"אור לגוים" (עד שיכלו) רק בזכות "עם לבדד ישכן"

זה הווארט העיקרי כאן, להבין מה זה להיות מבודד. מה זה ה"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"? כמובן שלא רק שזה לא סותר את היותנו "אור לגוים", אלא זה מה שמאפשר ומכשיר אותנו להיות אור לגוים. בלי ה"עם לבדד ישכן" אנחנו חושך, גם לעצמנו וגם לגוים. ברגע שמתערבים, ש"אור וחשך משתמשים בערבוביא", הכל נקרא חשך. לכן צריך להיות "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – "ויבדל" זה "בדד" – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה". אחרי שיש הבדלה, "הן עם לבדד ישכן", שזה "ויקרא אלהים לאור יום", ו"בגוים לא יתחשב", שזה "ולחשך קרא לילה", אז התכלית זה המתקה של "יום אחד". אך גם זה, ובעיקר זה, לא פוגע ב"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" בכלל. כמה שצריך להיות "אור לגוים" וכו', בסוף התכלית זה "ואין לזרים אתך", שבעיקר אדהאמ"צ מסביר את זה. כאן בלעם יודע את זה. יש דעות בחז"ל כמה גוים ישארו לע"ל, יש דעה ששליש ישארו (לא נאמר אחוזים אחרים, נסתפק בשליש), אבל בלעם יודע יותר טוב גם מזה – יודע שלא נשאר מהם שום דבר, "ובגוים לא יתחשב" כאשר יעשו בהם כליה. מי זה בלעם? כתוב שבלעם זה בלי-עם, אין לו בכלל עם. יש לו הרבה גלגולים, ובסוף גם מתגלגל ביהודים כידוע. בדור שלו הוא הלעו"ז של משה רבינו ובפרקי אבות הוא הלעו"ז של אברהם אבינו.

"לבדד" – לי

בין ה-יג בדדים יש גם חלוקה ל-3 ו-10 (כמו במספר קדמי של בד, כנ"ל): זו מסורה שבעל הטורים מביא על הפסוק "הן עם לבדד ישכן". אומר שיש ג"פ "לבדד" (כמנין ה-ל של "לבדד" במספר קטן). הוא לא מביא שיש עוד י"פ שכתוב "בדד" (כמנין בדד). אין שום צורה אחרת של "בדד" בתנ"ך – או "לבדד" או "בדד" (אם כן, ב-יג ה"בדד" יש מב אותיות, ודוק). בדד = י. לבדד = לי. "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". בקידושין אומרים "הרי את מקדשת לי" (= 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת אותיות כנודע). בשיר השירים כתוב "אני לדודי ודודי לי" (=185, מילוי שם אל, אלף למד פא). החתן מקדש את החתן ואומר "לי", לומר שהכלה שייכת לחתן. בשיר השירים הכלה אומרת "ודודי לי", לומר שהחתן שייך לכלה. על לי-לי זה של החתן והכלה, כל אחד ביחס לשני, כתוב "חכלילי עינים מיין וגו'" – "כל חך הטועם אומר לי לי". יש הרבה פירושים ל"לי לי", ולגבי חתונה זה ה"לי" שהחתן אומר, "הרי את מקדשת לי", וה"לי" שהכלה אומרת בשה"ש, "אני לדודי ודודי לי". חך זה ר"ת חתן-כלה. ב"חכלילי" של חתן-כלה ה"לי" הראשון זה קנין הכלה לחתן בקידושין והשני זה קנין החתן לכלה. "לי" זה "לבדד". פרשת בלק היא הפרשה ה"לבדד" בתורה (והיא אכן פרשה לבדה בפני עצמה, שהרי משה כתב שלשה ספרים, ספרו וספר איוב ופרשת בלעם, ודוק). כלומר שהמלה בתוך כל הפרשה שרומזת למספר של כללות הפרשה היא המלה הזאת – "לבדד".

בדד – בית דוד

כדי שנבין את כל מה ששואלים כאן, אם טוב או לא טוב להיות לבד, צריך להסביר מה זה לבד. זה יוצא מרמז אחר ב"בדד": בכל מקום ב כשמה כן היא – בית (בית נאמן בישראל). דד, חוץ מכל מה שהסברנו קודם לגבי מקור של שפע, הדדים, זה קיצור של דוֹד וממילא גם של "דוד מלך ישראל חי וקים". לכן דווקא לדוד יש שתי אותיות ד, ומוסבר באריכות – גם אצל הרב המגיד וגם בספרי הקבלה – שהעיקר אצל דוד זה חיבור שתי הדלתין. בפשט, יש ד של ה' ו-ד של האדם. ה-ד של ה' זה "דלית ליה מגרמיה כלום", השפלות של ה', ש"במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו". כשה' מצמצם עצמו כדי לברוא אותנו, עם ישראל שבשבילו נברא העולם, זה ה-ד שלו. מה שאני מצמצם עצמי כדי להתחבר רק אליו, "אין עוד מלבדו", "זובח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו", זה ה-ד שלי. שאין שום דבר חוץ ממני בחיים שלי, בעבודה שלי, בזביחה שלי. דוד הוא זה שמחבר את שתי הדלתין, שזה ו החיבור. לפי זה יוצא רמז מאד בולט ופשוט, ש"בדד", כמה שזה לבד, זה בית דוד (היה יכול להיות בן דוֹד, אבל יותר מכוון זה בית דוד, שהרי ה-ב לשון בית כנ"ל). יש שנים שהקב"ה מבטיח להם בפי הנביא "בית נאמן". כשחתן וכלה מתחתניםהם הולכים להקים "בית נאמן", אבל איפה כתוב ביטוי זה? אצל צדוק ואצל דוד. אצל צדוק הכהן, בתחלת ספר שמואל, לאחר חטא בני עלי. ה' שולח נביא ואומר שבית הכהונה עתיד להלקח מעלי וזרעו ולהנתן לצדוק וזרעו, וה' מקים לו "בית נאמן". לא כתוב שם השם צדוק, אבל חז"ל אומרים שהולך עליו. יש את ה"בית נאמן" של דוד מלך ישראל, שזה בית מלכות. אפילו בירבעם, החוטא ומחטיא את עם ישראל, ה' אומר לו – אם תשמור את מצוותי אבנה לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד עבדי. אפילו לירבעם יש אפשרות בכח להקים בית נאמן, אבל הוא לא זכה. על זה כתוב "בית נאמן" בתורה, על בית מלכות. הבית נאמן של המלכות זה בדד – זה הרמז הכי פשוט של "בדד", הפשט של הרמז, ש-ב זה בית ו-דד זה דוד. זה בית דוד, בית נאמן. אפילו הבית הנאמן של צדוק הוא בזכות נאמנותו לדוד מלך ישראל חי וקים (צדוק = "מקום דוד", ודוק).

ל – אות המלכות

כשאני אומר "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" מה מוסיפה ה-ל של "לבדד"? ה-ל מוסיפה מלכות. האות העיקרית ב-מלך זה ה-ל (וכולו עולה ללל – 'חזקה' של ל – כאשר זה ממוצע כל אות), המלכות נקנית ב-ל מעלות, שבט המלכות זה יהודה העולה ל, ל זה "מגדל הפורח באויר", האות היחידה שמתרוממת, זה רוממות המלכות. לפעמים זה כתוב על בינה, אבל "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – סתם מגדל זה המלכות. יש שיחה של הרבי, שכמו שיש "אורו של משיח" יש משהו יותר גדול ויותר חשוב – "אוירו של משיח". מי שחי עם משיח אז הוא חי בעיקר באויר, באוירה, של משיח. באותו אויר, שזה אוירו של משיח, שזה גם יותר מ"אורו של משיח", שם המגדל פורח. מה הכוונה פורח? כמו שאומרים על תינוק קטן שהוא פורח – הוא גדל ורבה ומתפתח ופורח כמו פרח. אז המגדל של מלכות בית דוד, איפה הוא פורח? באויר. באיזה אויר? באוירו של משיח. כשמחנכים את הילדים לנשום את האויר של משיח, שמה המגדל פורח. זה הביטוי של חז"ל לאות ל – "מגדל הפורח באויר". מכל הרמזים האלה עולה שה-ל רומזת למלכות.