"בדד" – למטה מהקצה התחתון ולמעלה מהקצה העליון

דברנו על "הן", אך המלה הכי מיוחדת כאן היא "לבדד". בזה צריך את עיקר ההתעמקות, כי "בדד" בתורה ובתנ"ך זה מן הקצה אל הקצה לגמרי. על המצורע, ש"חשוב כמת", כתוב "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". כלומר ש"בדד" זה משהו גרוע ביותר, מחוץ לכל ג מחנות של הקדושה – אין לו שום מקום לשבת בקרב עם ישראל. למה? בגלל שהוציא לעז, דבר לשון הרע נגד יהודים, הרג שלשה בלשה"ר שלו. אז הוא צריך לשבת מחוץ למחנה, בדד. איך מתחילה מגלת איכה? בעוד שבוע מתחילים את שלשת השבועות, ששיאם ת"ב בו קוראים איכה – "איכה ישבה בדד". גם מתחיל מ"בדד". איך זה ממשיך? "ישב בדד וידום כי נטל עליו". שני בדד יש במגלת איכה. זה הקצה הלא טוב. אבל יש את הקצה הכי טוב, כל כך גבוה שזה גבוה מכל גבוה. יש לפעמים בטוי מהרבי, גם במאמר המפורסם של ל"ג בעומר שמתחיל "גל עיני ואביטה נפלאות בתורתך", שהוא מסביר שיש קצה עליון וקצה תחתון בסדר השתלשלות, אבל יש מה שלמעלה מהקצה העליון ומה שלמטה מהקצה התחתון. מה שלמעלה מהקצה העליון ולמטה מהקצה התחתון – שניהם זה "בדד". "הן עם לבדד ישכון" ושאר הבדדים בתנ"ך, שרובם חיוביים – "הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" בשירת האזינו ו"בטח בדד עין יעקב" (סיום ברכות משה רבינו לעם ישראל), ועוד ועוד (תיכף נאמר כמה "בדד" יש בכלל בתנ"ך) – אין יותר טוב מה"בדד" הטוב. בכתבי האריז"ל 'בדד' הוא סימן לספקות דרדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, למעלה מעלה מהקצה העליון של סדר ההשתלשלות, אמונה פשוטה בנפש כנודע (שמשם שרש אברהם אבינו, אברם העברי, כמבואר אצלנו במ"א).

התבודדות החתן והכלה

יש בסוד ה' שער ההתבודדות. הזמן הכי טוב להתבודד זה בשבע ברכות, להתבודד עם הכלה. עושים התבודדות ובזה בונים את התשתית של הבית לאורך ימים ושנים טובות, דור ישרים יבורך, בריבוי בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות. המלה "הן" = כלה (כנראה שהחתן הוא ה"עם", היא החצי והוא השלם, היא לפניו, קדש הקדשים, החצי, לפני הקדש, השלם, כנ"ל) וביחד "לבדד ישכן" (= 420, היחוד השלם של יעקב רחל כנודע, היהלם של כ, חבר חבר – "האשה הטובה היא החבר הטוב").

החסידות הסירה את הבדידות

כדי להבין את זה נאמר ווארט חשוב של החסידות, מהווארטים המיוחסים החשובים ביותר שהרבי מביא בלוח "היום יום" בשם הרבי השווער, בעל יום ההולדת ויום הגאולה של יב-יג תמוז, לגבי החידוש של תורת החסידות בכלל. הווארט שעד תורת החסידות, ולא עד בכלל, היו אנשים בודדים, לבד (אלנט באידיש, alone באנגלית). הוא אומר שהרב, הראש ישיבה, היה בדד, התלמיד היה בדד. כמה שהתלמידים רחשו כבוד לראש הישיבה, אבל כל אחד היה לבד לעצמו. והנה באה החסידות ועשתה מהפכת עולם, שמהיום והלאה אין יותר לבד. המרחק בין רבי לחסיד הוא מרחק אין סופי, יותר מאשר בין ראש ישיבה לבין תלמיד, אבל כמה שזה אין-ערוך – אף אחד לא לבד. הרבי לא לבד, הוא תמיד יחד עם החסידים, עם עם ישראל. וגם החסיד – גם הכי נחות ופחות בין החסידים (היו חצרות, לא כל כך בחב"ד, אולי קצת אבל לא כל כך, שהחסידים היו פחותים היו גנבים, אידישע גנבים וכיוצ"ב) – הוא לא לבד. החסידים תמיד עם הרבי והרבי תמיד עם החסידים, וכך כל החסידים בינם לבין עצמם – צריך להיות דבוק חברים. אף אחד לא לבד. אז עוד פעם, המושג הזה "בדד" זה למעלה מן הקצה העליון. ל"בדד" אין יחס לשום דבר אחר, ואם יש קצה עליון יש לו יחס. זה כמו "אחד המנוי" שיש לו יחס למה שיבוא אחריו. אבל מה שהוא "בדד" זה בחינת "יחיד" שלפני הצמצום (למעלה מ"קדמון" ומ"אחד"), הוא עצמי. אבל גם למטה יש "איכה ישבה בדד", "בדד ישב מחוץ למחנה". שוב, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" זה ודאי תיקון ה"בדד", כל עם ישראל נמצא ביחד בדרגת בדד, אין אף אחד בעם ישראל שהוא לבד, כולם יחד וכולם בדד, "ובגוים לא יתחשב" – וכמו תחושת החתן והכלה, בפרט בשבוע השבע ברכות שלהם.