעצם אינה כבידה עליו ואדרבא חפץ הוא לעבוד עבודתו לא יתקרר כלל [זה הווארט שהזכרנו קודם, שלא מחויב להתקרר. אם למדת חסידות, ואתה לא לחוץ ולא רץ לשום מקום, ואתה רוצה עבודה וזה לא כבד עליך – אז כל מה שאמרנו בטל. ככה ראוי, כך צריך להיות בחור ישיבה רציני.], וההתעוררות הכללי הנ"ל [לא רק שלא מתקררת אלא אפילו יעזור לו –] מסייע לו הרבה בעבודתו [עד כה חשבנו שכל התעוררות כללית צריכה בטול בשביל להגיע להתבוננות אמיתית, אבל כעת אומרים שאם זה בא מלימוד דא"ח אז תלוי בך אם צריך להתבטל או שאדרבה יכול לסייע – הרבה – לעבודה הבאה לקראתך, שאתה הולך לקראת העבודה בכיף ובמודעות.] להרגיש את הענין אלקי היטב ולהתעורר באמת ולהתקרב באמת כו' [שלשה דברים: 'להרגיש את הענין אלקי היטב' – מה שלמדת, כשאתה מתחיל להתבונן בעבודה אמיתית, תרגיש היטב. 'להתעורר באמת', 'להתקרב באמת'. כתוב בקבלה שחוץ מעטרא דחסדים ועטרא דגבורות של הדעת יש גם את עצם הדעת. זה יכול להיות המודל כאן – הרגשה היטב את הענין האלקי זה מצד הגבורות של הדעת, התעוררות באמת מצד החסדים שבדעת, ולהתקרב באמת זה עצם הדעת. גם המושג קרירות בחז"ל תמיד קשור עם דעת. לפעמים "נתקררה דעתו" זה ביטוי חיובי. אפילו המלה "קורת רוח" – "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז" – זה גם לשון "מים קרים על נפש עיפה", ובעצם זה לשון "מקור מים חיים". אבל אם זה "אשר קרך בדרך", הקרירות הלא טובה, גם לשון קרי – זה פגם בדעת. הכל מתקשר לדעת, וצריך להיות בר דעת.]. אבל כאשר העבודה בעצם כבידה עליו [שלכתחילה אין לו את הקור-דעת שיכנס לעבודה בכיף וברצון לקבלת עול בשמחה, אז] הנה בהתחלת העבודה האמיתית יתקרר גם מההתעוררות הקודמת [אפילו שבאה מלימוד דא"ח. בעצם יש לימוד דא"ח לפני התפלה, שזה קצת יותר אמיתי מהתבוננות כללית. בפרק הבא יאמר שיש עוד משהו פחות מהתבוננות כללית, שזה התעוררות מזה שיודע שיש ה'. התבוננות כללית אמרנו שזה דרגה מסוימת של זכרון, אבל להזכר זה גם איזה סוג של מוחין, ולדעת שיש ה' זה עוד פחות מזה – אתה יודע, ומתוך זה אתה מתלהב ממש בחיצוניות, כמו שדברנו בשיעור הקודם שזה לגמרי חיצוני. אבל גם זה בא מתוך ידיעה, ואפילו זה עושה משהו. בסוף יגיד שכל דרגה עושה משהו, אבל יש שלש רמות – לימוד, התבוננות כללית, התפעלות חיצונית לגמרי שבאה מתוך ידיעה. זה כנגד שלשה עולמות. לפי זה בהתבוננות האמיתית יש הארה של אצילות – התבוננות אמיתית, אהבה אמיתית, קירוב אמיתי לה' ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" הרצוי כאן). לימוד זה בריאה, התבוננות כללית (על פי דרך שאר זרמי החסידות, חסידות פולין בכללות) ביצירה, וגם התעוררות מתוך ידיעה שיש ה' (שזה גם חסידות, אבל משהו חיצוני). זה גם אחד המבנים הכי חשובים כאן, כדי להבין את כל קונטרס העבודה.]) [אז סבה ראשונה זה כבדות – שבאה גם מישות, וגם מזה שאין לאדם זמן (אפילו שלא במודע). באמת צריך לרוץ אל העבודה עצמה, שאדם רץ לעבוד בקבלת עול – "אנו רצים והם רצים". אני לא רץ לשום דבר אחר בעולם, יש לי כל הזמן כי אני רץ לזה – זה מה שאני רוצה. זה "והיה [לשון שמחה] כי תבוא אל הארץ [הרצון והמרוצה]". כל זה סיבה אחת, וכעת יאמר סיבה שניה (שגם כבר הזכרנו קודם), שגם בה שתי מדרגות):] וגם סיבה לזה העדר הרגילות [לא יודע מה רוצים ולא לאן הולכים.], דמי שמורגל בהתבוננות יודע איך לתפוס ענין אלקי [זה איזה משהו פנימי. הדוגמה זה מי שלומד נגלה, שרגיל בלימוד, אז יודע איך תופסים ענין, איך תופסים סוגיא. אם הוא לא רגיל לא יודע מה עושים. "אין חכם כבעל הנסיון", ומי שרגיל יודע מה לעשות וזה הולך לו מהר.], והיינו שמיד מגיע אל הענין עצמו ונכנס תיכף בהשגת הענין [לא צריך ללכת מסביב. במדה מסוימת, זה כמו ההיפך מ"דרך ארוכה וקצרה" שביסוד התניא. שם זה משל שבשביל להכנס פנימה צריך ללכת מסביב, והפירוש הכי פשוט בחסידות שבשביל להגיע לפנימיות הלב – ולא להסתפק בגינות ופרדסים שזה חיצוניות הלב – צריך ללכת בדרך ארוכה וקצרה. כאן אומר שמי שרגיל בענין הולך ישר, ומי שלא רגיל מסתובב. זה בכל זאת אותו דבר, ואפשר לקשר את זה למה שאמר בפסקה הקודמת שמי שמתחיל רוצה ישר את הדבר עצמו, אין לו סבלנות. מי שרגיל הולך ישר בדרך ארוכה וקצרה (רבי יהושע, אחרי שהתרגל, רגיל לקחת דרך ארוכה וקצרה, ונפשית זה נעשה לו קצר).] ומתחיל אצלו מיד חיות ההשגה [כאן חוזר למה שדובר בשיעור הקודם. אמרנו שיש חיות של אבר חי, חיות של הגברא, ואחר כך איזה התפעלות ובסוף חיות שנמשכת לו תמיד – זה כתוב כאן. 'חיות ההשגה' היינו שאני מתחיל להשיג משהו.] (ולא חיות הענין שמשיג [שזה החיות השניה, שהענין חי אצלו כל היום.], שזה א"א להיות וא"צ להיות בהתחלת ההתבוננות (כי יהי' מוטעה בהתפעלות מכללות הענין לבד [כי בהתחלה אפשר לקבל רק התפעלות כללית, והוא יסתפק בזה. קודם צריך את החיות של המשיג, של הגברא, ורק אחר כך אפשר לקבל חיות מעצם הענין בדרך פרט באופן אמיתי]) עד שיתבונן וישיג הענין היטב) אבל בהעדר הרגילות הנה בהתחלת ההתבוננות ה"ה תופס רק בזהרורית הענין [זה מלה מענינת, שחורגת מאוצר המלים המצומצם הרגיל. זהרורית זה הניצוצות שעפים מהענין. שוב, הדוגמה העיקרית זה אותו דבר בנגלה – שהוא רוצה לעיין לעומק, ולא יודע מה עושים, אז יש לו זהרורית, איזה ראשון כאן ואיזה ווארט כאן, אבל לא יודע איך בונים את זה. התבוננות זה לשון בנין – צריך להיות בנאי, צריך להתרגל בעבודה, "אל תקרי 'בניך' אל 'בוניך'", צריך להיות בעל מקצוע (לא חובבן). אפילו במשחק כדורגל יש פרופשנל ויש אמיצ'ור – גם הם מתחרים, ומגיעים להשגים, אבל לא מקצוענים לגמרי. גם בהתבוננות זה ככה, וגם בלימוד נגלה. יש אחד טוב, מבריק, אבל עוד אין לו תעודות, אין לו את כל הנסיון – "אין חכם כבעל הנסיון".] לא בהענין עצמו, וממילא אין לו עדיין חיות בזה [כי מהטיפין, מהניצוצות, לא מקבל חיות.], [עד כאן ענין אחד בטוב של רגילות, אבל כעת אומר עוד משהו בהרגל:] וגם נודע דענין ההתבוננות הגם שהיא השגה שכלית [אם דימינו הכל לנגלה, גם זה שייך לנגלה אבל פחות ידוע – בעלי הנגלה בדרך כלל לא מגיעים לדרגה הזאת, להכיר שהכל זה אלקות.] הרי אינה כמו הלימוד באיזה ענין [אפילו של קדש] שההתעסקות היא בהשכלי לבד, אבל בהתבוננות הרי צ"ל ההרגש שההתעסקות שלו הוא בענין אלקי [צריך להרגיש אלקות כאן] וכמשנת"ל פ"א, וזה ג"כ תלוי ברגילות [זה עוד חידוש, כמה חשובה הרגילות, שאפשר להתרגל וצריך להתרגל להרגיש אלקות בהתבוננות ולא רק שכל.] שהמורגלים ושוקדים בעבודה נקנה זאת בנפשם, שעם השתדלותם העצומה בידיעת והשגת עומק הענין [שזה שכל] יש בהם ג"כ הרגשה זו שכל ההתעסקות היא בענין אלקי שזה נותן חיות רב בההתבוננות [ככל שיודע ומרגיש שכאן זה אלקות זה מוסיף חיות רב בהתבוננות.], ובמתחילים בעבודה לא יש עדיין הקנין הזה בנפשם [וממילא זה רק שכלי, חייב להיות שכל כי זה להתעמק בשכל. זה על דרך הבקורת של הקאליסקער על אדה"ז שמרוב השמן מכבים את הנר – שהשכלה לבד יכול לכבות את הנר (אך כמובן בקורת זו בטעות יסודה, שלא השכיל להבין איך שבהתבוננות החב"דית, על כל העמקת הדעת-השכל שבה, העיקר זה לא השכל אלא האלקות).], שכ"ז ממעט את החיות בהתחלת ההתבוננות [ומקרר. כאן אומר את התירוץ לקור הזה לאחד שלא חונך בדרך האמת, אבל מי שחונך – גם אם יש לו קרירות בהתחלה יעבור את זה, וכ"ש אם לומד דא"ח כראוי ויש לו את החפץ הנכון לעבוד יכול לחסוך גם את כל ענין הקרירות. בכל אופן, מה שאמר כאן בפסקה, שיש כבדות וקרירות, ויש לדעת איך להתבונן באופן מקצועי, וזה נותן חיות. מי שמקצוען חי את ההתבוננות ומי שחובבן לא חי את זה. אחרון אחרון חביב, שהרגילות האמיתית זה האלקות שבענין. זה כמו נשיאת הפכים, שלהעמיק בשכל ולהרגיש שזה אלקות זה נראה סתירה (לכן הקלאיסקער לא הבין את זה, כי יש בזה באמת נשיאת הפכים). אם כן, יש חש-מל-מל בפסקה הזאת: התיקון של הכבדות זה חש – להשתיק את הריצה והרתיחה שבאה מתוך ישות. רתיחת הדמים שצומחת ועולה מתוך ישות של הנה"ב. אחר כך יש איזה ברית מילה, שזו המקצועיות כאן – שיודע לאן אתה הולך, והולך לך. עיקר ההמתקה זה שכמה שאתה מעמיק בשכל העיקר זה הרגשת האלקות שבענין. זה גם תלוי ברגילות. זה עיקר ההתבוננות בדרך חב"ד. בשביל כל הדברים האלה צריך מדריך, צריך משפיע.].



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com