י' תמוז ס"ט – שבע ברכות לאלחנן וקיילה-רייזל גרונר – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אשר ברא", ניגון יב-יג תמוז. לחיים לחיים, בנין עדי עד, מזל טוב מזל טוב! עוד ניגון. לחיים לחיים.

א. "עם לבדד ישכֹן"

"מה טֹבו אהליך יעקב"

השבת של החתונה זה שבת פרשת בלק, בה כתובות הברכות שבלעם מברך את עם ישראל. בברכות השלישיות הוא מתחיל "מה טֹבו אֹהליך יעקב משכנֹתיך ישראל", פסוק שבו פותחים את התפלה כל בקר. פסוק זה קשור מאד מאד להקמת בית בישראל – בלעם מתפעל מצניעות המשפחות של עם ישראל, שפתחיהם לא מכוונים אחד כנגד השני כדי שלא יסתכל אחד בתוך הבית של השני. רואים כאן שהכלי לברכה בבית זה הצניעות שיש בבית. את הפסוק "מה טֹבו וגו'" דורשים גם על בית המקדש. החתן והכלה שבונים בית נאמן בישראל זה מקדש, מקדש מעט. "הוי' מקדש א-דני כוננו ידיך", גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, דווקא בין "הוי'" ל"א-דני" (היחיד בין הדברים שניתן בין שתי אותיות שניתן בין שני שמות אלה) – "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר", הרומז לקיום שסה מל"ת (שמי עם יה) ו-רמח מ"ע (זכרי עם וה), והמקדש מייחד אותם. יש שתי דעות בחז"ל, אם זה שתי ידים של הקב"ה או ידים של הצדיקים. החתן והכלה הם צדיקים, זה יחוד היסודות של החתן והכלה, צדיק וצדיקה. הפסוק הזה, גם קובע ברכה גדולה לעצמו, חוץ מזה שהוא פותח את השיא של הברכות של בלעם, ויש מסורה בכתיבת ספר תורה שצריך לכתוב אותו בראש העמוד. הסימן זה "ביה שמו" – ששה פסוקים שחייבים להיות בראש עמוד לפי המסורה. ה-מ של שמו זה "מה טובו אהליך יעקב". אז זה משהו גדול מאד.

הצורים והגבעות – האבות והאמהות

אבל אנחנו נחזור לברכה הראשונה, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – "כי מראש צֻרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב". בלעם רוצה למצוא איזו נקודת חלל, נקודת תורפה שמשם הוא יכול לומר את הפך הברכה, אבל כמה שמחפש אינו מוצא. לא רק שלא מוצא את נקודת התורפה, את החלל, אלא מוצא בדיוק ההיפך. זה מתחיל מזה שהוא אומר שמחפש ביחוס של עם ישראל איזה פגם, איזה מקום לפגוע בהם, אבל מה אני יכול לעשות? "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו" – ה"צֻרים" אלה האבות ו"הגבעות" האמהות. "האבות הן הן המרכבה" וגם האמהות הן הן המרכבה, שבטלים לגמרי לרצון ה' עד שהקב"ה רוכב עליהם, מתייחד איתם לגמרי. זה מעשה מרכבה, שלמעלה ממעשה בראשית. החתן והכלה יהיו עוד מעט אבא ואמא, בע"ה.

מבגרות ונישואין להורות – שלשה חדשים

נמשיך בע"ה לדבר הערב על כבוד אב ואם – נושא שפתחנו בו בשבת – אבל גם החתן והכלה הולכים להיות אבא ואמא. עכשיו הישיבה מסיימת מסכת סנהדרין והישיבה הקטנה פותחת מסכת קדושין, והיות שיש כאן גם את הכתה של שיעור א' של הישיבה הקטנה אז נאמר משהו לכבוד השנה הבאה שתהיה מוצלחת בהצלחה רבה ומופלגה בלימוד התורה. במסכת קדושין יש את הסוגיא של כבוד הורים, חוץ מזה שזה כמובן הנושא של נשואין – "האשה נקנית", "האיש מקדש". נוהגים לומר שכאשר החתן הגיע לפרקו היינו שהגיע לפרק "האיש מקדש". החתן שלנו הגיע לפרק "האיש מקדש" וקיים את זה, ב"ה. הולך להקים בית נאמן בישראל, הולך עוד מעט להיות אבא והכלה אמא. לקראת סוף סנהדרין יש פרק "בן סורר ומורה", דבר שלא היה מעולם במציאות, אבל יש שם הרבה הלכות מיוחדות. הבעל שם טוב אומר שכל דבר בתורה לומדים לעבודת ה' שלי בכל מקום ובכל זמן לכל אחד ואחד, מכל פרט ופרט בתורתנו הקדושה. שמה לומדים שכל ימיו של בן סורר ומורה זה מקסימום שלשה חדשים, מאז שנעשה גדול ועד הזמן שיתכן הכרת העובר, בהנחה שהוא מתחתן ביום הבר-מצוה שלו (שהחתן שלנו לא הספיק, אבל שמה פשוט שמתחתנים ביום הבר מצוה), וכעבור שלשה חדשים יש הכרת העובר. חז"ל לומדים שכתוב "בן סורר ומורה" ולא "אב סורר ומורה", לכן אחרי שלשה חדשים הוא לא יכול להיות בן כי הוא כבר אבא. לומדים שלא צריך שהבן יוולד אפילו בשביל להיות אבא, אלא מספיק תוך שלשה חדשים – שתהיה אבא והיא אמא. אם יש חתנים שנבהלים להתחתן יש שנבהלים להיות אבא, אז צריך לומר שעוד מעט אתה אבא, עוד שלשה חדשים, זה לא הרבה זמן.

האמא מקימה גבעה עם האבא ה"ראש צֻרים"

בשביל להיות אבא צריך להיות "צור". בדרך כלל כתוב שהאבות הם הרים והאמהות הן גבעות, אבל בפסוק הזה לא כתוב הרים אלא צורים – "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו". רואים שהאבא צריך להיות צור, "צור ישראל וגואלו", והאמא מקימה גבעה. כנראה מקימה גבעה במקום שיש הרבה צורים, אבל יש אחד שהוא ה"ראש צרים" (אין בפסוק "ראש גבעות"). ברגע שבלעם רואה את התופעה של "ראש צרים" ו"גבעות" אז כבר אין צ'אנס יותר לומר משהו שהוא היפך הברכה לעם ישראל.

אוה"ח הק': יחוס עם ישראל מושלם (ניתוק מגנים שליליים מעל האבות ומתחתם)

ההמשך הוא "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". האור החיים הקדוש אומר שבלעם חפש לפגוע ביחוס עם ישראל לפני האבות, הרי כמו שאנו צאצאי האבות והאמהות שהם המרכבה, אנחנו יוצאים גם מתרח – "'מי יתן טהור מטמא' זה אברהם מתרח" – ומאביו נחור, ולמעלה בהיפך הקדושה. בלעם הוא חכם, יודע שלא יכול להלחם ביחוס לאבות ולאמהות, אבל אני טוען שיש עדיין גנים – הרי הוא היה מדען – של לפני אברהם אבינו, גנים רשעים. זה מה שהוא חפש. כך אומר אוה"ח הק', אבל מה? ראה שהם "הן לבדד ישכֹן" – פתאום הוא רואה שיש איזה נתק, התנתקות, שאי אפשר לעבור מאברהם למעלה בהיפך הקדושה. כך הוא מפרש "הן עם לבדד ישכן", שמאברהם מתחיל דף חדש לגמרי, לחלוטין, שאין שום קשר למה שהיה קודם. מה לגבי "ובגוים לא יתחשב"? הוא מחפש אחרי אברהם אבינו, יש ישמעאל שיוצא מאברהם ויש עשו שיוצא מיצחק – זה דודים, בני דודים – אז כנראה שיש תערובת של הגנים שלהם בתוך עם ישראל, אבל על זה כתוב "ובגוים לא יתחשב". הוא מביא פסוקים שישמעאל ועשו הם גוים – "ונתתיו לגוי גדול" ו"שני גוים בבטנך" – ועליהם נאמר "ובגוים לא יתחשב". אז בלעם רואה שלא יכול לפגוע בעמ"י לא מיחוסם לפני האבות ולא מישמעאל ועשו. זה פירוש מקורי של בעל אוה"ח (שיום ההילולא שלו בט"ו תמוז, בשבוע הבא, תוך כדי השבע ברכות). זה אומר שהיחוס שלנו מושלם, "ביצחק יקרא לך זרע" – "ביצחק ולא כל יצחק, אלא יעקב", ויעקב מטתו שלמה, וממנו והלאה אנחנו מבודדים מבחינה גנטית מכל שאר עמי הארצות. זה תמצית הפירוש של בעל אוה"ח הק'. לכן אין לבלעם מה לעשות נגד עם ישראל קדושים.

"עם לבדד ישכן" בזכות "מראש צרים" ו"ובגוים לא יתחשב" בזכות "מגבעות"

יש לומר, כמו בכל מקום, שאם לתחלת הפסוק שני חלקים ולסוף הפסוק שני חלקים יש הקבלה. כלומר, אם החלק הראשון של הפסוק הוא "כי מראש צרים אראנו" על האבות "ומגבעות אשורנו" על האמהות – החתן שלנו והכלה שלנו – כנראה שזה מקביל גם לשני החלקים הבאים בפסוק, ה"ראש צרים" כנגד "הן עם לבדד ישכן" וה"מגבעות" כנגד "ובגוים לא יתחשב". קודם נראה איך התרגום מתרגם (רש"י אומר שהפשט כאן "כתרגומו"): "הן עם לבדד ישכן" היינו שרק אנחנו, עם ישראל, נוחלים עולם הבא. "ובגוים לא יתחשב" – שכל הגוים יכלו, אבל אנחנו לא בחשבון הזה של הכליה של שאר או"ה, רק אנחנו נשאר. זה פשט. כמובן, באקטואליה של היום – ובזה רוצים להעמיק – יש הרבה משמעות ב"הן עם לבדד ישכן". יש הרבה מה להתבונן וללמוד מה זאת אומרת לנו היום. אבל בפשט של רש"י, ושל רוב המפרשים, שני החלקים הללו על העתיד – "הן עם לבדד ישכן" זה העתיד הטוב שלנו ו"ובגוים לא יתחשב" זה העתיד הרע שלהם (שאנו לא בכללו). שוב, רוצים לומר ששני חלקי הפסוק מקבילים בפרטות, כלומר שהכליה מגיעה לכל או"ה חוץ מאתנו בזכות האמהות, מכח האמהות, מכח "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", ואילו העתיד הטוב שלנו בזכות האבות.

האבא פותח יחוס חדש והאמא מנתקת מענפי המשפחה השליליים

אותו רעיון ממש נכון לגבי פירוש אוה"ח הק': את הניתוק החיובי בינינו לבין העבר, את ההפרדה בין אברהם וזרעו לתרח ובניו גורמים האבות. בפרט זו פעולת אברהם, "מי יתן טהור מטמא לא אחד", "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" (אחד היינו ראשון), זה בזכות אברהם אבינו. כלומר, אברהם הוא זה שפותח דף חדש. אפילו בקדושה יש את הדבר הזה, לא שצריך להתנתק מהעבר אבל כן להתחיל ספר יוחסין חדש. כמו הסיפור המפורסם על הרב המגיד, שכאשר היה ילד קטן היה בבית הוריו ספר יוחסין מאד יקר עד רש"י ודוד המלך ולמעלה בקדש, ויום אחד הספר הזה נשרף והאמא בכתה נורא על השרפה (ההוכחה, שחור על גבי לבן, לגבי כל יחוס המשפחה עלה באש). אז הילד הקטן, שעתיד להיות המגיד ממעזריטש, נחם אותה – אמא אל תבכי, אני אתחיל ספר יוחסין חדש. זה אפילו בקדש. למי יש כזה ראש? זה ראש של חתן, ראש של אבא. ככה צריך להיות הראש של אבא. האמא יכולה לומר שהבן שלי יתחיל ספר יוחסין חדש, אבל מי שאומר שאני מתחיל ספר יוחסין חדש זה האבא. "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו". אבל מי אומר שאנחנו לא קשורים לבני דוד? שהמשפחה שלנו לא קשורה בכלל בכלל לבני דוד, לא לישמעאל ולא לעשו, זה האמא – חוזר לכך שהאמא אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". זה ה"ראש צרים" ו"הגבעות" של הפסוק הזה. כך אנחנו מתחילים להתבונן בפסוק הזה, הפסוק הראשון של הברכות.

זמן שמחה מסוגל להגיע ל"הן עם לבדד ישכן"

חז"ל אומרים, ורש"י מביא כ"דבר אחר", שכאשר אנחנו שמחים – שיש לנו שמחת חתונה – אף אחד לא שמח בשמחה שלנו, וכך ראוי. אבל כשאומות העולם שמחים אנחנו רוקדים ואוכלים מהצד ואף אחד לא שם לב. על זה יש פירוש "הכתב והקבלה", שהוא מדקדק ובלשן גדול, ואומר דברים מאד חכמים על הפסוקים לפי לשון הקדש, ובפסוק הזה הוא אומר משהו על הלשון "הן". קודם כל תופעה מספרית – "הן עם" זה שלם וחצי, 55 ו-110 (המשולש של י והיהלם של י, ביחד "הן עם" = יה פעמים וה), והחצי לפני השלם (כמו קדש הקדשים לפני הקדש). אומר הכתב והקבלה שאף שלפי הפשט "הן" היא רק מלת קשר, שרשה הוא מלשון הנאה – "הן" זה לקבל הנאה, זה כיף ותענוג ושמחה. הוא אומר שיש כאן רמז בלשון שמדובר כאן ב"הן" שלנו. יש עוד מפרשים שמביאים מחז"ל ש"הן" ביונית זה אחת (על דרך הפסוק "הן יראת ה' היא חכמה" – אחת יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, בסוף פרק החכמה בספר איוב). אז יש כמה וכמה מהמפרשים שאומרים ש"הן עם" זה עם אחד (= ענג = יחי המלך וכו'). אבל רק הכתב והקבלה אומר ש"הן" זה לשון הנאה. כנראה שהכל הולך יחד, שזה גם אחדות וגם הנאה, הנאה כזאת שאף אחד לא יכול להשתתף בה. כלומר שיש איזה שמחה מיוחדת שלנו, שמחת נישואין, כמו שמחת שבת – "'וביום שמחתכם' אלו השבתות" – ו"גוי ששמר את השבת חייב מיתה", שמחת תורה ו"גוי שלמד תורה חייב מיתה" (מורשה-מאורסה). אז זה גם לשון אחדות וגם לשון הנאה ושמחה המיוחדת לנו, וצריך לומר שהזמן להגיע ל"הן עם לבדד ישכון" הוא כשיש שמחה בלאו הכי, זמן חתונה. עכשיו החתן והכלה בשבוע של שבע ברכות, זה הזמן הכי טוב שיתקיים אצלכם, ותבנו את זה כיסוד לביתכם – "מה טבו אהליך יעקב" – היסוד של "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". זה הזמן לבנות את ה"מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב".

"בדד" – למטה מהקצה התחתון ולמעלה מהקצה העליון

דברנו על "הן", אך המלה הכי מיוחדת כאן היא "לבדד". בזה צריך את עיקר ההתעמקות, כי "בדד" בתורה ובתנ"ך זה מן הקצה אל הקצה לגמרי. על המצורע, ש"חשוב כמת", כתוב "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". כלומר ש"בדד" זה משהו גרוע ביותר, מחוץ לכל ג מחנות של הקדושה – אין לו שום מקום לשבת בקרב עם ישראל. למה? בגלל שהוציא לעז, דבר לשון הרע נגד יהודים, הרג שלשה בלשה"ר שלו. אז הוא צריך לשבת מחוץ למחנה, בדד. איך מתחילה מגלת איכה? בעוד שבוע מתחילים את שלשת השבועות, ששיאם ת"ב בו קוראים איכה – "איכה ישבה בדד". גם מתחיל מ"בדד". איך זה ממשיך? "ישב בדד וידום כי נטל עליו". שני בדד יש במגלת איכה. זה הקצה הלא טוב. אבל יש את הקצה הכי טוב, כל כך גבוה שזה גבוה מכל גבוה. יש לפעמים בטוי מהרבי, גם במאמר המפורסם של ל"ג בעומר שמתחיל "גל עיני ואביטה נפלאות בתורתך", שהוא מסביר שיש קצה עליון וקצה תחתון בסדר השתלשלות, אבל יש מה שלמעלה מהקצה העליון ומה שלמטה מהקצה התחתון. מה שלמעלה מהקצה העליון ולמטה מהקצה התחתון – שניהם זה "בדד". "הן עם לבדד ישכון" ושאר הבדדים בתנ"ך, שרובם חיוביים – "הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" בשירת האזינו ו"בטח בדד עין יעקב" (סיום ברכות משה רבינו לעם ישראל), ועוד ועוד (תיכף נאמר כמה "בדד" יש בכלל בתנ"ך) – אין יותר טוב מה"בדד" הטוב. בכתבי האריז"ל 'בדד' הוא סימן לספקות דרדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, למעלה מעלה מהקצה העליון של סדר ההשתלשלות, אמונה פשוטה בנפש כנודע (שמשם שרש אברהם אבינו, אברם העברי, כמבואר אצלנו במ"א).

התבודדות החתן והכלה

יש בסוד ה' שער ההתבודדות. הזמן הכי טוב להתבודד זה בשבע ברכות, להתבודד עם הכלה. עושים התבודדות ובזה בונים את התשתית של הבית לאורך ימים ושנים טובות, דור ישרים יבורך, בריבוי בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות. המלה "הן" = כלה (כנראה שהחתן הוא ה"עם", היא החצי והוא השלם, היא לפניו, קדש הקדשים, החצי, לפני הקדש, השלם, כנ"ל) וביחד "לבדד ישכן" (= 420, היחוד השלם של יעקב רחל כנודע, היהלם של כ, חבר חבר – "האשה הטובה היא החבר הטוב").

החסידות הסירה את הבדידות

כדי להבין את זה נאמר ווארט חשוב של החסידות, מהווארטים המיוחסים החשובים ביותר שהרבי מביא בלוח "היום יום" בשם הרבי השווער, בעל יום ההולדת ויום הגאולה של יב-יג תמוז, לגבי החידוש של תורת החסידות בכלל. הווארט שעד תורת החסידות, ולא עד בכלל, היו אנשים בודדים, לבד (אלנט באידיש, alone באנגלית). הוא אומר שהרב, הראש ישיבה, היה בדד, התלמיד היה בדד. כמה שהתלמידים רחשו כבוד לראש הישיבה, אבל כל אחד היה לבד לעצמו. והנה באה החסידות ועשתה מהפכת עולם, שמהיום והלאה אין יותר לבד. המרחק בין רבי לחסיד הוא מרחק אין סופי, יותר מאשר בין ראש ישיבה לבין תלמיד, אבל כמה שזה אין-ערוך – אף אחד לא לבד. הרבי לא לבד, הוא תמיד יחד עם החסידים, עם עם ישראל. וגם החסיד – גם הכי נחות ופחות בין החסידים (היו חצרות, לא כל כך בחב"ד, אולי קצת אבל לא כל כך, שהחסידים היו פחותים היו גנבים, אידישע גנבים וכיוצ"ב) – הוא לא לבד. החסידים תמיד עם הרבי והרבי תמיד עם החסידים, וכך כל החסידים בינם לבין עצמם – צריך להיות דבוק חברים. אף אחד לא לבד. אז עוד פעם, המושג הזה "בדד" זה למעלה מן הקצה העליון. ל"בדד" אין יחס לשום דבר אחר, ואם יש קצה עליון יש לו יחס. זה כמו "אחד המנוי" שיש לו יחס למה שיבוא אחריו. אבל מה שהוא "בדד" זה בחינת "יחיד" שלפני הצמצום (למעלה מ"קדמון" ומ"אחד"), הוא עצמי. אבל גם למטה יש "איכה ישבה בדד", "בדד ישב מחוץ למחנה". שוב, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" זה ודאי תיקון ה"בדד", כל עם ישראל נמצא ביחד בדרגת בדד, אין אף אחד בעם ישראל שהוא לבד, כולם יחד וכולם בדד, "ובגוים לא יתחשב" – וכמו תחושת החתן והכלה, בפרט בשבוע השבע ברכות שלהם.

הדד בן בדד

צריך עכשיו לפתוח את התנ"ך – היום יש אמצעים טכנולוגיים פשוטים מאד – ולחפש כמה "בדד" יש בתנ"ך, ומה הפעם הראשונה, ש"הכל הולך אחר הפתיחה", ומה הפעם האחרונה ש"הכל הולך אחר החיתום". ה"בדד" הראשון הוא הוא האחרון, "אני ראשון ואני אחרון", זה שם של מישהו – "הדד בן בדד", המלך הרביעי בין ז מלכי אדום הקדומים, ז מלכין קדמאין דמיתו, שעל כל אחד כתוב "וימלך... וימת". לפי האריז"ל הוא כנגד ספירת התפארת, הוא המכה את מדין בשדה מואב, ושם עירו "עוית" – כנראה עוות דין, עוות משפט (תפארת זה "משפט רחמי"). אבל יש לו שם מאד מיוחד, "הדד בן בדד". הוא הפעם הראשונה שיש בדד בתנ"ך, והוא גם הפעם האחרונה – אותו פסוק, אותו יחוס של ז"מ קדמאין דמיתו, בדברי הימים. אז הוא הפותח והוא הסוגר את מעגל הבדד. בתוך השם בדד יש רמז גם להדד, חוץ מזה שזה לשון נופל על לשון, וכדלקמן. בכל המלכים נאמר "וימלך... וימת" – כולם היו לא נשואים, לא עשו שבע ברכות, חוץ מהמלך שהוא שרש התיקון, הדר (כל חתן הוא הדר וכל כלה היא מהיטבאל, שרש עולם התיקון, ויש לציין שבדברי הימים נקרא הדר אף הוא הדד; יחוד הדד מהיטבאל = עם = הן הן. ביחד עם יחוד הדר מהיטבאל, כפי שכתוב בתורה, עולה הכל 416 = יצחק יצחק = לב פעמים אחד, ודוק. ועוד, הדר הדד בהכאה פרטית = 841 = 29 ברבוע שהוא 21 בהשראה). הסוף של כל יחוס המלכים האלה הוא "זהב" – "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב". כתוב שזהב זה ז = הב, והחלוקה של ה-ב היא כל ההבדל בין הדד ל-בדד, בין הבן לבין האב, וחוץ מחילוף זה בשניהם אותיות דד.

אלדד ומידד

יש באחד מספרי החסידות הכללית מי שאומר ש"בדד" בכל מקום רומז ל-ב דד, שני הדדים, שהם אלדד ומידד. דד זה מקור השפע האלקי, כמו דדי האשה – מקור של המשכת שפע. אבל יש שפע במתנת חנם, זה נקרא "אלדד", שלא בודקים אחריך מי אתה ואם אתה ראוי וזכאי לקבל את השפע, וזה הדד הימני, "אל" זה שם החסד וזה השפעה ישירה, אל..., ישר בלי חשבונות. אבל יש שפע שנמשך לאדם דווקא לפי הזכויות שלו, שבודקים בדיוק מי אתה ואם אתה ראוי לקבל את השפע, ולשפע הזה קוראים "מידד" – מי אתה – וזה הדד השמאלי. מנהג ישראל, שחשוב מאד לכל כלה שהולכת עוד מעט להיות אמא, שבהנקת ישראל מנהג ישראל להתחיל מהדד השמאלי, הדד שעל הלב (סוד "לבדד", הדד שעל הלב). כלומר שהתחלת השפע, שזה גם "הכל הולך אחר הפתיחה", זה "מידד". ידוע ש-אלדד = הוי' אחד, אבל מידד = הוי' יחיד, עיקר בחינת "בדד" כנ"ל. מידד הוא יותר בדד מאשר אלדד. לכן מנהג ישראל זה להתחיל מ-מידד, גימטריא חן. ביחד אלדד-מידד (ששניהם בדד, לפי פירוש זה) = מהיטבאל. אלדד ומידד מתנבאים במחנה דווקא, מרוב שפלותם וצניעותם שלא הרגישו עצמם זכאים להכנס לאהל משה ושבעים הזקנים – הם מתנבאים מה שמתנבאים, כפי הדעות בזה בחז"ל, אבל הם מקורות של שפע. הדרגה הגבוהה זה מידד, ולכן מתחילים מהדד השמאלי.

הדד פעמים "בדד" בתנ"ך

נחזור לענין: "הן עם לבדד ישכון". יש בתנ"ך יג פעמים "בדד" – הדד (לבדד במ"ק) פעמים "בדד"! זה משהו מאד סמלי, מאד משמעותי – כנראה יש משהו ב"בדד" שמעורר יגהמ"ר. המקור האמיתי של יגהמ"ר זה מדרגת היחיד. אמרנו שיש כמה שהם למטה מהקצה התחתון, אם כי הרוב הם למעלה מהקצה העליון. הפסוק שהכי למעלה מהקצה העליון זה הפסוק שלנו, "הן עם לבדד וגו'". אמרנו ש"בדד" בעצם כולל גם "הדד", איך אני רואה את זה? עושים חשבון פשוט של מספר קדמי (משולש): בד במספר קדמי = 13 = הדד. ד במספר קדמי = 10 = בדד. אז רואים שרק בדד בעצמו הוא הדד בן בדד. הכל נכלל ב"בדד". כמו שהכל נכלל ב"בדד" ככה כל ה"בדד" שיש בתנ"ך נכללים ב-הדד = יג כנ"ל. לא רק ש-יג זה בגימטריא הדד, אלא שבאופן מופלא ביותר יש ה "בדד" בתורה, ד "בדד" בנביאים ו-ד "בדד" בכתובים. אז לפי סדר התנ"ך ה"בדד" מתחלקים ל-הדד בדיוק. אם כן, הענין הזה משעשע ביותר. לכן הוא מאד מאד ראוי לשבע ברכות, שצריכים להשתעשע.

האם טוב לעם ישראל להיות "בדד"?

עכשו נגיע לעיקר: טוב להיות לבד או לא טוב להיות לבד? השאלה אפילו עלינו, עם ישראל בין העמים. נרד עכשיו לאקטואליה. הבעיה היום היא שאנחנו לא מקיימים את הפסוק הזה, אנחנו מתערבים עם או"ה, ולא סתם מתערבים איתם אלא מושפעים ונכנעים להם. גם בארצנו לא מקיימים, לדאבוננו, את ה"עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (כשאמרנו שהחלק הראשון בזכות האבא והשני בזכות האמא). מצד שני, אם תשאל היום בר דעת, ואפילו מאמין בתורה – למה לא לשאוף לקיים את הפסוק "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"? אותו אחד אינטליגנטי יאמר – אתה חושב שזו דרך התורה, להיות מבודדים מאומות העולם?! זה טוב? זה אידישקייט? הרי אנחנו אמורים להיות אור לגוים, להאיר לכולם, לצאת החוצה, לקיים "ופרצת"! צריך לדעת גם לדבר בשפות שלהם, לדעת חכמות שלהם, כמו הסנהדרין. זה טענות מכאן ועד... – שאסור להיות מבודד, צריך ללמוד לימודי חול, להיות חלק מהמציאות. לגבי הנקודה האחרונה, כאן המקום להדגיש שהרבי אמר ח"ו – אם כי אף אחד לא מקיים מה שהרבי אומר, גם בתוך חב"ד, דווקא בבתי ספר לבנות – שח"ו לא צריך ללמוד שום חולין. כמובן שמה שאנחנו רוצים שהכל יהיה על טהרת הקדש ממש, אבל עד שלא מצליחים שזה יהיה קדש ממש – שיקרא קדש, "מי יתן טהור מטמא לא אחד" בכח של אברהם, כח של "ראש צרים" ("תשורי מראש אמנה", מאברהם ראש כל המאמינים) שזה גם "חרבות צורים" לחתוך את הדורות (כח המילה של אברהם אבינו) – כל זמן שאין לנו את הכח הזה צריך להיות מבודד.

"אור לגוים" (עד שיכלו) רק בזכות "עם לבדד ישכן"

זה הווארט העיקרי כאן, להבין מה זה להיות מבודד. מה זה ה"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"? כמובן שלא רק שזה לא סותר את היותנו "אור לגוים", אלא זה מה שמאפשר ומכשיר אותנו להיות אור לגוים. בלי ה"עם לבדד ישכן" אנחנו חושך, גם לעצמנו וגם לגוים. ברגע שמתערבים, ש"אור וחשך משתמשים בערבוביא", הכל נקרא חשך. לכן צריך להיות "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – "ויבדל" זה "בדד" – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה". אחרי שיש הבדלה, "הן עם לבדד ישכן", שזה "ויקרא אלהים לאור יום", ו"בגוים לא יתחשב", שזה "ולחשך קרא לילה", אז התכלית זה המתקה של "יום אחד". אך גם זה, ובעיקר זה, לא פוגע ב"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" בכלל. כמה שצריך להיות "אור לגוים" וכו', בסוף התכלית זה "ואין לזרים אתך", שבעיקר אדהאמ"צ מסביר את זה. כאן בלעם יודע את זה. יש דעות בחז"ל כמה גוים ישארו לע"ל, יש דעה ששליש ישארו (לא נאמר אחוזים אחרים, נסתפק בשליש), אבל בלעם יודע יותר טוב גם מזה – יודע שלא נשאר מהם שום דבר, "ובגוים לא יתחשב" כאשר יעשו בהם כליה. מי זה בלעם? כתוב שבלעם זה בלי-עם, אין לו בכלל עם. יש לו הרבה גלגולים, ובסוף גם מתגלגל ביהודים כידוע. בדור שלו הוא הלעו"ז של משה רבינו ובפרקי אבות הוא הלעו"ז של אברהם אבינו.

"לבדד" – לי

בין ה-יג בדדים יש גם חלוקה ל-3 ו-10 (כמו במספר קדמי של בד, כנ"ל): זו מסורה שבעל הטורים מביא על הפסוק "הן עם לבדד ישכן". אומר שיש ג"פ "לבדד" (כמנין ה-ל של "לבדד" במספר קטן). הוא לא מביא שיש עוד י"פ שכתוב "בדד" (כמנין בדד). אין שום צורה אחרת של "בדד" בתנ"ך – או "לבדד" או "בדד" (אם כן, ב-יג ה"בדד" יש מב אותיות, ודוק). בדד = י. לבדד = לי. "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". בקידושין אומרים "הרי את מקדשת לי" (= 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת אותיות כנודע). בשיר השירים כתוב "אני לדודי ודודי לי" (=185, מילוי שם אל, אלף למד פא). החתן מקדש את החתן ואומר "לי", לומר שהכלה שייכת לחתן. בשיר השירים הכלה אומרת "ודודי לי", לומר שהחתן שייך לכלה. על לי-לי זה של החתן והכלה, כל אחד ביחס לשני, כתוב "חכלילי עינים מיין וגו'" – "כל חך הטועם אומר לי לי". יש הרבה פירושים ל"לי לי", ולגבי חתונה זה ה"לי" שהחתן אומר, "הרי את מקדשת לי", וה"לי" שהכלה אומרת בשה"ש, "אני לדודי ודודי לי". חך זה ר"ת חתן-כלה. ב"חכלילי" של חתן-כלה ה"לי" הראשון זה קנין הכלה לחתן בקידושין והשני זה קנין החתן לכלה. "לי" זה "לבדד". פרשת בלק היא הפרשה ה"לבדד" בתורה (והיא אכן פרשה לבדה בפני עצמה, שהרי משה כתב שלשה ספרים, ספרו וספר איוב ופרשת בלעם, ודוק). כלומר שהמלה בתוך כל הפרשה שרומזת למספר של כללות הפרשה היא המלה הזאת – "לבדד".

בדד – בית דוד

כדי שנבין את כל מה ששואלים כאן, אם טוב או לא טוב להיות לבד, צריך להסביר מה זה לבד. זה יוצא מרמז אחר ב"בדד": בכל מקום ב כשמה כן היא – בית (בית נאמן בישראל). דד, חוץ מכל מה שהסברנו קודם לגבי מקור של שפע, הדדים, זה קיצור של דוֹד וממילא גם של "דוד מלך ישראל חי וקים". לכן דווקא לדוד יש שתי אותיות ד, ומוסבר באריכות – גם אצל הרב המגיד וגם בספרי הקבלה – שהעיקר אצל דוד זה חיבור שתי הדלתין. בפשט, יש ד של ה' ו-ד של האדם. ה-ד של ה' זה "דלית ליה מגרמיה כלום", השפלות של ה', ש"במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו". כשה' מצמצם עצמו כדי לברוא אותנו, עם ישראל שבשבילו נברא העולם, זה ה-ד שלו. מה שאני מצמצם עצמי כדי להתחבר רק אליו, "אין עוד מלבדו", "זובח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו", זה ה-ד שלי. שאין שום דבר חוץ ממני בחיים שלי, בעבודה שלי, בזביחה שלי. דוד הוא זה שמחבר את שתי הדלתין, שזה ו החיבור. לפי זה יוצא רמז מאד בולט ופשוט, ש"בדד", כמה שזה לבד, זה בית דוד (היה יכול להיות בן דוֹד, אבל יותר מכוון זה בית דוד, שהרי ה-ב לשון בית כנ"ל). יש שנים שהקב"ה מבטיח להם בפי הנביא "בית נאמן". כשחתן וכלה מתחתניםהם הולכים להקים "בית נאמן", אבל איפה כתוב ביטוי זה? אצל צדוק ואצל דוד. אצל צדוק הכהן, בתחלת ספר שמואל, לאחר חטא בני עלי. ה' שולח נביא ואומר שבית הכהונה עתיד להלקח מעלי וזרעו ולהנתן לצדוק וזרעו, וה' מקים לו "בית נאמן". לא כתוב שם השם צדוק, אבל חז"ל אומרים שהולך עליו. יש את ה"בית נאמן" של דוד מלך ישראל, שזה בית מלכות. אפילו בירבעם, החוטא ומחטיא את עם ישראל, ה' אומר לו – אם תשמור את מצוותי אבנה לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד עבדי. אפילו לירבעם יש אפשרות בכח להקים בית נאמן, אבל הוא לא זכה. על זה כתוב "בית נאמן" בתורה, על בית מלכות. הבית נאמן של המלכות זה בדד – זה הרמז הכי פשוט של "בדד", הפשט של הרמז, ש-ב זה בית ו-דד זה דוד. זה בית דוד, בית נאמן. אפילו הבית הנאמן של צדוק הוא בזכות נאמנותו לדוד מלך ישראל חי וקים (צדוק = "מקום דוד", ודוק).

ל – אות המלכות

כשאני אומר "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" מה מוסיפה ה-ל של "לבדד"? ה-ל מוסיפה מלכות. האות העיקרית ב-מלך זה ה-ל (וכולו עולה ללל – 'חזקה' של ל – כאשר זה ממוצע כל אות), המלכות נקנית ב-ל מעלות, שבט המלכות זה יהודה העולה ל, ל זה "מגדל הפורח באויר", האות היחידה שמתרוממת, זה רוממות המלכות. לפעמים זה כתוב על בינה, אבל "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – סתם מגדל זה המלכות. יש שיחה של הרבי, שכמו שיש "אורו של משיח" יש משהו יותר גדול ויותר חשוב – "אוירו של משיח". מי שחי עם משיח אז הוא חי בעיקר באויר, באוירה, של משיח. באותו אויר, שזה אוירו של משיח, שזה גם יותר מ"אורו של משיח", שם המגדל פורח. מה הכוונה פורח? כמו שאומרים על תינוק קטן שהוא פורח – הוא גדל ורבה ומתפתח ופורח כמו פרח. אז המגדל של מלכות בית דוד, איפה הוא פורח? באויר. באיזה אויר? באוירו של משיח. כשמחנכים את הילדים לנשום את האויר של משיח, שמה המגדל פורח. זה הביטוי של חז"ל לאות ל – "מגדל הפורח באויר". מכל הרמזים האלה עולה שה-ל רומזת למלכות.

ליכוד עם ישראל וערבות הדדית רק תחת מלכות "לבדד"

מה רצינו? להגיע לכך שב"הן עם לבדד ישכן" ה"לבדד" שלנו זה מלכות בית דוד. מי שהולך על מלכות בית דוד צריך לקיים "ובגוים לא יתחשב" – לא יכול להתחשב באובאמה, ולא בדומה או דומה לדומה, כי כל התערבות באיזשהו גויישקייט פוגעת במלכות בית דוד. מלכות בית דוד אצלנו, עם ישראל, זה מקור השמחה – "הן", מקור ההנאה והכיף. אין לנו כיף והנאה יותר ממלכות בית דוד. זה בית חיינו, מקור החיים שלנו, זה הבית שבונים. אבל בשביל מלכות בית דוד צריכים להיות לבד. עם ישראל חייב להיות בראש של לבד (ראש צורים וגבעות), ואז "הן עם לבדד" – העם יכול להתחיל לבנות את מלכות בית דוד, הלבד שלו, הבדד שלו. "ובגוים לא יתחשב". שוב, רק באוירה של "הן עם לבדד ישכון" העם שלנו יכול להתחבר ולשמוח ולהיות "יחד שבטי ישראל". מה זה מלכות בית דוד? דוד הוא השפל, "והייתי שפל בעיני". מה הוא עושה? הוא זה שמלכד את העם (כפי שהרמב"ם מסביר במורה נבוכים בטעם מצות מינוי מלך), ורק דוד מסוגל לזה. ללכד את העם אפשר רק תחת דגל של "הן עם לבדד ישכן". אם מנסים להקים בארץ ריבונות שאינה מלכות בית דוד ממילא היא ההיפך מ"הן עם לבדד ישכן", ההיפך מ"ובגוים לא יתחשב", ואז לא רק שלא יצא מזה דבר טוב אלא יצא מזה כל דבר ביש ר"ל. אז במקום יחד וערבות הדדית יצא פירוד. הדד דקדושה (איש מהיטבאל בדברי הימים, כנ"ל), ערבות הדדית, זה רק "בן בדד" (על הדד איש מהיטבאל הנ"ל לא נאמר מה שם אביו, אבל מן הסתם הוא גם בדד, ודוק) – בן של "עם לבדד ישכן" ("הן עם לבדד ישכן" = אדם פעמים אחד, "אתם קרוים 'אדם' וכו'").

התמודדות עם קליפות מדין ומואב (המריבה והפריצות)

על הדד בן בדד נאמר "הוא המכה את מדין בשדה מואב" (זה קשור להמובא ברש"י בתחילת פרשתנו – וזה הקשר של הכל לפרשה – שמדין ומואב נלחמים זה עם זה בדרך כלל, ועשו שלום רק נגד עמ"י). מי שהוא הדד בקדושה מכה את מדין ואף את מואב (כמבואר בסמוך). יש קשר בין אומות מואב ומדין – שתיהן קליפות של חכמה. בקונטרס "החלצו" כתוב שמדין זה בעיקר הקליפה שכנגד החכמה, לכן זה נגד משה רבינו שהוא החכמה דקדושה – מה ש"אחד האמת" שורה דווקא בחכמה. אבל מבואר גם כי מואב ועמון – שהם שני בני דודים – הם חכמה (מאב, אבא) ובינה (עמון אותיות נועם). אז מה ההבדל בין מואב למדין? כתוב בקונטרס "החלצו" שקליפת מדין זה קליפת המדון ומריבה. אבא בקדושה זה בטול, ואם יהודים בבטול הם באחדות ואין שום מריבה ומדון ביניהם. אבל מדין זה ישות, שזה היפך הבטול של החכמה, ומתוך הישות של כל אחד ואחד באים מדון ומריבה. זה מדין ועל זה צריך להחלץ – כל מלחמת החלוצים היא נגד מדין. מה זה מואב? מואב זה פריצות. לא רק שאמו פתחה בזנות עם אביה לוט, אלא שהיא גם פרסמה את זה. עמון זה "בן עמי", והתורה גם מתחשבת בזה שהאחות הצעירה לא פרסמה את מעשיה. אבל האחות הגדולה פרסמה את הזנות שלה עם אביה בכך שקראה לבנה על שם זנות זו – אין לה כל בושה בפריצות שלה. אם כן, מואב זה הישות של הפריצות, ישות שהיא מקור של פריצות. מדין זה ישות, היפך החכמה, שזה מקור של מדון ומריבה. הדד בן בדד הוא הראשון שמכה את מדין בשדה מואב. לפי הפשט הוא מציל את מואב מידי מדין – מדין בא לעשות מלחמה במואב, ומואב הזעיק את הדד לעזרתו – אבל הסוד הוא שהדד בן בדד של הקדושה, משיח, מכה את שניהם. משה רבינו נלחם בסוף ימיו נגד מדין לבד (כמו הפשט של הדד בן בדד המכה את מדין כו'), אך משיח ילחם וינצח את שניהם, מדין ומואב גם יחד. צריך לדעת נגד מי אנחנו – אנחנו נגד קליפת מדון ומריבה ונגד קליפת הפריצות, שזה מואב (כאשר שרש הכל הוא בזנות, וד"ל). אלו שתי הקליפות שעשו שלום ביניהם בתחילת פרשתנו כדי להלחם בישראל (ובסוף הפרשה הזנו את בנותיהם, בעצת בלעם, כדי להכשיל את ישראל). אפשר לחשוב מה זה היום בעולם שלנו, שהמריבה והפריצות עושות שלום ומשתפים פעולה באופן מלא כדי להלחם נגד הקדושה, זה פרשת שבוע.

התבדלות מהעמים בגלות (גם אם בשל סלידתם מהיהודי)

בכל אופן, נחזור לענין: הענין שה"לבדד" שלנו זה מלכות בית דוד, וזה מתחיל מבנין בית נאמן, שזה "בית דוד". ה"בית נאמן בישראל" שמקימים החתן והכלה שלנו. זו הנהגה – או ריבונות, או כל המילים שמשתמשים בהם – מסוג אחר לגמרי, שלא מכירים היום. כל צורות ההנהגה שמכירים הן הנהגות של 'לא לבדד ישכון', של 'ובגוים כן יתחשב' ר"ל. כל מפרשי הפסוק שלנו אומרים שברגע שעם ישראל לא מקיים את ה"לא יתחשב", ברגע שכן מתחשב בגוים, זה ראשית המפלה שלנו וראשית הגלות שלנו. כל זמן שאנו שומרים על הנבדלות שלנו, אפילו בגלות – מכבדים אותנו. ברגע שאנחנו מתערבים – מבזים אותנו. הדגל מחנה אפרים על הפסוק שלנו מספר על סבו, הבעל שם טוב הקדוש, שפעם אחת הלך לטבול במקום של ישמעאלים (כנראה כשהיה בתורכיה), וכשהוא עלה מהמקוה שמע שהישמעאלים אומרים – אל תגעו בו, זה יהודי, זה טמא. הדגל אומר שהבעל שם טוב מאד שמח בכך שמתקיים אצלו "ובגוים לא יתחשב". בגלות הוא אומר שטוב אפילו שיבזו אותנו (לכאורה) – העיקר שניבדל מהגוים. מאידך, יש הרבה ספורים של הבעל שם טוב שהיה לו עגלון גוי (יש גם סיפור שאמר לתלמידים שהעגלון ה'צדיק' הולך לרצוח אותנו וצריך להתפלל חזק). אז מצד אחד, אם נעמיק די בתורת הבעל שם טוב, תורת החסידות, נראה שודאי יש לעם ישראל ענין להיות אור לגוים ולקדש בכך את ה' – וגם הבעש"ט התפלל על גוים שיהיה קידוש ה' מתי שצריך (צדיק יודע מתי צריך) – ויחד עם זה הכירו בכך שחייבת להיות התבדלות. אפילו אם יחשבו שאני טמא – העיקר שלא יגעו בי. טוב שהם פוחדים לגעת בי מפני שחושבים שאני טמא. לכן, אם יש יהודי שנרתע מהתבדלות זו – הוא חושב שאם אומרים שאני טמא אז צריך ללכת להשתחוות לפני הגוי, שיראה שאני טהור – זו ראשית הנפילה. כי אם אני עושה את זה הוא כבר לא יתרחק ממני, בהיותי טמא בעיניו, ואז הוא עלול גם להרוג ולפגוע בי ר"ל.

סיכום

בכל אופן, זה נושא מאד גדול של הבדלות עם ישראל, שכל הקיום שלנו רק בזכות זה. אבל מה שחדשנו היום שההבדלות האמיתית שלנו זה בעיקר בנין מלכות בית דוד שהוא ה'ביחד' האמיתי שלנו (וכנודע ש"יחד שבטי ישראל" ר"ת ישי אבי דוד, והוא דווקא כאשר "ויהי בישורון מלך וגו'"), על דרך אהבת החתן והכלה, שעליהם להרגיש שלא זקוקים לאף בריה בעולם (סוד "העטופים ללבן" – לשון להתעטף בציצית, הטלית של החתן כו' – של "הקשורים ליעקב", גילוי הלובן העליון בעולם התיקון של יחוד חתן וכלה, וד"ל), רק "לבדד ישכן" באהבה והנאה של קדושה עד אין סוף, מעין עולם הבא ממש. עד כאן החלק הראשון.

[שאלה: מה אמצעי ומה מטרה? צריך בדידות בשביל להאיר, או שזו התכלית?]

יש כמה שלבים. צריך בדידות כדי להאיר, אבל בסוף גם לא ישארו גוים. בינתיים נאיר להם מכח הבדידות שלנו. "הן" זה הנאה, ובהכאה הן = נר, נר להאיר, לחיים לחיים!

[הרב פנה לאחד החברים:] לחיים על מלכות בית דוד. אתה מרגיש את עצמך לבד? תדע שאתה אף פעם לא לבד, אתה רק בונה את מלכות בית דוד. לחיים.

הפסקה לברכת המזון ושבע ברכות. ניגנו "אשר ברא".

ב. הקדמת אב לאם בכבוד הורים

אמרנו שהתחלנו ללמוד הלכות כבוד אב ואם. יש הלכה ברמב"ם בענין כבוד אב ואם, שנחפש את מקורה בגמרא ונראה את השו"ע ואחר כך נאמר עוד משהו בענין זה:

רמזי י-ה בעניני כבוד הורים

נפתח בכמה רמזים, ידוע שהורים – אבא ואמא – זה י-ה של שם הוי' ב"ה. לכן בפסוק ביתרו "כבד את אביך ואת אמך למען יארִכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נֹתן לך" יש יה תבות, ורק ב"כבד את אביך ואת אמך" יש יה אותיות. ברמב"ם, בפרקים ה-ו בהלכות ממרים (= יה פעמים כב, מספר תבות "כבד וגו'" ביתרו כפול מספר תבות "כבד וגו'" בואתחנן, שם נוספו עוד ז תבות ויש סה"כ כב תבות) – הפרקים של הלכות כבוד הורים – יש יה הלכות בכל פרק (ביודעים או בלא יודעים), ואין שם עוד פרק עם יה הלכות. כתוב בחסידות, בצ"צ, שבזכות כבוד הורים זוכים ל"יהיה הוי' אחד", כאשר הבן והבת, ה-וה, מכבדים את ההורים, יה, אז ממשיכים גם להם יה, שהחתן והכלה נעשים בעצמם אבא ואמא (כעבור שלשה חדשים בלבד כנ"ל). אז מתקיים "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כאשר "והיה הוי' למלך על כל הארץ [מלכות בית דוד, מלכות ה']".

ההלכה ברמב"ם ומקורה בגמרא

בפרק ו, בין יה ההלכות, נלמד את ההלכה שלפני הסוף, הי"ד:

אמר לו אביו השקני מים ואמרה לו אמו השקני מים מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו תחילה מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו.

שני ההורים פונים בו זמנית ומבקשים כיבוד, אז הוא נבוך, שהרי השווה הכתוב כבוד אב ואם ומורא אב ואם (פעם הקדים אב ופעם אם, שמזה לומדים שהם שוים), אז מה עושים? הרמב"ם אומר שבעצם הם שוים, אבל במקרה הזה צריך להקדים אב לאם כי הוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

מקור דין זה הוא בגמרא בקדושין (המסכת שילמדו בישיבה הקטנה בשנה הבעל"ט, שנת 770, שנה מיוחדת, שנת בית משיח) כתוב (לא, א):

שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני רבי יהושע אמר לו כך אמר לו רבי נתגרשה מהו אמר ליה מבין ריסי עיניך [שערות שבשורות כסוי העין אתה ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך מן הבכי כדאמרי' [בסנהדרין] (ד' קד) והיה רבן גמליאל שומע קולה ובוכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו, רש"י] ניכר שבן אלמנה אתה [ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוה עליך, רש"י] הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין [קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא ואימא השיבו בלשון שחוק, רש"י].

לומדים מגמרא זו שכאשר מישהו שואל שאלה שהיא לא למעשה אצלו – אף על פי שרשותו לשאול, כי רוצה ללמוד, אבל שואל כאילו זה למעשה (קצת מרמה את הרב) – עונים לו בדרך שחוק. רואים שבשאלה ראשונה הרב לא שם לב לריסי העינים, אך ברגע ששואלים פעמיים זה חשוד ואז בודקים בריסי העינים (מעניין שאת רבי אליעזר התלמיד לא שאל את השאלה השניה, כנראה שפחד ממנו. ומה שלא כתובה בפירוש תשובת רבי יהושע לשאלה הראשונה, רק סתם שענהו "כך" כדברי רבי אליעזר, יש לומר שאמר לו את ההלכה בלבד אך ללא טעמה, ודוק).

הפלא בהלכה שהרמב"ם לא כותב את המקרה של "נתגרשה אמו", ולכאורה כן היה צריך לכתוב ששניהם שוים (גם אם לא יכתוב לקעקע להם כתרנגולין). אבל הרמב"ם כן נותן כאן את הטעם, שלא כדרכו תמיד. כשמסביר שצריך להקדים את האבא כי אתה ואמך חייבים בכבודו. רק הרדב"ז מתייחס לזה:

כיון דיהיב טעמא משום דאתה ואמך חייבים בכבוד אביך למדנו שאם נתגרשה אמו חיוב שניהם שוה עליו ומשום הכי לא הוצרך לכתוב הך דרבי יהושע דאמר הטל להן בספל וקעקע להן כתרנגולין.

ההלכה בטור ושו"ע

נראה בטור סימן ר"מ:

אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת לו השקני מים מניח את אמו [ברמב"ם כתוב מניח את כבוד אמו] ועוסק בכיבוד אביו שגם אמו חייבת בכבוד אביו ואם נתגרשה שאינה חייבת בכבודו אז שניהם שוין לכבדם זה כזה.

אז הטור כן כותב במפורש. ובבית יוסף:

ומה שכתב וכו' אמר לו מבין ריסי עיניך ניכר וכו' ופירש רש"י שבן אלמנה אתה ולא צריך אתה למעשה וכו' והרי"ף השמיט האי סיפא דברייתא וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה והטעם דמשום דדינא דרישא משמע דיהיב טעמא [כפי שכתב הרדב"ז] משמע הא לאו הכי כבוד שניהם שוה [כאן מוסיף כמה מילים, שמוסיף גם בשו"ע. כדי להסביר מה זאת אומרת תכל'ס שכבוד שניהם שוים (הטור כתב את זה, בתוספת על לשון הגמרא, אבל לא הסביר מה זה אומר):] ולאיזה מהם שירצה יקדים [כמו דין של "שודא דדייני"], כן נראה לי. אבל רבינו ירוחם כתב אם נתרגשה מאביו שניהם שוים ונותן מים בספל ואומר להם בואו לשתות ולא יקדים אחד לחברו [זה "כל דאלים גבר", בפרצוף שלנו הבית יוסף הוא חסד – מתאים לו – ורבינו ירוחם הוא נצח.] ואין נראה כן מדברי רש"י אלא כמו שכתבתי.

ובשו"ע רמ, יד:

אביו אומר לו השקני מים ואמו אומרת השקיני מים מניח אמו ועוסק בכבוד אביו ואם היא מגורשת מאביו שניהם שוים ולאיזה מהם שירצה יקדים.

ביאור הגר"א אומר "עיין רש"י שם ד"ה שבן" (נראה שסובר כמוהו).

פתחי תשובה: ההפרש בין מגורשת (כבוד החי) לאלמנה (כבוד המת)

החידוש כאן בפתחי תשובה:

ואם היא מגורשת מאביו. עיין בתשובת נו"ב תנינא אהע"ז סוף סימן מה כתב דהא דהברירה ביד הבן לשמוע איזה מהם שירצה הוא דווקא במגורשת, אבל באלמנה אם אביו צוה לו איזה דבר לעשות אחר מותו ואמו האלמנה מצוה לו להיפך יניח כבוד אב ויקיים כבוד האם, דלעולם כבוד חי עדיף מכבוד המת, ואף דאמרינן דמכבדו בחייו ומכבדו במותו עיקר הכבוד הוא בחיים, אם כן מניח כבוד אביו ועוסק בכבוד האם שהיא בחיים.

[דנו אם "מכבדו במותו" וגם בחייו זה מילוי רצון – וראה עוד בשיעורים הבאים – ובהמשך לזה:

נקרא הלכה אחרונה בסימן זה בשו"ע, שנוגעת בפרט לישיבה כאן ולחומש וכו' (וכן לחתן):

אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו אלא א"כ האב בן תורה. תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים אינו צריך לשמוע לאביו בזה: הגה וכן אם האב מוחה בבן שישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ז).

לפי זה, אם הוא אומר לעשות משהו שלא נוגע במילי דשמיא – אם קיימת את זה למלא רצונו קיימת מ"ע דאורייתא. וראה עוד בשיעורים הבאים בנידון זה.]

נמשיך בהמשך הפתחי תשובה:

ועיין בתשובת רבינו עקיבא אייגר סימן צ"ח שכתב דבר זה נסתר מדברי הב"י לקמן סימן שע"ו בענין לומר קדיש על אמו בחיי אביו דאם אביו מקפיד כבוד אב עדיף מכבוד אם עיי"ש. ולא קאמר משום דכבוד מחיים עדיף מכבוד לאחר מיתה ויהיה הנפק"מ דאפילו בהיפוך דאם אביו מת וצוה לו לומר קדיש ואמו מקפדת דישמע לאמו [אם היה כנוב"י, אבל לפי רע"ק צריך לשמוע לאביו].

לומדים מהשמך דבריו שיש כבוד לאחר מיתה גם בעשיית דברים שהוא מבקש, וגם לומדים בפשטות שקדיש זה כבוד הורים.

קפידא אינה דוחה מנהג; ההפרש בין כבוד לקפידא

קודם כל יש לי הערה לגבי כל הפלפול לגבי קדיש, שאם היו באים היום לרב לשאול שאלה זאת מה הייתי אומר? הייתי חושב שזה כבר מנהג ישראל, ולא יעזור להורה החי להקפיד. קצת פלא שלא כותבים את זה. לכאורה, אם מנהג ישראל לומר גם בחיי האב קדיש על האמא אז האבא לא יכול למחות. הערה שניה, שלכאורה כל הדבר הזה מרע"ק והב"י אי אפשר לדמות את זה לנוב"י בכלל – הנוב"י אומר שכבוד החי זה יותר מכבוד המת לגבי הורים, והוא מביא ראיה לסתור מקדיש, אבל בקדיש מי שמקפיד זה כי חושב שזה סכנה לו – זה כבר טעם שמשנה את העדיפות של החיים. מצד אחד אני אומר שהמעשה תלוי במנהג, אבל אם לא היה תלוי במנהג היה צריך להתחשב בקפידא כי יותר חזק מסתם כבוד. לכן רצינו לומר שרע"ק בשם הב"י לא סותר את סברת הנוב"י, שכבוד החי עדיף מכבוד המת.

כבוד החי וכבוד המת – "טובת האדם" ו"כבוד הא-ל"

נסביר בפנימיות מה זאת אומרת שכבוד החי עדיף מכבוד המת: בשבת למדנו שיש בכבוד אב ואם שתי בחינות, בחינה של מצוה בין אדם למקום, "כבוד הא-ל" (בלשון הרמב"ן, המפרש מדוע מצוה זו היא בלוח הימני, שעיקרו בין אדם למקום) ובחינה של בין אדם לחברו, "טובת האדם". בלי להאריך בזה כעת, זה היחוד של כבוד הורים. אמרנו בין היתר שהממד של בין אדם למקום שיש בכבוד הורים מתחזק דווקא לאחר מיתה והממד שבין אדם לחברו הוא כמובן בעיקר מחיים. זה חזי לאצטרופי לסברא של הנו"ב, שכבוד החי קודם, כי רוב הפוסקים אומרים שהעיקר זה בין אדם לחברו ולכן העיקר זה כבוד מחיים. אבל אם הייתי אומר, כמו שהרבי מחדש שם, שהעיקר זה בין אדם למקום – אז אולי הייתי אומר שכבוד המת עדיף על כבוד החי (הגם שגם בכבוד החי יש ממד של "כבוד הא-ל", ובהיות שבכבוד החי יש את שניהם – כבוד הא-ל וטובת האדם – יש מקום בכל זאת להעדיף את כבוד החי). לפי עקרון זה אולי יש משהו נוסף לומר גם כאשר שניהם בחיים, אם צריך בשביל זה קצת דמיון: הדוגמה בפסוקים היא ששניהם אומרים אותו דבר, אבל יש מחשבה שדרישות רוחניות (שאין בהן הנאת גופו) פחות חשובות מדרישות מעשיות (שנכללות ב"מאכילו ומשקהו וכו'"). אפשר לחקור, שאולי בדרישה יותר רוחנית אני עושה את רק בגלל שהקב"ה צוה, "כבוד הא-ל"" ולא כל כך שייך לכבוד האב מצד בין אדם לחברו. אז, אם אני אומר שהעיקר זה בין אדם לחברו, מה שנוגע לגופו הוא העיקר. זה חידוש שיכול לצאת כאן.

פתחי תשובה לענין הורים גרושים (והתסביך שיוצר אצל הילד)

פתחי תשובה יב (על מה שהב"י פוסק כדעתו מי שירצה יקדים):

ומהרש"ל בים של שלמה פ"ק דקדושין סימן כב פסק כרבינו ירוחם דלא יקדים אחד לשני [כלומר, שזה שהם שוים זה פועל למטה איסור. מכאן רואים כמה שזה גרוע להתגרש, כי אז השויון שנוצר זה מביך את הבן – עושה אותו מסכן. זה מחיל על הבן איסור של לכבד אותם. זה מתאים לב"י ומהרש"ל – חסד וגבורה.]. עוד כתב שם דדווקא לענין כיבוד הוא כן אבל [כל דבר שאשה קודמת לאיש אז האמא קודמת, בין נשואים ובין גרושים] לפדות מן התפיסה ונראה לי דהוא הדין אם באו לשאול מזון וכסות יקדים לאמו כמו שכתוב לקמן סימן רנ"א שבזה אשה קודם לאיש [לא רק בכסות, שזה צניעות, אלא גם במזון].

עד כאן החלק הראשון, שעברנו על הספרים בזה.

חידוש בדרך אפשר: לדברי הרמב"ם אב קודם לאם תמיד

נחזור לרמב"ם: אפשר לומר שהרמב"ם לא כותב בזה את ההלכה כי הולך בעקבות הרי"ף. אז נצטרך לברר גם למה הרי"ף לא כתב, וגם אם אכן זה מאותו טעם (שלא אומרים). לכן לדעתי במקרה כזה צריך רק לדון ברמב"ם, בלי להגיד מה הסברא. הכי 'כיף' היה לומר שהרמב"ם לא כותב את זה כי לא סובר שאם נתגרשו הם שוים, אלא שעדיין צריך להקדים את האבא בכל מקרה. כך אני חושב בדרך אפשר לגמרי. לדעתי, כשלומדים את זה פשוט – וכמובן אף אחד לא חושב ככה – הטעם של הרמב"ם זה כלל, שמלמד גם על אחרי הגירושין (שהמצב בנישואין מראה שבעצם כבוד האב עדיף), ומפרש שרבי יהושע ענה לו לגמרי בצחוק (וכנ"ל שלא ברור שרבי יהושע, שהלכה כמותו, אמר בכלל את הטעם, הגם שהרמב"ם כן מביא את הטעם, ודוק). לפי זה, למה הגמרא אומרת שהקדמת אב לאם והקדמת אם לאב זה מלמד ששוים? בכל אופן יש פעמיים "כבד את אביך ואת אמך" בעשה"ד (וראה במהרי"פ פערלא בתחילת מצות ט לרס"ג שמצות מורא היא בעצם פרט במצות כיבוד, והוא בדומה למובא בדא"ח שמצות יראת ה' היא פרט במצות אהבת ה', שהרי היא מצות עשה כו'), ולמה כתוב "איש אמו"? אולי בגלל שזה שוה משיח (כל גימטריא שלי זה שאתם עושים ממני צחוק, אז אני עושה מכם צחוק; ובשיעורים הבאים יובאו דברי אוה"ח הק' המסבירים טעם בזה).

דיני מחילת כבוד (מלך, נשיא, רב, אב)

הענין יתחדד מעוד סוגיא שנאמר בע"פ, בקדושין דף לב: דף וחצי אחרי מה שקראנו עכשיו יש עמ' שלם – שהוא הסיום של מצות כבוד הורים במסכת קדושין – בנוגע למחילת כבוד. הפסק הוא ש"אב שמחל על כבודו כבודו מחול". אחר כך לגבי רב יש מחלוקת, אבל רבא פוסק בסוף שגם "רב שמחל על כבודו כבודו מחול", "תורה דיליה" והוא יכול למחול (אמרנו בדרך מליצה שאם לא הגיע לדרגה זו של "ובתורתו יהגה יומם ולילה" אך עדיין בדרגת "כי אם בתורת הוי' חפצו", לא יכול למחול על כבודו; מכאן לימוד זכות, בדרך מליצה וצחוק, על אותם רבנים שמקפידים על כבודם, לא למחול ח"ו...). כולם זוכרים שבסוף הסוגיא כתוב ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – הוא יכול למחול, אבל אני לא יכול לקבל את זה, כי עלי יש מצוה "'שום תשים עליך מלך' שתהא מוראו עליך" ואסור לי לא לכבד אותו. רואים את זה אצל רבי: כשאדם נכנס ליחידות והרבי אומר לו לשבת – חסיד לא מציית. זה דוגמה מצוינת לכך שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מי שהרבי אמר לו לשבת ראו בזה בזיון – זה היה גנאי גדול מאד. מה שלא כל כך זכור לכולם הוא שכאן יש עוד מדרגה באמצע – "נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול". אפילו מי שאומר שרב שמחל על כבודו כבודו מחול, יש הו"א שנשיא (כאן זה רבן גמליאל) שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אבל למסקנה אין לו דין מלך, אין אצלו פסוק "שום תשים עליך נשיא". לכן במסקנה גם נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.

כבוד אב ואם – מצוה אחת או שתי מצוות

נעשה את זה בקיצור: קודם למדנו, עם מסיימי הישיבה הקטנה, שיש דעה של הסמ"ג והרמב"ן שמצות כבוד אב ואם זה שתי מצוות במנין תריג מצוות התורה. לפי הרמב"ם זה מצוה אחת, ולפי הסמ"ג והרמב"ן זה שתי מצוות (כך אומר המשנה למלך). הם כמובן מכירים טוב טוב את כל הסוגיות כאן. אם זה שתי מצוות זה עוזר לומר שאולי יש משהו בעצם שמצות כבוד אם, גם כשהיא גרושה, זה תחת מצות כבוד אב. זה לא בגלל שהיא מחויבת בכבוד האב, אלא שיש פה שתי מצוות. לרמב"ם אין שתי מצוות, אבל בכל אופן יש ממד פנימי של שתי מצוות, שתי בחינות שונות בעצם, ולא מצוה אחת – צריך להיות איזה נפק"מ, איזה דירוג, בין שתי המצוות האלה. כשנסביר לפי פנימיות נבין יותר טוב. אם יש שתי מצוות אני סובר עוד יותר חזק שמצות כבוד אם, בתור מצוה, היא ת"פ בעצם של מצות כבוד אב. אז הסברא שאמו חייבת בכבוד אביו זה סימן שמצות כבוד אב למעלה ממצות כבוד אם.

"לאכללא שמאלא בימינא" – כבוד אם (עטרא דגבורות שבדעת) כלול בכבוד אב (עטרא דחסדים שבדעת)

הסברנו בשיעור למסיימי הישיבה הקטנה את עשר המצוות שנצטוו במרה – שבע מצוות בני נח ושבת ודינים וכבוד או"א. אמרנו שמצוות בני נח הן כנגד ז"ת ושלש המצוות הנוספות כנגד חב"ד – שבת-דינים-כבוד או"א (שלמדנו בשבת שזו מצות הדעת, כי מחבר יה ל-וה, ש-וה עולים לכבד יה). יש גם שלש מצוות בכתר, לפי תוס' שם. פרשנו את הפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב". חז"ל מפרשים פסוק זה על כך שאסור לכפות את האשה לתשמיש – זה פסוק קשור לזיווג – ושם ה"נפש" זה הבן שנולד. בעל סדר הדורות אומר שאחד מפירושי "נפש" בתורה זה בנים, והוא לומד זאת מ"הנפש אשר עשו בחרן", שזה כמו בנים, תלמידים, זה צאצאים. בכל אופן, רצינו לומר שזה גם פסוק של תיקון הזיווג – בינו לבינה – וגם פסוק ששייך לכבוד הורים. שאם אין את הדעת, שזה היחס המתוקן של "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" אז גם הנפש – שכאן נפרש את זה כרצונות – לא טוב. נפרש שמצות כבוד אב ואם זה תיקון הרצון בנפש, ואם אין דעת זה "לא טוב". בזה צריך להאריך וכעת נקצר. בכל אופן, קראנו שהמהר"צ חיות מקשה שאם כבוד או"א היה שתי מצוות זה היה 11 מצוות, ואמרנו שזה לא קושיא כי זה כמו 10 ענינים, וגם בשבת יש שתי מצוות. אדרבה, זה רק עוזר לי למקם את זה בדעת, שהיא המח שמתחלק לשנים, ה"ח וה"ג. עטרא דחסדים בא מאבא ועטרא דגבורות בא מאמא לפי הקבלה. את מי צריך להעדיף, בעוה"ז על כל פנים? צריך לאכללא שמאלא בימינא. אז זה פשוט שבעצם כבוד אם, שזה סוד עטרא דגבורות של הדעת, צריך להכלל ולהיות טפל לכבוד אב, עטרא דחסדים שבדעת. כעת נשלים את הווארט – עטרא דגבורות זה שרש המלכות, אמא תתאה, ועטרא דחסדים זה "זכר חסדו", שרש הז"א, ה-ו שבשם (שאמרנו בשבת שהוא "אבא תתאה" לגבי עולמות תחתונים).

אם מוחלת בטבעה יותר מהאב

כעת נחזור לסוגיא של מחילת כבוד. אם יש שתי מצוות בכבוד אב ואם, ויש בגמרא דירוג – אב יכול למחול, וברב יש שאלה, ובנשיא יש יותר שאלה ומלך לא יכול למחול – איך הייתי מדרג את יכולת המחילה בכבוד אב לעומת כבוד אם, למי יותר קל למחול? ברור שלאמא יותר קל למחול. זה גם ראיה עמוקה מאד להוכיח שכבוד אם הוא ת"פ של כבוד אב. אם חושבים על הנטיה למחילה, ברור שהאמא מוחלת על כבודה כמעט בטבע. האבא הוא דמות מכובדת שקשה לה למחול. היתה סברה לומר, במיוחד אם זה שתי מצוות, שאם שמחלה על כבודה כבודה מחול ואב שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אז כעת יש הוי' עם כתר שיוצא מסוף הסוגיא: כבוד אם במלכות (שמקורה עטרא דגבורות), כבוד אב בז"א (שמקורו עטרא דחסדים), כבוד רב וכבוד נשיא זה ה ו-י – שניהם זה שכל, ובדרך כלל לא מחלקים, כי הם תרדלמ"ל. נשאר מלך בקוש"י – "כתר עליון איהו כתר מלכות". זה י-ה-ו-ה של סוגי הכבוד, וכמה כבוד נידון לפי המחילה ואם היא חלה בכלל (צריך להסתכל בסגנון הרמב"ם אם אסור למלך למחול או שרק לי אסור ללכת לפי המחילה. בפשטות יוצא שהמלך יכול למחול, אלא שלי אסור לקבל את זה – זה משמע מהגמרא בפשטות). נעשה במבנה זה גימטריא אחת: מלך נשיא רב אב אם = 697. רק אחד מהם גם מחלק את המספר הכולל – אם. הכל עולה יז פעמים אם ("גם בלא דעת נפש לא טוב"). היא כאן היסוד, המכנה המשותף. מה המספר 697 אומר אצלנו? אמרנו שעומק המצוה (על פי פשט אולי זה לא מכריע, אבל זה עומק המצוה) זה "כבוד הא-ל" המתגלה דווקא בהורים. הביטוי של זה הוא עצמות בגוף (= ברית מילה = יוסף ישראל וכו'). ולסיכום:

קוצו של   י                       מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול

               י                       נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול

               ה                      רב שמחל על כבודו כבודו מחול

               ו                       אב שמחל על כבודו כבודו מחול

               ה                      אם שמחלה על כבודה כבודה מחול

יחוד ומעלת כבוד אם

בכל הפלפול רצינו להגיע לכך שהאמא יותר רכה בעצם, לא לגריעותא. מכבדים את האבא לפני האמא כי האמא צנועה ורכה ומוחלת על כבודה. הכבוד שלה הוא משהו יחודי. כבוד אב כבר היה, ומה שעשינו כעת זה לייחד את כבוד האם. לענין הקדמה – תמיד מקדימים את האבא, אבל היא המלכות. איפה זה מפורש בגמרא? שכאשר רב יוסף שמע את כרעיה דאמיה אמר שצריך לקום מפני השכינה. מענין שלא מצאנו שום סיפור דומה לזה על אבא, שאני צריך לקום בפני קוב"ה, אבל על האמא כתוב שצריך לקום בפני השכינה – יש משהו באמא שהיא השכינה. זה מסביר הפשט של חז"ל שאדם יותר אוהב את אמו, ולכן צריך להקדים כבוד אב. זה מספיק בשביל הכל, שמהסדר לומדים שאדם יותר מכבד את אמו, ולכן התורה עושה תיקון טבע ראשון והופכת את זה, ולגבי מורא זה הפוך. אז התורה אומרת שלהקדים את כבוד האב לכבוד האם, וזה דווקא מדגיש שבעצם יותר מכבדים את האם. זה שמנשקים יד האם בליל שבת – כי היא השכינה, זה המלכות, ליל שבת. היא יותר קרובה למציאות. יצא שכבוד אם זה מלכות, כבוד אב זה ז"א, כבוד הרב זה בינה וכבוד הנשיא זה חכמה, וכבוד המלך זה כתר.

ניגנו "פדה בשלום".

התחזקות "עצמות בגוף" דווקא אחרי ההסתלקות

אמרנו בשבת (וגם הזכרנו לעיל) משהו שיכול היה להשמע מצחיק – שלאחר מיתה המצוה היא יותר בין אדם למקום, שאז מתחזק הממד של "עצמות בגוף". איך נסביר את זה? מה קורה לאחר מיתה? צריך שדברים יתגלו למפרע, כמו הפתגם המפורסם "אחרי מות קדושים אמור" – אחרי מות אמור עליו שהוא קדוש. אמר זה אור-מים-רקיע, להמשיך שוב את הנשמה בגוף, קדוש בגוף. "אחרי מות" מי שנפטר עלה מעלמא דשקרא לעלמא דקשוט. ההתייחסות לאחר מיתה זה התייחסות של אחד שהוא בעלמא דקשוט, כמו שיש הרבה דברים שאומרים שכאשר האבא היה חי לא רצה ככה – לא רצה שאני אלך לשכם ללמוד תורה – אבל בעולם האמת הוא ודאי רוצה את זה. זה נוגע לכבוד אב. כבוד לאחר מיתה זה איזה גילוי מילתא למפרע. לאחר מיתה מתגלה שהוא קדוש (אם לא נתגלה לפני כן), ושקדושה זה לא דבר שמובדל מהגוף, וזה סימן שגם קודם הוא היה קדוש. מה זה לאחר מיתה? שאני אמור להכיר את האבא שלי יותר טוב מקודם, יותר קדוש מקודם, וזה בגוף, גם ביחס לגוף הקודם. כאילו שאני מחבר אותו "עצמות בגוף" לאחר מיתה, למפרע, ובכך אני מחבר אותו לגוף שלו מבחייו. זה מעגל – כדי להגיע לזה הוא מסתלק, כעת הוא קדוש, הוא בעלמא דקשוט, הוא אמת, ודבר אמיתי אין לו הפסק, ואז אני מבין שלמפרע הוא גם היה קדוש, היה עצמות בגוף, ועצמות בגוף לא נפסק כי זה דבר אמיתי שמחזיק לעולם. כך זה סדר ההגיון. כדי לראות אותו עצמות בגוף הוא צריך לעזוב את הגוף ואז אני מחזיר אותו כקדוש למפרע, בעבר, וכעת צריך להמשיך את העבר להוה ולעתיד כי דבר אמיתי הוא נצחי. כך ההגיון של הדבר הזה. זה עוד דבר מיוחד מאד במצוה של כבוד הורים, מצוה שמתקיימת גם בחיים וגם לאחר מיתה  (כמה שכבוד רב זה עדיף, אבל אין שם מקבילה לאיסור הכאה וקללה). את כל הביטוי "והחי יתן אל לבו" דורשים – והרבי מאד הדגיש את זה (ומתחיל מאדה"ז בתניא) – כ"שבק חיים לכל חי", שהעזיב את החיים שלו לכל חי, והמצוה עכשיו זה להמשיך את החיים שוב אל תוך המציאות, אל תוך העולם הזה, וזה על ידי הקיום של "אחרי מות קדושים אמור [בהמשכה מלמעלה למטה]".

[אגב, כולם קוראים הרכבת נוסעת? המדור של הנשים מתחיל שם השבוע בכך שהאשה עונה לכל השאלות איני יודעת. זה התדמות למשה רבינו, שאומר "איני יודע" = קסא. זה גילוי ניצוץ משה רבינו אצל כל אחת ואחת.]