נתחיל להתבונן בפסוק שלנו "אדמה לעליון". ראשי התיבות הם אל, והוא עולה ו פעמים אלי. זהו שם עם ג אותיות וממילא יהיו לו ששה צירופים. לפי האריז"ל מכוונים את אותם ו צירופים בעת אמירת חי ברכות השחר, כאשר לכל ברכה יש אות אחת. ממילא מובן שעבודת ברכות השחר היא להתחיל להיות אדם. לשאוף ולהתעלות למדרגה יותר עליונה ולקבל אור מלמעלה. ברכות השחר זה לברך ולהמשיך את השחר. שחר זה אור ולהמשיך זה להאיר אור חדש. השם אל הוא תמיד קשור לגילוי חדש, לכן בלב זה החסד, לכן השם אל שייך אליו, ובשכל היא החכמה. בלשון הזהר "אל נהירו דחכמתא", האור הראשון המבריק על מח החכמה. השם אלי שייך במיוחד לחכמה, כיוון שיש בו תוספת האות י.

אגב, הביטוי המוכר ביותר לשם אלי הוא הפסוק בתהלים "אלי אלי למה עזבתני" שאצרה אסתר. עזיבה, כמו שהסברנו קודם, היא התעוררות של עזרה. יש ביטוי של חז"ל, שרש"י מביאו בפירושו "אם תעזבני יום יומיים אעזבך", במידה כפולה. מזה מובן שאם אסתר שואלת למה עזבתני סימן היא לא עזבה אותו ואם כן למה הוא עוזב אותה. אלא הקב"ה חושב שכן עזבה אותו. לאדם נדמה שלא עזב את ה' אבל ה' כנראה חושב אחרת. מהי העזיבה באמת? בשביל "ודבק באשתו" צריך לעזוב משהו. אסתר עזבה את מרדכי כדי להציל את עם ישראל ו"כאשר אבדתי אבדתי". לעזוב את מרדכי זה כמו לעזוב את ה'. כתוב שבדרך לאחשורוש הסתלקה ממנה רוח הקדש כאשר עברה בבית הצלמים. למה הסתלק? כי היה רגע של עזיבה, לאיזו מטרה טובה, ובכל זאת זה גורם למעלה שאם אתה עוזב אותי אז אני גם עוזב אותך. בפנימיות יש בעזיבה הזו עזרה. אם מה שעזבת אותי היתה בכוונה טובה – כמו דרוש הבעש"ט על הפסוק "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" ואכמ"ל – אז מרגישים שה' עוזר בתוך העזיבה. חיזוק המקור שאותו עזבת. כעת נפרש למעליותא, שאם אתה עוזב כדי לחזק את הקשר, כמו הפסוק בשיר השרים "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבוני", עם המקור אז גם מה שה' עוזב אותך זה לטובה. הוא יעזור לנו בכפלי כפליים. תהיה התחזקות כפולה, תוך כדי עזיבה, של המקור.

זו כללות העבודה של אדם. נעצור פה ונמשיך בפעם הבאה בעזרת ה'.