* * * 

במשך השיעורים הקודמים דיברנו בהרחבה על המושגים אדם ואיש, והיום נתקדם בתוך הטקסט עצמו של הספר. הפרק הראשון מנתח את פרשת נדרים לחמישה חלקים. החלק הראשון הוא פסוק פותח וכללי ואחר כך באים ארבעה מצבים של האשה, כל פעם היא ברשות אחרת, לענין דיני נדריה: נערה בבית אביה שבעלה מפר את נדריה, נערה מאורסת בבית אביה שאביה ובעלה מפרים יחד את נדריה, אשה בבית בעלה שבעלה מפר את נדריה ואשה אלמנה או גרושה שעומדת ברשות עצמה, כמו איש. אחר כך הקבלנו את ארבעת המצבים לארבע אותיות שם הוי', כאשר הפסוק הפותח מכוון כנגד קוצו של י.

הרב מתחיל לקרוא את פרק ב מן הספר.

הנדר מגלה כוחות נעלמים בנפש על ידי הפה. בפה של יהודי יש כח עצום, ובלשון הקבלה נקרא "דעת גניז בפומא". דעת היא יכולת להתקשר – לה', לעם ישראל, בין איש ואשה וכו'. הפה קשור עם הדרגה הנמוכה ביותר בנפש – "מלכות פה". דוקא המדרגה האחרונה מגלה את המקום הכי גבוה בנפש – "כתר עליון איהו כתר מלכות".

אותה מדרגה גבוהה בנפש נקראת איש, כפי שהארכנו לבאר בשיעורים הקודמים, ולכן הפרשה שלנו מתחילה עם המילה איש. יש פרשיות שמתחילות עם המילה אדם – קרבנות, נגעים, טהרת פרה אדומה – ויש שפותחות עם איש, כמו אצלנו וכמו בפרשת נזיר [לפעמים כתוב "איש איש" או "איש או אשה"]. הסברנו שהמילה איש תמיד מרמזת לתכונת המידות, אלא שלמידות [כמו למלכות] יש שורש נעלם בכתר ולאיש יש יותר קשר עמם מאשר לשכל, המכונה אדם. השכל משמע כממוצע להמשיך בצמצום אור מתוך העל מודע אל תוך המידות. היא עבודה מלמעלה למטה בעוד עבודת האיש היא העבודה מלמטה למעלה. עבודת האדם היא ההזדהות עם הכלל בעוד עבודת האיש היא היציאה של הפרט מתוך הכלל על מנת להביא את הכלל למדרגה יותר גבוהה, להנהיג אותו. כמו בתיאור המנהיג בתורה "איש על העדה אשר יצא לפניהם...". השפעת השכל בצמצום נקראת בקבלה צמצום שערות הדיקנא, בעוד הלב מסוגל להגיע לעצמות אור הכתר הלא-מצומצם. הקשר הזה, בין הלב המצומצם לשורשו בכתר, נקרא בלשון הקבלה "זעיר אנפין בעתיקא אחיד ותליא". אחיד זה אחוז וקשור.

הכינוי אדם כמורה על שכל נקרא על שם הפסוק "אדמה לעליון". יש דמיון שמוריד את האדם למטה, שעליו נאמר "רוח הבהמה היורדת למטה". זה שכל של הנפש הבהמית שמוריד את האדם ומדמה אותו לבהמה. כמו איזה פרופסור שיאמר שאנחנו בסך הכל מין יותר משוכלל של קופים [טובי המדענים העדינים כבר נגמלו מזה, מן האבולוציה], נדמה לו בכח טהור של שכל שהוא דומה לבהמה. מי קישר ביניהם? לא הלב הרגיש את זה שהוא דומה לקוף אלא השכל שלו. מה שאין כן "רוח האדם העולה היא למעלה", זה השכל שמדמה אותו לעליון וככל שמרגיש את זה הוא מטפס ועולה למדרגות נעלות. הסברנו, שככל שעולה הוא מתבטל יותר, אבל מה שמנחה אותו הוא כח ההידמות לעליון. זה שכל של אדם. התכונה העיקרית של שכל זה לדמות בין שני דברים, על דרך ביטוי חז"ל "גזרה שווה", כח האסוציאציה בלשון ימינו. עיקר הגזרה שווה היא ביני לבין זולתי – האם אני דומה לבהמה או למלאך, לאלו-ה. זו המלחמה בין שני השכלים.

המילה איש מורכבת מן המילה אש בתוספת האות י. אש זו התלהבות השייכת אל מידות הלב. האות י מורה על תוספת ותגבורת הבטול. גם במילה אשה יש אש בתוספת האות ה, וכדברי חז"ל ש"איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". שתי האותיות הנוספות י-ה הם אמנם השכל, החכמה והבינה, אבל זה הקשר עם השכל כמו שהוא בכתר. בלשון הקבלה "פנימיות אבא פנימיות עתיק" אצל האיש, ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק" אצל האשה. אצל האיש זה נקרא אש קדש. קדש היא החכמה בפנימיותה, כפי שהיא בכתר. חכמה סתם היא החכמה הגלויה הממשיכה בצמצום מוחין מכח המשכיל שבכתר אל המידות, וזה בחינת אדם, אבל באיש זה בעצמות השכל. אדם זה להמשיך ולהוריד שכל למידות אבל איש זה מידות שיש בהם השראה מעצם השכל וזה מעלה אותם אל הכתר. השכל הוא תמיד רק אמצעי בין השכל למידות, אבל באיש גם יש שכל, אמצעי, רק שאינו בדרך של בטול בין יש ליש, אלא בדילוג מיש הנברא ליש האמיתי. הוא לא מרגיש בטול של המדרגה הקודמת באמצע אלא גילוי ההעלם. זה לא אותו שכל, כמו שהארכנו בזה בשיעורים הקודמים.

"ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – זעיר אנפין הם מידות הלב. עתיקא בלשון הזהר הוא כללות הכתר ובכתבי האריז"ל עתיק הוא פנימיות הכתר ואריך הוא חיצוניותו. כשמדברים סתם על כתר התכונה העיקרית היא הרצון, החיצוניות שלו. לרצון יש יותר קשר עצמי עם האמונה שברדל"א מאשר לתענוג, ואפילו התענוג הפשוט. כל מידה בלב היא ביטוי של רצון. השכל בעיקר מקבל מן התענוג, שכן הוא בעיקרו שעשועים. זה שהלב עולה על גבי השכל זה בגלל שבכתר החיצוניות, הרצון, עולה על גבי התענוג הפנימי. אותו היחס במודע הוא היחס בעל מודע. יש בטול באמצע, בין מדרגה למדרגה, בתענוג. יש כלל חשוב מן הבעש"ט ש"תענוג תמידי אינו תענוג". אם הוא נמשך בלי התעלות הוא מפסיק להיות תענוג ואפילו הופך להיות יסורים. בהתקדמות של התענוג חייב להיות בטול התענוג הראשון, אין אמיתי בין ענג לענג. זה מה שכתוב שיש בגן עדן עמוד דרכו עולות הנשמות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון או שטובלת בנהר דינור, כדי למחוק ולבטל את ה"חיזו", את הרושם, של התענוג הראשון. לא רק את ההרגשה צריך לבטל אלא גם את הזיכרון. לכן נקרא התענוג 'רישא דאין'. האין תמיד נמצא בין תענוג לתענוג. בחסידות תמיד כתוב, שההבדל בין תענוג בקדושה לתענוג גשמי הוא שתענוג בקדושה הוא מן האין, מן ההתבטלות, ואילו תענוג גשמי הוא מהתפשטות והתנפחות של היש. סיפוק. כך אנחנו מסבירים בדרך כלל תענוג, אבל כאן אנחנו מסבירים אחרת, עמוק יותר. התענוג הוא האין שבין המדרגות של התענוג. המדרגות עצמן משתנות אבל האין שבין דרגה לדרגה הוא היציב והקבוע. הענג המורגש הוא רק הטפל לענג שבין המדרגות, כיוון שהיא משתנה. כל זה בשביל להסביר שבתענוג יש מעבר דרך אין, אבל עלית הרצון היא רציפה ורצון תחתון נכלל ברצון יותר עליון בלי הפסק של מעבר, ואותו יחס קיים בין השכל והמידות.

מאותו המקום בנפש מגיע הכח אצל היהודי לשלוט ברוח התאוה שבלבו ולנדור לה' ולגדור את עצמו. מה שכתוב בתניא ש"מח שליט על הלב" זה הרצון שבמח. יש רצון שנמשך כבר בתוך המח והוא באופן סדיר וקבוע כבר שולט על הלב. זה נקרא אתכפייא, ללא צורך בנדר. אבל יש לפעמים שהרצון הקבוע במח לא מספיק. תמיד יש רצון במח. שכל לא שולט, הוא רק משכנע שכדאי. הוא לא גוזר גזרה נגד הטבע, הוא יכול לפעול רק בדרכי נעם, בטוב טעם ודעת – "רצון שבמח שליט על הלב", בלשון התניא. כאשר זה לא מספיק צריך להגיע למקור המידות הכתר, והאיש הוא זה שמעלה אותם, ואז נודר נדר.