* * * 

בפרשת השבוע שקראנו השבוע [פרשת חקת] יש פסוק שקשור עם נדרים: "וידר ישראל נדר להוי' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם". בהפטרה לאותה הפרשה – כל הפטרה חז"ל תיקנו מעין הפרשה תוך שהם בוחרים את הענין העיקרי שבה – מופיע ענין נוסף של נדר שנדר יפתח הגלעדי. הוא היה מנודה ממשפחתו, אחר כך בקשו ממנו להוציא את העם למלחמה בעמון והוא שולח למלך עמון מכתב. בסוף ה' מעיר את רוחו והוא יוצא למלחמה, שלפניה הוא נודר נדר הקשור לביתו שכתוב כמעט באותה הלשון, מילה במילה, של הנדר בפרשה: "וידר יפתח נדר להוי' ויאמר אם נתן תתן את עמון בידי". זהו עיקר הקשר לפרשה, מלבד שאר המלחמות של ישראל בעבר הירדן. יש בשתיהן נדר שקשור עם יציאה למלחמה.

בשיעורים הקודמים דיברנו באריכות על ההבדל בין אדם לאיש ועל הסיבה שפרשת נדרים פותחת עם המילה איש – "איש כי ידר נדר" – בעוד פרשיות רבות אחרות פותחות דוקא עם המילה אדם, כפרשת נגעים, קרבנות או פרה אדומה ["אדם כי ימות באוהל". אגב, פרשת חקת היא הפרשה עם ריבוי הסיפורים הכי רבים בתורה]. יפתח הגלעדי הוא טיפוס 'אישי', וזה מתבטא בנדר שהוא נודר וכן בראשית גדילתו כבן אשה זונה המנודה על ידי אחיו. רוב השופטים היו גיבורי חיל שהצילו את ישראל מיד אויביהם, אבל לא תמיד רואים בפשטות שהיו אנשי תורה מובהקים, על כדי שיש מחלוקת בראשונים אם למנות את השופטים כחלק בעלי שלשלת הקבלה מדור לדור עד חתימת הש"ס. הרמב"ם לא מונה אף אחד מהם בתוך ארבעים הדורות של שלשלת הקבלה [כנגד ארבעים יום שהיה משה בהר סיני], אלא מאחרון הזקנים, פינחס שהאריך ימים, עברה התורה לעלי הכהן שהעביר לשמואל הנביא והלאה. לשיטת האברבנל המובא בסדר הדורות כן מונים אותם. תקופה זו היא מעורפלת ומפוקפקת מאד ולכן יש הרבה רבנים שמדמים היום את תקופתנו – שבין גלות לבנין מלכות ישראל – לאותה תקופה, על העליות והירידות בגשמיות וברוחניות [ובעזרת ה', שלא תמשך כל כך הרבה זמן אלא בקרוב ממש נזכה לדוד מלכא משיחא]. יפתח הגלעדי עצמו הוא אישיות עם עליות וירידות, עד כדי שהוא דוגמא לשופט שיהיה בכל דור – "יפתח בדורו כשמואל בדורו". צריך להעמיק בסיפור שלו, במה צדק ובמה טעה, ומה היה מקומו של פינחס באותו מעשה.

כתוב שהנדר בא לו בעת שקיבל השראה אלקית, רוח ממרום, והוא הפך להיות איש מלחמה [על ה' כתוב "ה' איש מלחמה ה' שמו", ושמו של הקב"ה הוא גם שלום (בה אותיות שמו), והוא המשכת מדרגת איש של 'איש מלחמה' בתוך מדרגת אדם באופן של שלום. הפסוק כולו עולה ארץ ישראל – לב (כבוד) פעמים הוי', כי כל מה שהתרחש במדבר – קריעת ים סוף ומעמד מתן תורה – הוא בהשראה של קדושת ארץ ישראל]. באותו הזמן הוא נודר שהראשון שיצא מפתח ביתו אם ינצח במלחמה יעלהו לעולה לה'. לפי פשט הכתוב ועל פי רוב המפרשים הוא קיים את הנדר והקריב אותה, דבר שנוגד כמובן את התורה. לפי תפיסתו, זהו נדר כל כך חמור וקשור עם כלל ישראל שעקר דבר כל כך יסודי בתורה. זה מזכיר את עקידת יצחק, שה' התכוון שאברהם רק יעלה אותו לעולה ולא יקריב. מה היה בתורה? שם נדרו ישראל להחרים את האויב. על פי פשט זה להשמיד את הכל, אבל חרם יכול להיות גם הקדשה לה'. אבל יפתח לא נודר כך. הוא היה מאד מודע להיסטוריה היהודית של ישראל במדבר, והראיה שהוא שולח שליחים למלך עמון עם כל סיפורי ישראל במדבר שעל פיהם עולה התביעה לתת את הארץ שהוריש ה' עבורנו, ואם כן ודאי היה מודע לנדר של ישראל במדבר ובכל זאת הוא נודר נדר אחר. כמובן, לא חשב שבתו היא זו שתצא ראשונה, אבל ודאי היה אצלו מכוון שלא נודר להחרים מן האויב אלא משהו ששייך לו. צריך לומר שיש בזה איזו התקדמות.

כל דבר מכוון שיש בו שינוי – מצוה שנעשתה באופן מסוים ואני משנה אותו ממה שעשו קדמונים – מצביע על התקדמות לקראת תכלית הנדר. הצד השווה בין הנדרים הוא נדר לקראת מלחמה, והוא מותנה. הוא על תנאי שאם ה' יצליח דרכי אז אעשה לו כך וכך. חז"ל מאשימים גם אותו וגם את פינחס. במקרה כזה היה צריך לפתוח פתח חרטה, כי ודאי לא חשב שזו תהיה ביתו, אצל חכם הדור, אצל פינחס. יפתח לא הלך אל פינחס ופינחס לא הלך אל יפתח, כל אחד מפני כבודו. חז"ל גם אומרים שכל אחד קיבל עונש חמור: מפינחס הסתלקה רוח הקדש למשך שנים רבות [הוא נעלם מן האופק עד שחוזר בתור "פינחס הוא אליהו"] ויפתח קיבל מיתה משונה, שהיה הולך והאיברים שלו היו נופלים ממנו אחד אחד. שניהם דוגמאות קלאסיות של איש, ולא אדם. יפתח, כמו שאמרנו, הוא איש מנודה שמסתובב עם חבורה של "אנשים ריקים ופוחזים". הוא היחיד שנקרא "בן אשה" [העולה משיח], למרות שהוא נקרא יפתח הגלעדי על שם אביו. יפתח הגלעדי עולה כתר, המקור של איש שלמעלה מאדם, מתבטא בנדר. מה הפגם שלו? לא היה מסוגל להמשיך את בחינת איש בתוך בחינת אדם שבו. כל איש הוא בחינת הוראת שעה, שלמעלה מכל הכתוב בתורה, שחייבים להמשיך את זה בתוך הכלל. הוא חייב לוותר על הנדר שלו, על הנקודה הכי עצמית. זה לא רק לכבודו. בפנימיות, זה לרדת ממדרגה עצמית. גם פינחס פועל בצורת איש, כמו שנקרא בעוד כמה זמן. הוא פעל בהוראת שעה "הלכה ואין מורים כן". הוא פעל מתוך איש. לכן התורה מייחסת אותו בתחילת פרשת פינחס "בן אלעזר בן אהרן הכהן". למה? כי השבטים היו מבזים אותו על הייחוס שלו, מיתרו שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה. את מה שעשה הוא עשה לא בתור מיוחס, לא בתור פינחס בן אלעזר וכו', אלא בתור פינחס בלבד. בתור מיוחס לא היה עושה את זה, הוא היה משויך לכלל. מה שהתורה מיחסת אותו זה תיאור של עבודה פנימית שלו לאחר המעשה. הוא חוזר ומייחס את מעשהו לכלל, לייחוס אבותיו. הוא מחזיר את מדרגת איש למדרגת אדם. לכן ה' אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום". יש כח בכהנים להילחם, כמו בחנוכה, אבל אחר כך לחזור אל עבודת המקדש, אל השלום. פינחס היה כהן משוח מלחמה, זה היה התפקיד שלו. עד שלא הרג את זמרי, שאז הגיע לשיא האיש שבו, לא קיבל מדרגת הכהונה. "נתכהן במעשה זמרי". יש רמז, שעם כך שהחזיר את מדרגת איש שבו למדרגת אדם בכל זאת, שזה לא היה בשלמות. המילה שלום שם כתובה עם ו קטיעא, תופעה חד-פעמית בכל התורה. יש פגם בתוך השלום שלו. לדרכנו, הוא לא חיבר בשלמות את איש עם האדם שבו. איפה רואים? אצלנו, אצל יפתח, שלא רצה ללכת אליו ולהתיר לו את הנדר. אז גם פינחס וגם יפתח הם אישים, שלא הצליחו לחבר את מהדרגה הזו עם מדרגת האדם, וזה יהיה תפקיד המשיח. הוא לחזיר את היוצא מן הכלל אל הכלל בשלמות.