ניגנו "פדה בשלום".

התחזקות "עצמות בגוף" דווקא אחרי ההסתלקות

אמרנו בשבת (וגם הזכרנו לעיל) משהו שיכול היה להשמע מצחיק – שלאחר מיתה המצוה היא יותר בין אדם למקום, שאז מתחזק הממד של "עצמות בגוף". איך נסביר את זה? מה קורה לאחר מיתה? צריך שדברים יתגלו למפרע, כמו הפתגם המפורסם "אחרי מות קדושים אמור" – אחרי מות אמור עליו שהוא קדוש. אמר זה אור-מים-רקיע, להמשיך שוב את הנשמה בגוף, קדוש בגוף. "אחרי מות" מי שנפטר עלה מעלמא דשקרא לעלמא דקשוט. ההתייחסות לאחר מיתה זה התייחסות של אחד שהוא בעלמא דקשוט, כמו שיש הרבה דברים שאומרים שכאשר האבא היה חי לא רצה ככה – לא רצה שאני אלך לשכם ללמוד תורה – אבל בעולם האמת הוא ודאי רוצה את זה. זה נוגע לכבוד אב. כבוד לאחר מיתה זה איזה גילוי מילתא למפרע. לאחר מיתה מתגלה שהוא קדוש (אם לא נתגלה לפני כן), ושקדושה זה לא דבר שמובדל מהגוף, וזה סימן שגם קודם הוא היה קדוש. מה זה לאחר מיתה? שאני אמור להכיר את האבא שלי יותר טוב מקודם, יותר קדוש מקודם, וזה בגוף, גם ביחס לגוף הקודם. כאילו שאני מחבר אותו "עצמות בגוף" לאחר מיתה, למפרע, ובכך אני מחבר אותו לגוף שלו מבחייו. זה מעגל – כדי להגיע לזה הוא מסתלק, כעת הוא קדוש, הוא בעלמא דקשוט, הוא אמת, ודבר אמיתי אין לו הפסק, ואז אני מבין שלמפרע הוא גם היה קדוש, היה עצמות בגוף, ועצמות בגוף לא נפסק כי זה דבר אמיתי שמחזיק לעולם. כך זה סדר ההגיון. כדי לראות אותו עצמות בגוף הוא צריך לעזוב את הגוף ואז אני מחזיר אותו כקדוש למפרע, בעבר, וכעת צריך להמשיך את העבר להוה ולעתיד כי דבר אמיתי הוא נצחי. כך ההגיון של הדבר הזה. זה עוד דבר מיוחד מאד במצוה של כבוד הורים, מצוה שמתקיימת גם בחיים וגם לאחר מיתה  (כמה שכבוד רב זה עדיף, אבל אין שם מקבילה לאיסור הכאה וקללה). את כל הביטוי "והחי יתן אל לבו" דורשים – והרבי מאד הדגיש את זה (ומתחיל מאדה"ז בתניא) – כ"שבק חיים לכל חי", שהעזיב את החיים שלו לכל חי, והמצוה עכשיו זה להמשיך את החיים שוב אל תוך המציאות, אל תוך העולם הזה, וזה על ידי הקיום של "אחרי מות קדושים אמור [בהמשכה מלמעלה למטה]".

[אגב, כולם קוראים הרכבת נוסעת? המדור של הנשים מתחיל שם השבוע בכך שהאשה עונה לכל השאלות איני יודעת. זה התדמות למשה רבינו, שאומר "איני יודע" = קסא. זה גילוי ניצוץ משה רבינו אצל כל אחת ואחת.]