י' תמוז ס"ט – שבע ברכות לאלחנן וקיילה-רייזל גרונר – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אשר ברא", ניגון יב-יג תמוז. לחיים לחיים, בנין עדי עד, מזל טוב מזל טוב! עוד ניגון. לחיים לחיים.

א. "עם לבדד ישכֹן"

"מה טֹבו אהליך יעקב"

השבת של החתונה זה שבת פרשת בלק, בה כתובות הברכות שבלעם מברך את עם ישראל. בברכות השלישיות הוא מתחיל "מה טֹבו אֹהליך יעקב משכנֹתיך ישראל", פסוק שבו פותחים את התפלה כל בקר. פסוק זה קשור מאד מאד להקמת בית בישראל – בלעם מתפעל מצניעות המשפחות של עם ישראל, שפתחיהם לא מכוונים אחד כנגד השני כדי שלא יסתכל אחד בתוך הבית של השני. רואים כאן שהכלי לברכה בבית זה הצניעות שיש בבית. את הפסוק "מה טֹבו וגו'" דורשים גם על בית המקדש. החתן והכלה שבונים בית נאמן בישראל זה מקדש, מקדש מעט. "הוי' מקדש א-דני כוננו ידיך", גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, דווקא בין "הוי'" ל"א-דני" (היחיד בין הדברים שניתן בין שתי אותיות שניתן בין שני שמות אלה) – "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר", הרומז לקיום שסה מל"ת (שמי עם יה) ו-רמח מ"ע (זכרי עם וה), והמקדש מייחד אותם. יש שתי דעות בחז"ל, אם זה שתי ידים של הקב"ה או ידים של הצדיקים. החתן והכלה הם צדיקים, זה יחוד היסודות של החתן והכלה, צדיק וצדיקה. הפסוק הזה, גם קובע ברכה גדולה לעצמו, חוץ מזה שהוא פותח את השיא של הברכות של בלעם, ויש מסורה בכתיבת ספר תורה שצריך לכתוב אותו בראש העמוד. הסימן זה "ביה שמו" – ששה פסוקים שחייבים להיות בראש עמוד לפי המסורה. ה-מ של שמו זה "מה טובו אהליך יעקב". אז זה משהו גדול מאד.

הצורים והגבעות – האבות והאמהות

אבל אנחנו נחזור לברכה הראשונה, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – "כי מראש צֻרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב". בלעם רוצה למצוא איזו נקודת חלל, נקודת תורפה שמשם הוא יכול לומר את הפך הברכה, אבל כמה שמחפש אינו מוצא. לא רק שלא מוצא את נקודת התורפה, את החלל, אלא מוצא בדיוק ההיפך. זה מתחיל מזה שהוא אומר שמחפש ביחוס של עם ישראל איזה פגם, איזה מקום לפגוע בהם, אבל מה אני יכול לעשות? "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו" – ה"צֻרים" אלה האבות ו"הגבעות" האמהות. "האבות הן הן המרכבה" וגם האמהות הן הן המרכבה, שבטלים לגמרי לרצון ה' עד שהקב"ה רוכב עליהם, מתייחד איתם לגמרי. זה מעשה מרכבה, שלמעלה ממעשה בראשית. החתן והכלה יהיו עוד מעט אבא ואמא, בע"ה.

מבגרות ונישואין להורות – שלשה חדשים

נמשיך בע"ה לדבר הערב על כבוד אב ואם – נושא שפתחנו בו בשבת – אבל גם החתן והכלה הולכים להיות אבא ואמא. עכשיו הישיבה מסיימת מסכת סנהדרין והישיבה הקטנה פותחת מסכת קדושין, והיות שיש כאן גם את הכתה של שיעור א' של הישיבה הקטנה אז נאמר משהו לכבוד השנה הבאה שתהיה מוצלחת בהצלחה רבה ומופלגה בלימוד התורה. במסכת קדושין יש את הסוגיא של כבוד הורים, חוץ מזה שזה כמובן הנושא של נשואין – "האשה נקנית", "האיש מקדש". נוהגים לומר שכאשר החתן הגיע לפרקו היינו שהגיע לפרק "האיש מקדש". החתן שלנו הגיע לפרק "האיש מקדש" וקיים את זה, ב"ה. הולך להקים בית נאמן בישראל, הולך עוד מעט להיות אבא והכלה אמא. לקראת סוף סנהדרין יש פרק "בן סורר ומורה", דבר שלא היה מעולם במציאות, אבל יש שם הרבה הלכות מיוחדות. הבעל שם טוב אומר שכל דבר בתורה לומדים לעבודת ה' שלי בכל מקום ובכל זמן לכל אחד ואחד, מכל פרט ופרט בתורתנו הקדושה. שמה לומדים שכל ימיו של בן סורר ומורה זה מקסימום שלשה חדשים, מאז שנעשה גדול ועד הזמן שיתכן הכרת העובר, בהנחה שהוא מתחתן ביום הבר-מצוה שלו (שהחתן שלנו לא הספיק, אבל שמה פשוט שמתחתנים ביום הבר מצוה), וכעבור שלשה חדשים יש הכרת העובר. חז"ל לומדים שכתוב "בן סורר ומורה" ולא "אב סורר ומורה", לכן אחרי שלשה חדשים הוא לא יכול להיות בן כי הוא כבר אבא. לומדים שלא צריך שהבן יוולד אפילו בשביל להיות אבא, אלא מספיק תוך שלשה חדשים – שתהיה אבא והיא אמא. אם יש חתנים שנבהלים להתחתן יש שנבהלים להיות אבא, אז צריך לומר שעוד מעט אתה אבא, עוד שלשה חדשים, זה לא הרבה זמן.

האמא מקימה גבעה עם האבא ה"ראש צֻרים"

בשביל להיות אבא צריך להיות "צור". בדרך כלל כתוב שהאבות הם הרים והאמהות הן גבעות, אבל בפסוק הזה לא כתוב הרים אלא צורים – "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו". רואים שהאבא צריך להיות צור, "צור ישראל וגואלו", והאמא מקימה גבעה. כנראה מקימה גבעה במקום שיש הרבה צורים, אבל יש אחד שהוא ה"ראש צרים" (אין בפסוק "ראש גבעות"). ברגע שבלעם רואה את התופעה של "ראש צרים" ו"גבעות" אז כבר אין צ'אנס יותר לומר משהו שהוא היפך הברכה לעם ישראל.