* * * 

עד היום הסברנו את מבנה הפרשה – פסוק פותח בנדרי איש וארבעה מצבים של נדרי אשה: בבית אביה, בבית אביה בארוסיה, בבית בעלה ולאחר גירושין או מיתת הבעל. הקבלנו את חמש המצבים כנגד שם הוי'. לאחר מכן התבוננו על כך שהפרשה פותחת דוקא במילה איש, ולא במילה אדם כמו הרבה פרשיות בתורה [כמו פרשת נגעים – "אדם כי יהיה בעור בשרו" וכמו קרבנות – "אדם כי יקריב מכם"] ובהבדל בין איש לאדם. הסברנו את השייכות בין התואר איש לעבודת הנדרים ולגילוי ניצוץ המשיח שבכל יהודי וכן הוסבר שזהו תואר של בגרות ["איש חרבו" – גיל מצוות], ולבסוף סיימנו שעבודת האדם היא עבודת הכלל וההזדהות עמו בעוד שעבודת האיש היא עבודה של פרט ואישית. הסברנו שיש פרט שלמטה מן הכלל, שעליו צריכה לגבור תודעת ההזדהות עם הכלל בעבודת 'מח – אדם – שליט על הלב – איש' [הסברנו שאדם היא מדרגת הכלל בצורה הכי גבוהה שלה, תוך עיון בפסוק הראשון של דברי הימים], אבל יש פרט שיוצא מן הכלל ש"לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". זו נקודת המנהיגות שיש בכל אחד, בבחינת "יפקד... איש על העדה", "איש אשר רוח בו". זה המנהיג שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד, דוקא מכח היותו איש, ויכול להמשיך אל הכלל משהו הרבה יותר גבוה ממנו. מסיבה זו, כשרוצים לומר שמשה רבינו שונה ומעל כולם אומרים "והאיש משה עניו מאד מכל האדם", ולא אדם.

כינוי נוסף למשה רבינו הוא "איש האלקים", והוא הניצוץ שבו שמקשר אותו עם ה' ודוקא בה הוא נקרא איש ולא אדם. יש עוד כמה צדיקים שנקראו איש. "אלה תולדות נח, נח איש צדיק".

אגב, בתחילה נקרא האדם רק בשם אדם עד בריאת האשה, אבל את השם איש הוא מקבל רק אחרי שקורא לאשה על שמו – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" – ורק אחרי שה' קורא לה בשם אשה "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקרח מן האדם לאשה". כלומר, השם אדם בא מה' והשם איש מן האשה. זה עוד הבדל בין איש לאדם. אדם זו עבודה מלמעלה למטה, עם כל זה שזו עבודה של עליה בקדש בבחינת "אדמה לעליון". זו עליה בקדש של המשכת הכח מלמעלה למטה של אור ישר. זו הסיבה שאצל אדם יש הפסקה תמיד של אין בין מדרגה למדרגה, שיצא ממדרגה מסוימת ועוד לא נכנס לבאה. נקרא בחסידות "פושט צורה ולובש צורה", ובכל פעם זה לא הוא עצמו אלא צורה שלו. אבל באיש כל העבודה היא של אור חוזר, שהוא מתגלה מיניה וביה. זו עבודה של יש מיש, האין והיש באים כאחד ללא שלב ביניים של בטול המדרגה הראשונה לצורך המדרגה הבאה. זה הוא – האיש שבו – שמתגלה יותר ויותר כיש האמיתי. יש כלל ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה ממוצא האור הישר. לכל אור ישר יש נקודה בראש שממנה האור יורד ומתרחב. מעל אותה נקודה יש אין, יש העלם. אבל באור חוזר זה מתחיל מנקודה אחת למטה שעולה ומתפשטת ומרחב כלפי מעלה עד אין סוף. עד המרחב העצמי ממש, "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל הארצות". לאור ישר יש גבול למעלה אבל לאור חוזר אין גבול. האיש פורץ. גם המשיח נקרא פורץ.

היום ראש חודש תמוז אז נקשר עם החודש שלנו, חודש תמוז. צרוף שם הוי' של החודש הזה הוא בדיוק האור חוזר של שם הוי' – ה-ו-ה-י. הצירוף הישר –י-ה-ו-ה – הוא בחודש ניסן והייתי חושב שהצירוף ההפוך יבוא לפי סדר סוד הצירוף בחודש האחרון, באדר, אבל כיוון שיש שתי אותיות ה בשם [ולכן יש רק יב צירופים ולא כד] אז צריך לומר שהסדר של חודש תמוז מתחיל מהאות ה עילאה, ולא ה תתאה, ואין צירוף הפוך ממש בחודשי השנה. בכל זאת, הפסוק שממנו יוצא הצירוף של חודש תמוז – "וכל זה איננו שווה לי" – קשור עם חודש אדר, שכן הוא ממגילת אסתר ונאמר מפי המן הרשע. הוא בא בסיום דבריו לזרש אשתו על כבודו ועושרו, ועם כל זה הכל לא שווה לו כשרואה את חוסר ההתפעלות של מרדכי ממציאותו של המן כשעובר בשער המלך. זה דבר ש'מקפיץ' את המן ונוגע לו עד העצם. החוש של חודש תמוז הוא חוש הראיה. חוש הראיה קשור עם אור חוזר מן החפץ אל העין. הצירוף פה הוא בסופי התיבות, שהם גם בחינת אור חוזר. על הפסוק הזה צריך להתבונן היום. כידוע, בכל המגילה לא נזכר שם ה' במפורש וכאן מובא ברמז [בראשי תיבות ישרים מובא בפסוק "יבוא המלך והמן היום", בנוסף לכך שכל 'המלך' במגילה רומז לה']. המילה העיקרית בפסוק היא המילה שוה העולה איש. הייתי חושב ששוה הוא מלשון שוויון – "דבר השוה לכל נפש", שהוא ההיפך מדבר אישי. יותר היה מתאים למילה אדם. אחר כך מוזכר חוש הראיה של המן "בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". מה ההסבר לכך? כאן מדובר על מה שווה לו, להמן. לכן הניקוד הוא בחולם [שוֹה] ולא בקמץ [שָוה]. בבחינת אדם חשוב לו כל מה שמסביב, הכבוד שנותנים לו וכו'. הרי הוא בשיא המעלה. הוא המשנה למלך. אלו הדברים שווים לכל נפש ובכל זאת המן לא מסתפק בהם. במנטאליות שלו יש לו את כל מה שאדם יכול לרצות. ברגע שמוסיף את המילה לי זה אומר שכל הגדולה הכללית שלי לא מגלה את מה שאני בעצמי. מרדכי היהודי שולל את המציאות של האיש שלי. האדם שבו בסדר גמור, אבל את האיש שבו זה מרגיש. אז המילה שוה לא חייבת להתפרש על הכלל אלא גם על הפרט. כמו בקדושה, השוה הפרטי מגלה בסוף את השוה לכל נפש, את השער הכולל שלו. כל איש גדול כרשב"י, האריז"ל או הבעש"ט מתחיל מאיש ואחר כך מתפשט והופך להיות נחלת הכלל בבחינת "יפוצו מעינותיך חוצה.. עד שהם יוכלו לעשות עליות ויחודים כמוך".

הזכרנו קודם, שהפעם הראשונה שנקרא האדם בשם איש היה על שם האשה שנקראת על שמו. הסברנו שזה בבחינת אור חוזר, שאין גילוי של איש ללא אשה. אחר כך אומרת התורה "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו". אבא ואמא הם שכל, בחינת אדם, ובשביל להיות איש צריך לעזוב אותם. עוזב בתורה זה מלשון עזרה, והאשה נקראת 'עזר כנגדו', כמו "עזב תעזב עמו". זה מענין שהאשה עוזרת לבעלה ואיש עוזב את אביו ואמו. שניהם – עזר ועזב – מופעים כאן בפעם הראשונה בתורה. תוך כדי העזיבה את הוריו הוא מאד עוזר להם. כשעוזב את המקור השכלי שלו, בפנימיות הוא מחזק את אותו מקור. זה על פי הכלל בקבלה שאש מקורה בגבורה. נקרא בוצינא דקרדוניתא, התלבשות גבורה דעתיק במוחא סתימאה דאריך, ונקרא גם קו המידה או טלא דבדולחא. אמנם איש כולל את כל מידות הלב, אבל בעיקר זה גבורה "כאיש גבורתו". גם אשה זה גבורה, ולכן דבורה הנביאה היא גבורה בחילוף אותיות ג ו-ד, כמובא. כמו שבשביל להיות איש צריך להיות גיבור כך גם בשביל להיות אשה צריך להיות גיבורה. בקבלה, מקור השכל נקרא משכיל ומה שמחזק אותו היא גבורה דעתיק. זה הכוונה הפנימית בפסוק "על כן יעזב", שכשעוזב את השכל הגלוי כדי להתחתן הוא עוזר בזה לשכל הנעלם, למוחא סתימאה, ששורשו האמיתי הוא גבורה דעתיק.

באותה הפעם בה מוזכר שם האיש לראשונה הלשון היא "מאיש", והוא בצירוף שונה אותיות שמאי, עולה המשולש של כו, וכן עולה שוה לי. אם הזכרנו את שמאי אז צריך למצוא גם את הלל. כתוב בספר מגלה עמוקות שמשה הם ראשי תבות מחלוקת שמאי הלל. מחלוקת מראה על אישיות נפרדת, כלומר שיש לו את המוטיבים והנטיות הסותרות לגמרי של שמאי והלל. היותם חולקים אחד על השני היא שתי בחינות איש, וכמו כל תורת הנגלה בה "את והב בסופה", מתחיל ממשה רבינו. הוא אחד נושא הפכים. לכן מהאיש הגדול ביותר יכולה לצאת מחלוקת לשם שמים שמגיעה למקום אין סופי, שסופה להתקיים. אז איפה רמוז הלל במילה איש?  השם מה, העולה אדם, אינו מספר ראשוני אלא מורכב ביותר, משוכלל. ככל שמספר מורכב יותר הוא יותר כללי. מה שאין כן המילה איש (311) היא מספר ראשוני, בבחינת אישי פרטי. הוא לא שייך לאף מספר אחר, רק לעצמו ול-1. זה כמו שאדם אומר שהוא לא שייך לאף אחד רק לעצמו ולקב"ה, לכן שאף אחד לא ידון אותי. איזה מספר ראשוני הוא? הוא המספר הראשוני ה-65, העולה הלל. כמה מספרים מורכבים יש מ-1 עד 311? צלם אלקים מספרים. 65 הוא שם המלכות – אדני. האיש קשור עם המלכות של כל אחד, החלק האישי. המורכבים, שזה בדיוק ההיפך, הם צלם אלקים שהוא של אדם – "כי בצלם אלקים עשה את האדם" א פעמים ד פעמים ם עולה צלם. הרמז העיקרי לענייננו הוא שצלם אלקים עולה אדמה לעליון.