[ט] ח"ג פי"ג.

[י] וראה עוד דבריו ביחס בין הרצון ובין התכלית הנגזרת מהחכמה האלקית בח"ג פכ"ה.

[יא] עפ"י תנחומא נשא טז.

[יב] ח"ב פל"א.

[יג] וכבר נתלבטו המפרשים כיצד מתאר הרמב"ם את מצות שבת כ"שלישית" בעוד שהיא מופיעה בדיבר הרביעי בעשרת הדברות, וסיכום של דעותיהם הביא בפירושו על אתר ר' יהודה אבן שמואל (קויפמן) – וראה עוד לקמן פ"ד הערה מד.

[יד] שמות כ, יא.

[טו] דברים ה, טו.

[טז] את דברי הרמב"ם אודות שני הענינים השונים המופיעים כטעם שבת בהופעה הכפולה של עשרת הדברות – הקנית הדעת האמיתית בענין חידוש העולם וזכירת חסדי ה' עלינו – יש להבין גם ככלל המבאר את היחס בין שתי ההופעות של עשרת הדברות, ואף יותר מכך, ככלל המבאר את היחס בין ארבעת החומשים הראשונים לחומש דברים, ואכמ"ל.

[יז] חשוב להדגיש זאת כדי להוציא מהלב רושם מוטעה כי הפשט הוא ענין שטחי, שיש להזדקק לו רק כל עוד לא הוכח משהו שונה ממנו, 'מתוחכם' יותר, שחושף רובד עמוק ממנו. ההיפך הוא הנכון – הרחקת ההגשמה היא ענין מוכח על פי שכל, והיא הכוונה האמיתית של הפסוקים, אך חידוש העולם הוא ענין עמוק שהעיון איננו תופס בו בשלמות, והוא נודע בוודאות רק על ידי הנבואה שלמעלה מהשכל (כפי שצוטט בפרק הקודם), והעומק הזה הוא המתגלה בפשוטו של מקרא.

[יח] על פי פנימיות, יש לכוון את ז השאלות שמעלה כאן הרמב"ם ל-ז מדות הלב, ובקצרה: "למה שם האלוה נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו?" כנגד ספירת ההוד, מקור החזון, כאשר יש מי שזוכה להוד ויש מי שמקוים בו "הודי נהפך עלי למשחית" (כאמור בחזיונו של דניאל) או מי שלא זוכה לחזון ונותר ב"כל היום דוה"; "ולמה נתן האלוה תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת?" כנגד ספירת התפארת – התורה היא עמוד התפארת, והיא ניתנת ל"תפארת ישראל"; "ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו?" כנגד ספירת הנצח – כל מושג הזמן שייך לנצח, כשבכל רגע יש הארה מהנצח שמעל הזמן, ויש רקע מסוים בתולדות העולם המסוגל ביותר לגילוי הארת הנצח בזמן החולף, ובאותו הרגע ניתנה התורה (ו"עוד הפעם מתן תורה לא יהיה"); "ולמה צוה באלו המצוות והזהיר באלו האזהרות?" כנגד ספירת הגבורה – לגבורה שייך "היכל הזכות", בין דין של מעלה בו דנים בין מצוות לעבירות, ובכלל "בנין המלכות – מקור מצוות המלך – מן הגבורות"; "ולמה ייחד הנביא באלו הנפלאות הנזכרות ולא היו זולתם?" כנגד ספירת היסוד, ה"אות ברית" שהוא מקור האותות והמופתים – ספירת היסוד היא מדת יוסף, העולה אדם פלא (וכן אדם במספר קדמי, כפי שדרשו חז"ל "'אדם' זה יוסף"), שהוא הצדיק התמים (בסוד נטית היסוד לשמאל, יניקתו מההוד שפנימיותו תמימות, וכאן היינו יחוד הנביא, שמקור נבואתו בהוד כנ"ל, בנפלאות הנזכרות); "ומה כונת האלוה באלו התורות" כנגד החסד – תכלית כל המצוות (שאזהרתן בגבורה כנ"ל) היא חסד ה', "טבע הטוב להיטיב"; "ולמה לא שם אלו הענינים, המצוה בהם והמוזהר מהם, בטבענו, אם היה זה כונתו?" כנגד ספירת המלכות, ממנה נמשך הטבע, אלא שה' לא שם זאת בטבענו כדי שיהיה עלינו מלך ונקיים מצוותיו בקבלת עול. כל המדות נמשכות מהדעת – המענה על כל השאלות הוא "כן רצה או כן גזרה חכמתו", כמבואר בפנים, כאשר החכמה היא "נקודה דנעיץ" המחיה את כל הספירות (היינו שהחלטת ה' לגזור בכל השאלות הללו כפי שגזר היא מקור חיים לכל העולמות).

[יט] סוטה מז, א. סנהדרין קז, א.

[כ] פ"ג.

[כא] ח"א פס"א.

[כב] ראה בהקדמתו השניה לגבורות ה'.

[כג] וראה תניא פ"ב בהגהה.

[כד] כלשונו ב"הקדמת המשנה" בדרך חיים (על פרקי אבות): "כי אין במציאות רק השם יתברך ואשר נמצאים מאתו. ואשר הם נמצאים מאתו, הם שנים האחד כל הנמצאים שהם נמצאים בעולם, והשני הוא הזמן, ואף שהזמן נברא אינו כמו שאר נבראים שאינו דבר בעצמו, רק שכל הנמצאים הם נמצאים בזמן והם תחת הזמן" (ובלשון ספר יצירה, היינו מה ש"שנה" היא ממוצע בין "נפש" ל"עולם", ודוק).

[כה] וראה בהקדמה השניה לגבורות ה' ביחס לעולם הטבעי והעולם הנבדל, ועל כך שבעוד הטבע פועל בתוך הזמן "הדברים הנבדלים פעולתם בלי זמן", והנסים מכך ש"בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" כ"פועל נבדל" – עיי"ש.