* * * 

התחלנו עם הערה ב העוסקת באדם, מלשון אדמה לעליון. הסברנו שהכוונה היא שהאדם התחתון מתדמה לאדם העליון, זעיר אנפין בלשון הקבלה. יותר עמוק הסברנו שזה מה שז"א דאצילות מתדמה לאדם קדמון ובכל זאת זה הכל עדין אחר הצמצום הראשון. כל המושג אדם שייך אך השכל, והזכרנו את שני המרכיבים של השכל: החכמה והבינה. הסברנו שהבינה היא הנותנת את הצורה, את הדמיון, שיש בשכל ואילו החכמה נותנת את תחושת העליונות, עצם העליון אליו אני מתדמה.

אדמה לעליון עולה צלם אלקים שבו נברא האדם, ובתוספת האות ב – בצלם אלקים – הוא עולה רמח, העולה אברהם [אותיות בהבראם]. בצלם אלקים במילוי עולה לב בריבוע [רמח עולה ח פעמים אל, וחצי המשולש שלו. אברהם שרה יצחק עולים לא בריבוע ואילו רק אברהם לבד עולה חצי המשולש של לא. המשפחה הזו באה לתקן את המשפחה הראשונה של מעשה בראשית אדם חוה קין הבל שת העולים גם כן לא בריבוע], ריבוע כפול של ט. כדי להמחיש את חשיבות האות ב נוסיף עוד רמז: בצלם אלקים עולה רמח כאמור, בצלם.. ברא עולה שסה, בצלם... את האדם עולה תריג. כאשר מוסיפים את המלה מעט לביטוי צלם אלקים מקבלים שסה. התופעה הזו – של מספר שכאשר מוסיפים לו שני מספרים כדי להגיע ל-רמח ול-שסה וביחד הם יוצרים ריבוע [כמו כאן, ריבוע של יא] – חוזרת על עצמה רק ב-ז מספרים. גם במספר אלקים יש אותה תופעה, שהתוספות עליו כדי להגיע לרמח ושסה עולים יחד אמת – כא בריבוע. צלם אלקים הוא המספר הגבוה מבין שבעת המספרים והמספר הנמוך ביותר הוא מב, שהתוספות עליו עולות תענוג – כג בריבוע. הבא אחריו הוא אלקים. מי שעוסק בחשבון יוכל לחשב את הנוסחא ולומר את שאר המספרים  בקבוצה [אפשר לעשות את מה שעשינו למספרים רמח ו-שסה לכל זוג מספרים. לדוגמה איש-אשה. איזה מספר שלישי מזווג ביניהם? זו שאלה כללית שצריך למצוא לה נוסחה. כך ראוי לעשות לשמות של חתן וכלה. זה רעיון איך למצוא את השותף השלישי ששורה ביניהם, שהרי סכות שני מספרים כאלו הוא ריבוע הרומז לשלמות].

יש הוראה של הרבי שליט"א לדבר בימים הללו – ימי שלושת השבועות – על בנין בית המקדש אז כיוון שדברנו על המספר הזה, כג בריבוע, נגיד עליו משהו. יש פסוק חשוב בדברי הימים, שהרמב"ם מביא אותו "ויאמר דויד זה הוא בית הוי' האלקים וזהו מזבח לעולה לישראל". הביטוי הזה – בית הוי' האלקים – הוא יחידי בתנ"ך והוא עולה תענוג, כג בריבוע. מקום נוסף שהמספר הזה מרומז הוא בתוכחות שבפרשת בחקותי: "ושברתי את גאון עוזכם" ורש"י מפרש אותו על בית המקדש [שברתי את הם אותיות בראשית, תקונו של החורבן על ידי הבראה. כמו כן האות ב, כידוע, רומזת לבית המקדש]. הביטוי גאון עזכם הוא שם נהדר לבית המקדש, אף שבא בהקשר שלילי, והוא עולה 197 – מספר האותיות ביום הראשון של מעשה בראשית, וכן המילוי של המילה עז, וכן הביטוי עז למלך בשירת חנה. בית המקדש נקרא עז – "מגדל עז". כאן רואים גימטריה יפה מתוך פירוש רש"י: הממוצע של גאון עזכם עם בית המקדש עולה תענוג. כל קדושת המקדש קשורה עם קביעת מקום קדושת המזבח, שנלמד מן הפסוק בדברי הימים. המזבח בקבלה הוא המלכות בבית המקדש, ולכן הוא עומד בחוץ, ובכל זאת הוא העיקר בו. הרמב"ם מסביר שהמילה מקדש כוללת בתוכה את ארבעת המדרגות – קדש הקדשים, קדש, אולם והעזרה. אגב, בספר הערוך מסביר שהמילה עזרה בלשון חז"ל, המקבילה בתורה לחצר המשכן, באה מן הפסוק בתהילים (פרק מו) "אלקים לנו מחסה ועז עזרה בצרות נמצא מאד". לענייננו, מקדש במספר סידורי מצטמצם ועולה מזבח. כאשר בנה עזרא את בית המקדש השני עלו עמו שלושה נביאים. אחד העיד על מקום המזבח, השני על מידותיו והשלישי העיד שמקריבין עליו אף על פי שאין בית. כל נבואה מבוססת על הנבואה הקודמת. כל זה היה כדי לקשר את המספר כג בריבוע לענייני דיומא והגביר אצלנו את הציפיה למשיח. ידוע בשם ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שבשבת חזון נותנים כח לדמות את בית המקדש. כל השנה מצפים ובשבת חזון מקבלים את חקיקת חזון העתיד. הביטוי הזה, גאון עזכם, מזכיר את הפסוק "גאון יעקב אשר אהב סלה". ידוע הסיפור, שכאשר היה הבעש"ט בן מז עשה סעודה לתלמידיו ושמח שמחה גדולה ודרש את פרק מז בתהילים, בו מוזכר הפסוק. כשנשאל ענה שהיום נולד גאון יעקב ואותו היום היה יום הולדת האדמו"ר הזקן. גאון יעקב הוא צדיק הדור שהדור מתגאה בו. זו הגאוה החיובית, גאות ישראל. הצדיק הוא האיש ובית המקדש הוא המקום בהם מתגאים עם ישראל. בית המקדש הוא הצדיק, הוא ההתפארות שלנו.

נחזור לעניין שלנו, המספר צלם אלקים. אנחנו רוצים להסביר כעת על פי זה את המשמעות של מצוות עשה ומצוות לא תעשה – רמח ושסה. מצוות עשה הם הדרך לדעת את ה' בדרך של חיוב ומצוות לא תעשה זה להתקשר לה' בדרך השלילה, בדרך הפלאה ורוממות. בזהר כתוב, שמצות עשה הם ב-וה ואילו מצוות לא תעשה הם ב-יה. בתוך י-ה מצוות עשה שייכות לאות ה, לאהבה, ומצוות לא תעשה שייכות לאות י, ליראה. שורש האהבה הוא באמא, באהבה רבה, ושורש היראה הוא באבא, ביראה עילאה. את הפסוק "כולם בחכמה עשית" דורשים בחסידות שהכח לעשות בא מחכמה אבל העשיה בפועל היא בבינה. כך לגבי מצוות עשה, מה שאין כן החכמה מצד עצמה היא הכח שלא לעשות – "לא כן עבדי משה".

קודם הסברנו שאדמה הוא הכח שבא מאמא, ולענייננו, הוא הכח ללכת בדרכי ה' ולהידמות אליו. לא שיהיה עליון אלא ממש להידמות אליו. זה כולל את כל מצוות העשה בכח המדמה המתוקן של אמא. מה שאין כן במילה 'לעליון' שהוא בא מכח אבא. כתוב שכל פעם שיש אות ל לפני מילה, כמו לעליון, הכוונה היא לא – לא-עליון [יש ווארט של ר' אייזיק מהומיל, ששואל למה בברכת הגשם אומרים "לחיים ולא לַמָות" בפתח ולא בשוא, כמו בשתי הבקשות הקודמות? אלא הוא מסביר שזה כמו המילה לא – לא מות. אנחנו מבקשים מה' שהחיים לא יהיו רק לא-מות אלא חיים בעצם]. ברגע שמרגישים את מציאות העליון זה מיד פועל עלי את הרגשת הבטול וזו שורש מצוות לא תעשה. כשאני מוסיף את האת ב לביטוי צלם אלקים זה הריבוי שלו, חיובי, וכשאני מוסיף את המילה מעט זה מיעוט צלם אלקים, שלילה. ככל שיש יותר כח בשלילה, במצוות לא תעשה, גדל כח החיוב במצוות העשה. מהפסוקים החשובים לתיאור הזה של מצוות לא תעשה הוא הפסוק "כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", אל תשוויץ. פסוק נוסף  הוא "כי אתם המעט מכל העמים – לפי שממעטים את עצמכם", ששמחה אמיתית באה דוקא מתכלית הרגשת השפלות. בלי זה זו אינה שמחה אמיתית – "ולשמחה מה זו עושה". כך מבינים את מאמר חז"ל שיהיה רלוונטי לנו עוד מעט – "משנכנס אב ממעטין בשמחה". בחודש אדר יש את העבודה של מצוות העשה, השמחה, ובחודש אב את העבודה של המיעוט במצוות לא תעשה. ריבוי זה כמו להרבות את הדמות, להוליד. פורים הוא מלשון פוריא [מלשון פרו ורבו]. זו שמחה של מצוות עשה. חודש אב הוא בחינת אבא, ובו ממעטין בשמחה, שהשמחה היא שמחה של מצוות לא תעשה. בתניא כתוב, שאם באים על האדם כל מיני מחשבות והרהורים של תאוות – היתר, הנקרא שדין יהודאין, או איסור, הנקרא שדין נוכראין – והוא מתעצבן מהם זה סימן שהוא בעל גאוה. אין לו את השמחה מקיום המצוה "לא תתורו אחרי לבבכם" שה' מזמן לו כרגע. אפילו שזה כל החיים הוא צריך לשמוח כמו אחד שמקיים את המצוה הכי גדולה בתורה. אם לא שמח זה מראה שחושב שלא מגיעה לו מדרגה כזו. שמחה בזה באה משפלות של "אל תאמר אי אפשי אלא אפשי ואפשי אלא...". באמת, יש מדרגה כזו של בעל תשובה שיכול לומר אי אפשי וכך כותב הרב המגיד, אבל קודם צריך לומר אפשי ולשמוח מלא-תעשה. יותר מזה, כתוב שה' חושק בנו כי "אתם המעט מכל העמים". רש"י מסביר שלא מחזיקים טובה לעצמנו אלא מייחסים את כל הטובה לה'. בעומק, יש שני פסוקים בספר משלי: "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד". יש כאן גזרה שוה בין אשת חן לשפל רוח, שמציאת חן היא משפלות רוח. בלשון החסידות, מתוך חותם שוקע של שפלות ממשיכים חותם בולט מלמעלה – חשק מן הקב"ה אלינו. כל זה בשביל להסביר את עבודת המעט בקיום מצוות לא תעשה.

שורש מצוות עשה ולא תעשה רמוז בפסוק "לא כן עבדי משה" העולה ציוה. אגב, מוסר השכל במשפחה, האבא אומר לא והאמא אומרת כן. מי בסוף קובע? האמא, אבל את הכח להגיד כן היא מקבלת מן האבא. מבחוץ נראה הפוך, אבל בפנימיות הוא ממתיק את הדינים שלה. שתי התנועות הללו הן בטול וענוה. בטול שייך לאבא וענוה להתגלותו באמא. כתוב בחסידות שענוה זה לעשות הרבה ולא להחזיק טובה לעצמו, אבל בטול זה כמו שתוק עצמי, לעמוד משתומם לגמרי ולא לעשות כלום. ענוה היא כח מניע להרבות עשיה. כשאדם חושב על עצמו זה פועל חיכוך בינו ובין המצוה, וממילא כמו במכונה הוא מאט את הקצב. הענוה היא השמן שמבטל את החיכוך הזה, אבל בטול זה שתוק, כמו אחד שעומד לפני המלך ולא יכול לזוז. באמא יש שמחה מצד עצמה וענוה מצד השפעת אבא בה. "משה זכה לבינה" [האות ה של אברהם אבינו היא האות ה עילאה של הבינה, השמחה והענוה של הבטול, ורק אז "אברהם יכול להוליד"].

קודם הסברנו את המספרים מעט והאות ב. איפה הם נמצאים יחד? יהונתן אומר לנושא כליו לפני הפשיטה למחנה פלשתים "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט" [גם שם היה ענין עם נדר, שאין לנו הזמן להאריך בו].

יחד הם עולם יא בריבוע, כמו שהזכרנו. יא הוא מספר צירופי אלב"ם שיש בכללות כב אותיות לשון הקדש. כתוב בספר מגלה עמוקות על הפסוק "כולם החכמה עשית", שחכמה עולה אלבם, כאשר כל צירוף הוא בסוד אגלי טל, שתי טיפות טל, ו-יא פעמים אגלי טל עולה בראשית.

חסר קצת בקלטת

... הרי יש ספרי מוסר בעם ישראל. כשהעמיק בתניא ולא הצליח למצוא בו חידוש מיחס לכל ספרי המוסר שקדמו לו בנקודה זו התחיל לבכות ולהצטער. כששאלו אותו תלמידיו ענה שלא מבין מה האדמו"ר הזקן מחדש, ולא יכול להיות שהוא רק חוזר על מה שנכתב לפניו. חסידות באה לגלות ממד חדש בתורה לגמרי. כמו הדברים הכי פשוטים שידועים מאז ומתמיד, כמו מבצע אהבת ישראל של הרבי שליט"א. אם לא מרגישים את הממד החדש – שלא היה בשום מקום, כמו לצאת לרחוב ולהניח תפילין ליהודי, אם לא מבינים שהרעיון שעומד מאחורי זה הוא רעיון כל כך עמוק, ששייך לגילוי הבעש"ט, שלפניו הגאון הכי גדול לא היה יכול לרדת לעומק שעומד מאחורי ההוראה הפשוטה הזו. אם לא משיגים את זה – אז לא מבינים לגמרי מה זה החסידות. לכן בכה אותו המשפיע.

זה הכל היה דרך אגב כדי שכשקראנו והסברנו את הפסוק "כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים" לא נחשוב שזה כבר היה בכל ספרי המוסר הקודמים, שאדם צריך להרגיש את עצמו למטה. יש הרבה אנשים חכמים שדואגים תמיד להזכיר לך את הפסוק הזה, שתדע שאתה רק בן אדם ואל תתיימר וכו'. לא זה הפירוש האמיתי. אז איך בכל זאת צריך לתפוס את זה על פי הגילוי של החסידות? צריך להבין שאותו אלקים שבשמים הוא הוא אותו אתה שעל הארץ, ועל כן תהיה בבטול ודבריך יהיו מעטים. זה נקרא חותם בולט שיוצא מן האלקים שבשמים והוא בולט ונמצא בתוכך האדם. אז תהיה בבטול במציאות. זה לא שאתה פה והוא שם וזה שני דברים נפרדים. רק שהוא באמת מן השמים משקיף ממעון קדשו ובולט לתוכך, האדם שעל הארץ, ופועל בך "על כן יהיו דבריך מועטים". כשלא מבינים כך – זה ממש פשט – אז להיפך, זה קשה, כי אם הוא בשמים ואתה על הארץ אז מה איכפת לו? כך אומרים האפיקורסים, שעזב אלקים את הארץ, אז 'תעשה חיים'. כל הרמז הזה הוא מצד אבא, שכל הבטול שלנו הוא מצד החשק של ה'. ככל שה' חושק בנו – שחק הוא מלשון שחקים, אחד מן הרקיעים בשמים – כך הוא יותר בולט אלינו, לתוך האדם שעל הארץ. היראה עילאה של האדם למטה באה מן האהבה רבה של האהוב. האוהב שלי זה 'אדמה' , אבל האהוב שלי זה היראה שלי, המעט שלי. זה מה שבולט מן הדוד העליון, שאמנם בשמים, אבל עושה בי חותם שוקע, הנקרא "על כן יהיו דבריך מועטים".

עד כאן למדנו את הערה ב בהסבר מדרגת אדם, עם שתי הבחינות שבו – אהבה ויראה שמצד אבא ואמא – שהאחרונה שבהם היא השולטת. אחר כך נוכל להתקדם במדרגות הפרטיות של פרשת נדרים, בעזרת ה'.

* * * 

כיוון שזו הפעם האחרונה שלנו נשתדל היום לקרוא כמה שיותר מתוך הספר כדי לסיים את הפרק.

הזכרנו שיש בפרשת נדרים ארבעה מצבים של אשה: בבית אביה שאז היא ברשותו, בבית אביה בזמן אירוסיה שאז היא ברשות אביה ובעלה יחד, בבית בעלה שאז בעלה מפר את נדריה ואשה אלמנה או גרושה שאז היא ברשות עצמה במצב דומה לאיש, שבתחילת הפרשה, ואז "לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה". הקבלנו את ארבעת המצבים הללו, לפי הסדר הזה, לארבע אותיות שם הוי' ב"ה ואת המצב הראשוני של האיש לקוצו של י.