חידוש העולם בשיטת הרמב"ם

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. נטית הרמב"ם לחידוש העולם מצד השכל

הרמב"ם מרבה לעסוק בסוגית חידוש העולם לעומת קדמות העולם, וידועים דבריו בזה כי "זאת השאלה לא יגיעו אליה במופת חותך"[א]. אמנם, יש להעמיק ברקע לדברים אלו, וביחס הכולל של הרמב"ם לסוגיה זו, לפי שהיו שטעו בהבנת דבריו כי סוגית החידוש מול הקדמות שקולה בעיניו (מבחינה פילוסופית, על כל פנים), ואחת היא לו אם ההכרעה היא לכאן או לכאן. בפרק זה נביא מעט ציטוטים מדברי הרמב"ם בזה במורה נבוכים, מהם עולה כי דעתו נטתה בבירור לחידוש העולם (ולא רק שבהיות הדברים שקולים לחלוטין מכריעים כפשט דברי התורה בזה, שהעולם מחודש, ולא מוציאים אותם מפשוטם):

כרקע לדבריו "שזאת השאלה – רצוני לומר, קדמות העולם או חדושו – לא יגיעו אליה במופת חותך" הסביר הרמב"ם (באותו הפרק): "לא שאני מאמין בקדמות העולם, או אקבל מהם [מהפילוסופים] זה", אלא שבטרם העיסוק בשאלת החידוש או הקדמות חשוב לרמב"ם להוכיח כי שלשת עקרונות האמונה בה' – "מציאות האלוה ית', ושהוא אחד, ושהוא בלתי גשם" – אינם תלויים בשאלת החידוש או הקדמות, שאיננה יסודית כמותם[ב] (וכפי שכתב שם: "אחר שהענין בזאת השאלה כך [שחלוקים בו הפילוסופים מזה שלשת אלפים שנה], איך נקחה הקדמה, נבנה עליה מציאות האלוה? – ויהיה, אם כן, מציאות האלוה מסופק בו, אם העולם מחודש – יש אלוה, ואם הוא קדמון – אין אלוה"; ובהמשך דבריו שם: "כשיזדמן לי זכרון יסודות הדת ואבוא לדבר בקיום מציאות האלוה, שאני אקימנה במאמרים נוטים לצד הקדמות – אין זה שאני מאמין בקדמות, אמנם אני רוצה שאקים מציאותו ית' באמונתנו בדרך מופתי, שאין מחלוקת בו בשום פנים; ולא נשים זה הדעת האמיתי גדל הערך נשען ליסוד, כל אדם יקעקענו ויבקש לסתרו, ואחר יחשוב שהוא לא נבנה כלל").

אכן, בהמשך הדברים כתב הרמב"ם כי "אם תהיה ממי שיספיק לו מה שאמרו המדברים ותאמין שכבר התבאר המופת על חידוש העולם – אני אוהב זה" אלא שגם מי שחש כי בכך הוכחה מספקת, ורק יאמין בכך כקבלה מהנביאים, "אין הזק בזה". ולבסוף הוא מבטיח כי כאשר יבוא לעסוק בחידוש העולם, בפרק הראוי לכך, "אבאר לך בו קצת ראיה על חידוש העולם". כלומר, ברור מדברי הרמב"ם כי אמונת החידוש אינה מוטלת בעיניו בספק, ואף השכל נוטה אליה – גם אם לא יכול להכריע במופת חותך – אלא שאין לתלות בכך את יסודי האמונה העיקריים יותר.

גם במקומות נוספים מבאר הרמב"ם כי השכל נוטה יותר לחידוש העולם, והפקפוקים והפרכות על קדמות העולם גדולים יותר, ויריעה רחבה מקדיש הרמב"ם לסוגיא זו בלבד: ראשית הוא מקדים שהמחשבה שהקדמות היא הכרחית מבחינה פילוסופית אינה נכונה, "וכן כל מה שזכרו אריסטו והנמשכים אחריו מן הראיות על קדמות העולם אינו אצלי מופת חותך, אבל טענות ישיגום הספקות העצומות"[ג], ומבהיר היטב כי האמונה בחידוש העולם, כדעת תורתנו הקדושה, היא אפשרית (אף כי מציאות הנבואה אינה תלויה בשלילת הקדמות). אחר כך הוא אומר שמכאן ואילך "אתחיל בהכריעו על זולתו [היינו להכריע לטובת חידוש העולם] בראיה עיונית גם כן – רצוני לומר, בהכריע המאמר בחידוש על המאמר המאמר בקדמות", והוא מסביר על דרך השלילה "כמו שתתחייב לנו קצת הרחקה [במובן של שלילה ופרכה] באמונת החידוש, כן תתחייב הרחקה יותר גדולה ממנה באמונת הקדמות" (ואת הענין הזה הוא מסביר בפירוט בפרקים הבאים, כשעיקר ראיותיו נפרסות מפכ"ב ואילך, אליו הוא מקדים בפכ"א "ואז אתחיל לבאר לך הכרעתי לדעת חידוש העולם בראיות עיוניות פילוסופיות נקיות מן הטעאה... והנני מתחיל בזכרון ראיותי והכרעי להיות העולם מחודש כפי דעתנו").