עוד הקדמה אחת כדי להבין את ההבדל בין איש לאדם, שהמילה נדר קשורה עם המילה אדם. יש כלל בקבלה, ובמיוחד בכתבי ר' אברהם אבולעפיה, שכל הלשונות בעולם יונקים מלשון הקדש ולכן אנחנו מוצאים דרשות בחז"ל שקושרות מילים בתורה ללשונות האומות. לדוגמה: מן המילה 'טוטפות' בקריאת שמע דרשו חז"ל "טט בכתפי פת באפריקי", והכוונה היא לא שהתורה למדה את המילה מן הלשונות הללו אלא ששורש הלשונות הללו בקדושה בא מן המילים הללו, ומהן הן יונקות. על פי זה הוא נותן מקום למלא את השורשים החסרים בלשון הקודש מתוך ע לשונות של האומות. יש רק שבעה שורשים שכל ששת הצירופים שלהם בעלי משמעות כיום. למשל, אחד מהם הוא שפר [לכן קרא לספרו אמרי שפר] – שפר, שרף, פרש, פשר, רשף, רפש. אבל רוב השורשים אינם כאלו. למשל, השורש חבר חסר את הצירוף רבח. לפי המקובלים הראשונים זו שיטת התבוננות, והוא מסביר שזו דרך פוריה בנפש לעורר ולהקיץ את הנשמה מתרדמתה ולגלות את רוח הקדש שחבויה בכל אחד, ולכן טוב להכיר את כל לשונות העולם. אם אני מכיר את השורש רבח משפה אחרת זה יכול להשלים את המעגל, אם אני יודע להתבונן. זה החלק הנסתר של לשון הקדש, שמתגלה בדרך של אחוריים. לענייננו, המילה נדר בשפה היוונית – שחז"ל אומרים עליה שהיא היפה מכל השפות "יפת אלקים ליפת" וצריך להחזיר את אותם הניצוצות לשכון "באהלי שם" – משמעותה אדם, כידוע מתרגום הפסוק "נעשה אדם". גם בתוך לשון הקדש, נדר זה מלשון לדור בדירה וכדי שיוכל אדם לדור בה צריך לפנות ולסדר אותה מן הבלגן שבה. אז בשביל להבין למה הלשון כאן היא איש – "איש כי ידור" –  ולא אדם צריך להבין את ההבדל ביניהם. [אגב, זה ממתיק את תחילת מסכת נדרים, שעוסקת בהרחבה בלשונות הנדר. יש דינים בתורה שחייבים להיאמר דווקא בלשון הקדש ואילו בענייני נדרים יש משמעות לשפה המדוברת, גם לשפות זרות. לכן מתאים שהמילה נדר בעצמה קשורה עם המשמעות שלה בשפה זרה].

בשבוע שעבר הסברנו שהמילה איש קשורה עם המידות, רק שכאן הקשר הוא עם המידות שבכתר, ובלשון הזהר והקבלה "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". אדם קשור עם השכל והאיש כאן קשור עם שורש המידות ברצון העליון, שלמעלה מן השכל. יבוא השואל וישאל שיש גם שורש לשכל בכתר, שמעל לשורש המידות. בלשון הקבלה נקרא מוחא סתימאה שבכתר. אלא שגם למעלה ממוחא סתימאה, בגלגלתא, יש שורש למידות במידות של עתיק. זה למעלה מ"טעם כמוס לרצון" שבמוחא סתימאה. כך גם הלאה, למעלה מזה, יש חכמה בעתיק, שלמעלה מן הז"ת דעתיק המתלבשים בגלגלתא דאריך, והם שורש האדם שבו ומעליו כתר דעתיק, רדל"א, המכונה איש שלמעלה מאדם. כך מוסבר באריכות גדולה בחסידות. אחד מן הדברים שקובעים את העליונות של איש לגבי אדם הוא זה שהקב"ה מכונה בתורה איש – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו" – ואין כיוני אדם, מלבד בנביאים במראה יחזקאל. יחזקאל רואה מראה אדם מעל המרכבה, אבל מובא בקבלה שהוא רק רואה את הפרצופים העליונים, ובחסידות מבואר שהוא בעצם רואה את שורש נשמת עצמו כמו שהוא מושרש למעלה באלוקות. יש אדם שהוא חלק מן המרכבה, אחד מארבעת הפרצופים הנושאים את המרכבה והיא שורש הנפש הטבעית-בהמית שבתוך האדם, ויש אדם שעל גבי המרכבה והוא השורש של הנפש האלקית – "אתם קרויים אדם". אבל הביטוי איש הולך על עצמות ה', כמו שכתר לגבי שכל מיוחס לעצמות. יש רמז יפה על הפסוק הזה. הפסוק הזה הוא משירת הים, והוא עולה לב פעמים הוי', וכן ארץ ישראל, וכן אור הכתר. ארץ ישראל קשורה עם מלחמה ובתוך הנפש הנדר הוא בחינת מלחמה. בשביל לנצח את המלחמה שבתוך הנפש. המלחמה הכללית היא מלחמת עמלק – "מלחמה להוי' בעמלק מדור דור". מדור דור הוא מלשון נדר ואותה השורש. דור הוא מושג אנושי – "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" [נח הוא תקון של המלחמה על ידי המנוחה. גם במלחמת עמלק מובאת המנוחה – "והיה בהניח ה' לך". גם המילה נצח מתחילה ומסתיימת במילה נח. סיום הניצחון וגילוי הנצחיות שלו היא במנוחה, כמו במנוחת שבת. התורה נקראת "דבר ציוה לאלף דור", שדבר הוי' – העולה יהי אור – נקשר לדור שהוא בבחינת אלף, שלמות. 1,000 עולה תלמיד ותיק וכן ישראל בעל שם טוב, ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני" ויש איש שמגלה את אותו תלמיד ותיק]. איש כי ידור נדר להוי' הם ראשי תיבות אנכי, גילוי עצם האדם.

נחזור להבדל בין אדם לאיש. הזכרנו שיש מצב ביניים בין אירוסין לרשות הבעל, בין אותיות י-ה לאותיות וה של שם הוי'. זהו מקום פגיע ביותר ושם פוגע עמלק. בין השכל ללב. כל זמן שהיא בבית אביה ואפילו באירוסיה היא בגדר של שכל [ולכן עוד הולכת לבית ספר...] וברגע שמגיעה לבית בעלה זה בעיקר רגש ובמעבר מן האדם שבה לאיש שבה יש נקודת משבר ומעבר ובה חוזרת לבחינת אין ובה מגיעה לעצמותה. זה סדר מאוד כללי בחסידות, שיש אין בין יש ליש, אבל יש עוד כלל חשוב שמופיע בעיקר בכתבי הדורות האחרונים של החסידות, שהיש הנברא והתחתון – אצל הרבי שליט"א זה בעיקר ביחס לגוף של היהודי – משקף את היש האמיתי. האדמו"ר האמצעי מסביר, שזה שנדמה לאדם בהרגשתו שמציאותו מעצמותו, שמתקיים כאילו בלי להיות תלוי בשום דבר, היא באה מעצמותו יתברך, אף שבאה ממקום של פירוד. הרגשה זו עצמה מצביעה על כך. התודעה הזאת של הקשר הישיר בין היש הנברא ליש האמיתי לא בא בדרך של אין באמצע, כמו בכל סדר ההשתלשלות שבה "פושט צורה ולובש צורה" ובאמצע יש אין. הסדר הזה הוא סדר של אדם, מה שאין כן הסדר של זיקה שלא בדרך של העלאה והמשכה, של "רצוא ושוב", ללא אין באמצע אלא בדרך שיקוף נקרא של איש. זה הקשר בין האיש שלמטה – "איש כי ידור" – לבין האיש שלמעלה – "הוי' איש מלחמה". איש זה מלשון יש. אדם זה מלשון דמיון. בארמית איש זה אית. בדרך רמז: נדר להוי' עולה יש. פעמיים מופיע הביטוי בפרשת נדרים – פעם אצל האיש ופעם אצל האשה – והוא רומז על יש יש [סוד ישיש] העולה כתר. היש הראשון הוא הכתר מצד עצמו והיש השני הוא המשכתו בחכמה. הפעם השניה היא בפסוק נדרי האשה בבית אביה, המכוון כנגד החכמה. עיקר הסוד של הנדר היא הזיקה הישירה של האיש שלמטה עם האיש שלמעלה, היש הנברא עם היש האמיתי. זה מתבטא בכך שדברי חולין של יהודי יכולים להיהפך למצוה וחלה עליהם קדושה, ואפילו יכול לעקור מצוה מן התורה לזמן מסוים, כהוראת שעה.

למה הנושא הזה נעשה בחסידות הנושא העיקרי, ובמיוחד אצל הרבי שליט"א? כמובן, אלו דגשים עיקריים ששורשם עוברים מדור לדור, אבל מי שמכיר את החסידות של הרבי שליט"א יודע שהכל מסתובב סביב הנקודה הזאת. הוא פחות מדבר על האין שבין יש ליש ויותר בא להחדיר את הזיקה הישירה והקשר שבין היש הנברא והיש האמיתי. היהודי למטה, בלי התורה והמצוות, כמו שהוא. עם ה'גראב' שבו. זה הכח שמתגלה בנדר. הדבר הזה תלוי היום, באין בית מקדש, בעבודה פנימית והוא התנאי לביאת המשיח – לפנות מקום ואחרי כן לקשור את עצמי. לעשות מקום בתוכי ובעולם למשיח ואחר כך לחייב את עצמי להיכנס לאותו המקום 'עד הסוף', אפילו בלי הוראה ברורה מן התורה [עם הנחיות מצדיק הדור].

השכל פועל באופן של "פושט צורה ולובש צורה". כך עובד הדמיון ועל שם זה נקרא אדם. זה כמו תמונות, גילויים, וכשעוברים בין תמונה לתמונה – ולא תמיד מרגישים את זה, כמו בסרט – ויש נקודת אין ובטו בין אחת לשניה. זו ההגדרה הכי פנימית לשכל. ואילו איש זה לא מעבר מתמונה לתמונה. זה לא קשור עם תמונות. זה קשור עם העצם ממש. זה ההבדל בין עצם לאור, לגילוי. זה קשור עם הלב – השראת אלוקות בלב. זו סוגיה עמוקה בחסידות היכן מקום גילוי האלוקות באדם. בהשערת האלוקות – "נודע בשערים בעלה" – זה ודאי במח אבל אלוקות ממש, שאנכי קשור עם "אנכי ה'", זה בלב. לא תמיד בלב הגלוי אלא בלב הנסתר, העליון. לפעמים כתוב שעיקר הגבורה היא בלב, כי היא גבורת "הוי' איש מלחמה".

נקודה נוספת שהסברנו הערב היא שזה קשור עם ארץ ישראל, עם הדמיון. יש מחלוקת בחז"ל האם הביטוי אדם הוא יהודי או גם גוי, לכן זו עבודת בירור בין "אדם קרויים אדם" לבין האומות.