אם כבר אמרנו את הפסוק של נזיר נוסיף עוד משהו. הדין הראשון של נזיר היא איסור שתיית היין וכל היוצא מן הגפן. מה זה בפנימיות? הוא אוסר על עצמו את מה שמפתח את כח המדמה. יין הוא אדום, ונקרא בתורה דם "ודם ענבים ישתה". כתוב בקבלה שדם ששותים, יין, הוא מקור הדימוי וכח המדמה. כששותים יין אז הדמיון פורה, כמו שמישהו לוקח סמים כדי להשתחרר מן ה"חיזו דהאי עלמא" ולדמיין את המציאות איך ש'בא לו'. זה יכול להיות שלילי, דמיון שוא, אבל יכול להיות גם חיובי – "אין אומרים שירה אלא על היין". שירה היא דמיון פורה וחיובי. דמיון פורה הוא חלק מן השכל, ויין בקבלה הוא פנימיות אמא. מה שנזיר אוסר את זה על עצמו מראה שהדרך שלו אינה דרך של אדם, של שימוש בכח השכל, אלא בכח האיש שבו. אדם הוא מלשון אדום. נח יצא מן התיבה ומיד נטע כרם יין, וכן יש דעה שעץ הדעת היה גפן. אדם חוה עולה יין.

אדם קרא את שם אשתו חוה, אבל האיש קרא את שם אשתו אשה. בספר הושע יש פסוק שמתאר את היחס בינינו לקב"ה לעתיד לבוא "ביום ההוא תקראי לי אישי" וממנו רואים שיחס איש-אשה הוא גבוה ביותר. "בעלי" הוא היחס בין אדם וחוה. אז נזיר זה אחד ששולל את היין, וחז"ל אומרים – ורש"י מביא בפירושו, פשוטו של מקרא – שפרשת נזיר סמוכה בתורה לפרשת סוטה כי "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". מכאן רואים שאיסור היין הוא האיסור המרכזי אצל הנזיר. מהי סוטה? בגידה במערכת היחס של איש-אשה. הפסוק האחרון של פרשת סוטה עוסק גם כן באיש ואשה – "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה". כל פרשת סוטה מלאה באיש ואשה. גם בה חז"ל דורשים שהאיש הוא גם האיש שלמעלה, והאשה הסוטה בגדה גם בו. יש רמז יפה שמובא בפי חסידים, שהביטוי הרווח שהקב"ה ברא את העולם 'יש מאין' דומה לצמד דומה 'אש מיין'. על איש ואשה כתוב שאם זכו שכינה ביניהם ואם לא אז אש אוכלתן. האש הזו היא אש מיין, זה דמיון שוא. דמיון הוא חלק של השכל ודמיון שוא זה שהאדם לא מדמה את האדם לעצמו. השכל והדמיון המתוקן צריך לתפוס שיש לי עוד חצי. בתחילת פרק ה בספר בראשית כתוב שה' ברא אותם זכר ונקבה, ואחר כך "ויקרא את שמם אדם". כאן אדם הוא שם משותף לשניהם. באמת כתוב שאדם עולה שם מה, כאשר שאר אותיות המילוי עולות חוה. ללא המילוי הוא רק "פלג גופא", חצי מציאות. כאשר שניהם מתחברים נעשה אדם אחד. יש מצב בהלכה שאדם נעשה שני חצאי מציאות, כמו חצי עבד חצי בן חורין או אנדרוגינוס, אז יחסית כל אדם הוא חצי ואם הדמיון הוא כמו שצריך הוא מוצא את הדמיון של החצי השני ומתחברים. אבל איש ואשה זה לא למצוא את החצי החסר, זה למצוא את הכל. בלי איש אין איש בכלל – "כי מאיש לוקחה זאת". לפני שקרא לה בשמה לא ידע שכך קוראים לו. זה 'גילוי מילתא למפרע', בלשון חז"ל, לגבי מציאות האיש. לכן כתוב מיד "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אחדות כתובה רק אצל איש ואשה. אצל אדם וחוה כתוב והאדם ידע את חוה אשתו", ובאמת יצא מזה קין שהרג את הבל. לא יצאה אחדות ואחוה בין הצאצאים, כמו שמפרש רש"י על "והיו לבשר אחד – הולד שנוצר על ידי שניהם".

נחזור לענין, יין זה דמיון ונזיר רוצה להתרחק מפגם בדמיון. סוטה זה קלקול של דמיון. הנזיר רוצה להגיע למדרגה של איש ואשה באמת. רמז נוסף: שתי המילים בביטוי "נדר נזיר", שהוא המקור לכל הנדרים, דומות אחת לשניה [ראשי וסופי תיבות זהים. בארבעת המילים "לנדור נדר נזיר להזיר" יש ראש-תוך-סוף בדילוג שווה של המילה נזר. נזר הוא כתר, השייך לנזיר]. חוץ מזה שיש בזה קשר לאיש ואשה, כי פעמיים נר עולה פרו ורבו, יש פה חילוף אותיות בין האות ד לאות ז בין ארמית ללשון הקדש, כמו אחיד שתרגומו אחיז. אם נחבר את ציור האות י לאות ז במילה נזיר נקבל את האות ד של המילה נזר.

עד עכשיו למדנו על איש ואדם, ועל ההבדל בין הקשר של השכל לכתר לעומת הקשר של המידות אתו. על איש אמרנו שני דברים: שהוא ענין של בגרות ושל אישות. שניהם קשורים עם רוח גבורה שמפעמת מן המקיף, מבחינת המשיח שבו. איש במספר סידורי עולה לב, אדם במספר סידורי עולה חי. חי זה מוחין, חיות [ביחד יוצא הפתגם של הבעש"ט 'לב ישראל חי', העולה כל ישראל]. יש עוד נקודה ביחס בין איש ואדם. איש הוא פרט בתוך מין, בתוך כלל. זה איש מסוים. איש ואשה זה עצם אחד ממש, אבל ביחס לכלל האנושות זה פרט. אי אפשר לומר על כולם איש. לפעמים יש, אבל אז זה חידוש, כמו "כאיש אחד בלב אחד". על אדם כן אומרים "אדם אתם – אתם קרויין אדם". זה נכון ביחס לכל שלוש הדורות הראשונים – "אדם שת אנוש". גם השם אנוש הוא שם כולל לכל האנושות וגם שת. אדם הוא הגבוה והמעולה מכולם, אבל איש הוא פרט. אומות העולם מכונים 'האדם' וישראל 'אדם'. לכאורה, הכלל הוא מעל הפרט. לפי זה, תקון הכלל הוא תקון השכל ותקון הפרט הוא תקון הרגש, והמח צריך להיות שליט על הלב. כל מה שקשור עם רשות הפרט נקרא אישי, טובות הנאה אישיות, ואילו הכלל הוא לחשוב על ה'אדם אתם'. בצורה אחרת: לכל יהודי יש שער בעבודת ה', ובכללות יש יב שערים כנגד יב שבטים. שבט הוא ענף, ויש יב ענפים היוצאים מתוך הגזע. כל נשיא שבט נקרא "איש אחד איש אחד למטה אבותיו". לכל שבט יש חוש מיוחד משלו. חוץ מזה יש שער אחד , שנקרא באריז"ל שער הכולל, והיא דרך בעבודת ה' ששווה לכל נפש. הוא אמר שלא חייבים לעבור דרכו, אלא אם לא יודעים את השער הפרטי. הבעש"ט והמגיד אמרו שכדי לקרב את ביאת המשיח צריך להיכנס דוקא דרך השער הכולל, אפילו אם יודעים את השער הפרטי. צריך ללכת בדרך אדם ולהעדיף אותה על פני הליכה בדרך איש. שהמח יהיה שליט על הלב. כל זה על פי פשט, אבל כאן, בפרשת נדרים, אנחנו לומדים אחרת, שיש איש שיותר גבוה מן האדם. מה התנאי להזדהות עם הכלל? בטול. צריך הרבה בטול, אין. בלי זה אין הזדהות אמיתית עם הכלל. מה זה איש? יש מדרגה של קשר ישיר בין היש הנברא ליש האמיתי ללא בטול באמצע. זה ניצוץ משיח. בפרשת פינחס מתפלל משה למינוי ממלא מקום עבורו [סט פעמים כתוב בתורה הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" בבחינת אור ישר ופעם אחת באותה הפרשה כתוב הפוך "וידבר משה אל ה' לאמר", בבחינת אור חוזר, העולה במספר קטן חן] – "יפקד הוי' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה", וה' עונה שיסמוך את יהושע. רואים שמשה רבינו מבקש איש ולא אדם. אדם מתוקן זה הזדהות הכלל שצריכה לשלוט על האישיות הפרטית, ובכל זאת למנהיג קוראים איש. ללא מנהיג כזה הכלל הופך לצאן ללא רועה. הרועה לגבי הצאן זה כמו איש ביחס לאשה. כתוב בקבלה שעדה – "עדת ה'" – היא מלשון דעה ושכל של דעת ה', ו"איש על העדה" הוא איש, כלומר פרט, שעל גבי השכל והכלל הזה. זו ההתקשרות של המידות לכתר. זה המנהיג – איש שלמעלה מאדם. התקון של כולם הוא התקשרות לכלל, בבטול הפרט אליו, אבל המנהיג, ובמידה מסוימת כל אחד בגילוי נצוץ משיח שבו, עניינו הוא הרגשת אחריות כלפי הפרט. בהרבה מדרשים מודגש היחס בין משה לעם ישראל כשני דברים שונים, רק שהוא אחראי עליהם.

כעת נוסיף עוד דבר. יש איש של בגרות, יש איש של אישות, ויש איש של מנהיגות. איש הוא אחד שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. יש הרגשת אחריות. בעל זו השתייכות. מה ההבדל בין בעל ואשה לאיש ואשה? אצל מורגשת הבעלות, שהאשה שייכת לו, אבל אישות זו אחריות להנהיג ולתקן בעוד שהבעלות היא דרך אגב. איש הוא שליח, בעל הוא בעל הבית. האיש מרגיש את מלא האחריות של התקון. משה מבקש מה' שיהיה איש אחד שמעל העדה, ואם אין אחד כזה אז לא שווה כלום. זה יפה שיש לכולם הזדהות עם הכלל, זה נחמד שיש יחסים טובים בין כולם, אבל אם אין מישהו על העדה זה עדיין "כצאן אשר אין להם רועה". זה הפקר. זה פרט שמעל לכלל. איך מתקשרים לאיש הזה, שיש בכל אחד ואחד? ברגע שמרגישים אחריות על הכלל זו התנוצצות של איש שמעל אדם. בתורות של הרבי מאיז'ביץ מודגש הקשר בין המשיח לבין עבודת הפרט. פרט שלמעלה מכללים. יש אחד שחי על פי כללים, גם כללי תורה, והוראת שעה היא פרט היוצא מן הכלל. בתורה יש הוראות כלליות השוות לכל נפש, והם ודאי צריכות לשלוט על הפניות האישיות. "בטל רצונך מפני רצונו". אבל יש לפעמים הוראה פרטית של התנוצצות של משיח ששולט על גבי הכלל, גם על גבי הכללים של התורה. רק שאחר כך אותה התנוצצות פרטית נמשכת להיות בעצמה כלל בסופו של דבר. כל איש נמשך ונהפך להיות אדם, ממקיף נעשה פנימי ומיד נמשך מקיף חדש. זה נקרא התחדשות המנהיגות. כל מנהיג אמיתי מתחיל מפרט, הוא יוצא דופן. מהמשך הזמן הפרט הופך להיות נחלת הכלל, דימוי כללי. מה שהיה בתחילה התנהגות מוזרה הופך להיות לאחר ארבעים שנים "קאי אדעתא דרביה". מתרגלים לזה. זה הופך להיות טבע, כללי וסטנדרטי ואז צריך איש חדש. מה היה המנהיג הראשון? משה רבינו. גם שמעון ולוי היו מנהיגים, ואפילו לא שאלו לדעתו של יעקב אבינו, שעליו נאמר "שופריה דיעקב אבינו כעין שופריה דאדם הראשון". הוא היה בבחינת אדם והם היו בבחינת איש, פרט שלמעלה מן הכלל שיש בו גילוי ניצוץ משיח – "ויקח איש חרבו".

הפסקה בקלטת