* * * 

התחלנו ללמוד על המילה איש – "איש כי ידור". ראוי לציין שבפרשה השניה בספר במדבר, פרשת נשא [גם פרשת מטות שלנו היא השניה מן הסוף], יש עוד פרשה שדנה בסוג נוסף של נדר והוא היסוד לכל נדרי התורה. זהו נדר הנזיר – "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'". שם איש ואשה באים יחד בפסוק הפתיחה. הרבה פעמים לומדים את מצות האשה מריבוי מצות האיש, כמו מן הלשון "איש איש", אבל כאן זה בפירוש. כנראה שהדין הזה מאוד נוגע לאשה. אגב, כשחושבים על נזיר עולה על הדעת מיד איש, כמו שמשון או שמואל הנביא, ולא אשה. אחר כך בא ביטוי יחודי – "יפליא". חז"ל למדו מן המילה הזו דין ששייך לכל הנדרים, ולא רק לדין נזיר, והוא שקטן יכול לנדור עוד לפני גיל בר מצוה החל מגיל שתים עשרה. גיל זה נקרא "מופלא הסמוך לאיש", מלשון הפסוק הזה, שמשמעותו היא שמדובר על קטן שיודע למי הוא נודר, שיודע להפליא ולנדור. בדעת הרמב"ם יש דיון לגבי ההגדרה מן התורה ל"מופלא הסמוך לאיש", ומסתבר שלדעתו מדובר על אחד שהגיע לגיל מצוות אך לא הביא עדיין סימני בגרות, שהבולט בהם הוא הבאת שתי שערות. דין זה הוא דין מיוחד לנדרים בלבד. השנה הקודמת לגיל מצוות – שנת ה-יג לבן ושנת ה-יב לבת – היא הרחבה מדרבנן לדין מופלא הסמוך לאיש שמן התורה. אז למעשה, יש שלוש תקופות לדעת הרמב"ם: יש תקופה מדרבנן, יש מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא, ויש איש גמור. המושג מופלא בקבלה קשור עם ספירת הכתר, שלמעלה מטעם ודעת, ובה דוקא בודקים את דעתו של הנער אם יודע למי הוא נודר.

מזה משמע שהענין שהוא מופלא לא קשור עם זה שבודקים את דעתו. זה רק בדרך אגב, זה תנאי. זה שהוא מופלא קשור עם עצם מציאות הנדר, עם עצם החלות שלו. זה נוגע לקשר שבין האדם, בין המודעות של האיש שבו, לכתר שלמעלה מטעם ודעת. התחלנו להסביר בשיעור הקודם שאדם זה שכל ואיש זה מידות, רק שיש מעלה לאיש בזה שמקבל השראה וקשור ישירות עם העל-מודע, מהכתר, אפילו יותר מאשר השכל. כל הענין של נדרים מתחיל ממדרגה זו של פלא. מה שילד הוא במצב של קטנות זה תרתי משמע: האהבה והמידות שלו מתבטאים בקטנות ונמשכים לדברים קטנים בעוד גדול נמשך לדברים חשובים. אבל יותר מזה, מבוגר יכול לקבל גבורה עילאית במידות שלו מן הכתר שלא בערך ללב שלו בדרך הרגילה. המקום החשוב ביותר בתורה למילה איש, בהקשר של גיל קיום מצוות הוא אצל שמעון ולוי, אחי דינה, בזמן שהלכו למסור נפשם עליה. הלכו בחירוף נפש נגד עיר שלמה בגלל מעשה שכם בן חמור. שם כתוב: "ויקחו שמעון ולוי איש חרבו", וחז"ל למדו שלוי היה באותו היום בר-מצוה ומכאן לומדים את כל יסוד התורה והמצוות שמתחילות בגיל שלוש עשרה. כאן עיקר המידה שהתגלתה היא מידת הגבורה – וכמו שהזכרנו שלגבי ה' הביטוי איש בא גם כן בהקשר של גבורת מלחמה "ה' איש מלחמה" – של מלחמה. גבורת אנשים. כמה פעמים בתנ"ך מוזכר שרוח ה' נחה על איש, כמו שמשון וכמו על המשיח "ונחה עליו רוח ה'". בתרגום יונתן מתרגם לפעמים "רוח גבורה מקדם ה'", בדרך כלל אצל השופטים, ולפעמים מתרגם "רוח נבואה מן קדם ה'" כמו אצל המשיח. אלו שני אופני ביטוי לרוח ה'. המכנה המשותף הוא שרוח בקבלה הם המידות, זעיר אנפין. מה שרוח ה' חלה על איש – בין אם רוח גבורה ובין אם רוח נבואה – זהו גילוי הכתר בתוך המידות שלו. גילוי היש האמיתי ביחס ליש הנברא שבמידות. השכל משיג את העל-שכלי באמצעות האין שבאמצע. בלשון הקבלה, שהמוחין יונקים מן הכתר דרך שערות הדיקנא. שערות הם צמצומים של אין. כתר זה בלי גבול, על מודע, ביחס למודע ויש בו שכל ומדות ושניהם בלי גבול ביחס לשכל והמידות של המודע. מה ההבדל בין המשכת הבלי גבול של השכל שבכתר לתוך השכל של המודע לבין היכולת של הלב להרגיש את הבלי גבול של המידות של הכתר? הלב יכול להיאחז –"אחיד" בלשון הזהר, ולקבל השראה של בלי גבול ללא צמצום של אין באמצע. יש מיש ולא יש מאין מיש. מה שאין כן השכל, שמקבל דרך צמצומי השערות. כידוע, מה שאומר הבעש"ט ש"אָיִן מזל לישראל" הולך על המזל השמיני, נצר חסד לאלפים, המשפיע את אור הכתר מן המוחא סתימאה לפרצוף אבא. השפעת המידות שבכתר למידות כל כך גדולה, שהתיאור בנביא לנבואה היא שהנבואה 'תוקפת' אותו. אצל יחזקאל כתוב "יד ה' היתה בי", שגבורה גדולה תוקפת אותו ומכריחה אותו לומר את דבר ה'. זה "רוח נבואה מן קדם ה'". מה שאבא יונק ממל השמיני זה דרך אין, דרך המזל והשערה. על שם זה נקראים המוחין אדם, מלשון "אדמה לעליון" [ביטוי נוסף בקבלה על הקשר בין החכמה לכתר הוא, שאבא מלביש את זרוע ימין של אריך ואמא את זרוע שמאל. כלומר, גם הוא יכול להרגיש את הכתר ללא הפסק, בבחינת "רוח נבואה"]. אבל בדרך כלל הביטוי "רוח ה'" מיוחסת לרוח הגבורה, והיא זו שהתגלתה אצל שמעון ולוי בגיל בר מצוה.

לענייננו, היכולת לקבל גבורה מהכתר קשורה עם גיל, ולכן דין מופלא הסמוך לאיש בדעת הרמב"ם מתחיל מן התורה בגיל שלוש עשרה. זו לא תופעה שקשורה עם בגרות גופנית, שבדרך כלל קשורה עם היכולת להוליד, אלא עם הגיל בלבד. איש זו בגרות – "איש חרבו". אמנם, יש מובן אחר למילה איש. איש הוא גם מלשון אישות – "כי יקח איש אשה", הפסוק שממנו לומדים את המצות הקידושין. לאדם הראשון קרא ה' בשם אדם, ורק כאשר מן הצלע נעשתה האשה וה' הביא אותה אליו הוא קורא לה אשה "כי מאיש לוקחה זאת". אז יש שתי מדרגות של איש: איש הוא בחינת מופלא, והוא הביטוי לקשר של המידות לעל-מודע, לכתר. גיל בו הוא ראוי לקבל השראה מהכתר בצורה ישירה, בשונה ממדרגת אדם שיכול רק לקבל בסדר והדרגה, וזה מתבטא בגבורה עילאית וגילוי המקיף של ניצוץ המשיח שבו. אור מקיף יכול לחול ולשרות ישירות גם על גבי יש נברא. מדרגה השניה של איש היא היכול להוליד בגשמיות, והיא תלויה בהבאת סימנים. אם לא מביא עד גיל מסוים הופך דינו לסריס אצל איש, או איילונית באשה. במדרגה הראשונה, בה איש היא בגרות נפשית ומוכנות לקבל השראה מן המקיף, צריך גם לבדוק את היכולת השכלית, ולכן צריך לבדוק את דעתו בנדרים. עצם הנדר היא בחינת איש, ואילו הדעת שבנודר היא משנית, היא תנאי שבודקים, אבל לא עצם הנדר. להיפך, מי שיש לו יותר דעת מסתייג יותר מנדרים. הדעת היא רק  שיודע לשם מי נודר ולא הנדר עצמו.