ד. "שמאל דוחה וימין מקרבת"

נעמיק עוד בענין הזיקה שבין שלילת ההגשמה לחידוש העולם – בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת", כנ"ל – במושגי פנימיות התורה:

בלשון חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת" קודמת דחית השמאל לקירוב הימין, והיינו על דרך סדר הפסוק "סור מרע ועשה טוב"[לג] (כאשר הדרך החסידית של "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[לד] נובעת משלילת השלילה עצמה והפיכת הכל לאור, כנ"ל), וכן על דרך קדימת מצוות לא-תעשה למצוות עשה בדרשת הפסוק "'זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר' – 'שמי' עם יה – שסה מצוות לא תעשה; 'זכרי' עם וה – רמח מצוות עשה"[לה]. באופן פנימי, כפי שהובהר, דווקא הקדמת שלילת ההגשמה מטהרת את השכל. בשלילת ההגשמה האדם יוצא מעצמו באמת, בהכרה הבהירה שה' אינו ה'אני' שלי ואינו דומה לו כלל וכלל, ואז יכול להתקיים בו "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה"[לו] – "צא אני וראה אין"[לז] – והוא מסוגל לחוש בחידוש העולם יש מאין. שרש ה"שמאל דוחה" הוא דווקא בהתייחסות לשכלו-ראשו של האדם (סוד יה), בבחינת "שמאלו תחת ראשי" (תומכת בו, להעלותו אל למעלה מהשכל האנושי הרגיל), ואילו ה"ימין מקרבת" מתייחס למדותיו-גופו של האדם (סוד וה), בבחינת "וימינו תחבקני", כאשר תחושת החידוש מבריאה את מדותיו ורגשותיו של האדם כלפי ה'.

בסוד הספירות ההקבלה הראשונית של ימין ושמאל היא לספירות חסד וגבורה, עליהן נאמר "לך הוי' הגדֻלה [כינוי החסד בקבלת הראשונים, על יסוד פסוק זה] והגבורה"[לח]. חז"ל דרשו "'הגדֻלה' זו מעשה בראשית... 'והגבורה' זו יציאת מצרים"[לט]. אם כן, מפורש כי "הגדֻלה", בחינת "ימין מקרבת", היינו חידוש העולם – "מעשה בראשית". לפי זה מובן כי יציאת מצרים היינו שלילת ההגשמה והשחרור ממנה – כשאדם נתפס להגשמה הוא מצוי במיצר, וכשהוא שולל את ההגשמה ומתפשט ממנה הוא יוצא ממצרים. בעבודת הנפש, יציאה זו ממצרים בתנועה של הפשטה, של התפשטות הגשמיות, היא תנועת "רצוא" שיש בה ממד של תהו, כאשר תנועת ה"שוב" המתוקנת שלאחריה היא החזרה אל המציאות הגשמית מתוך התודעה שהיא עצמה מתהוה ומתחדשת יש מאין – שוב בולט כאן הסדר של "רצוא ושוב"[מ], של "שמאל דוחה" ורק אחר כך "וימין מקרבת". הסבר זה גם נותן טעם מחודש לכך שה' התגלה בהר סיני כ"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[מא] (ולא "אשר בראתי שמים וארץ", כנודע הדיון בכך[מב]) – התורה, שניתנה "מפי הגבורה", מקדימה את ה"שמאל דוחה" של יציאת מצרים, שיש בו שלילת ההגשמה בתכלית, לאמונת החידוש של מעשה בראשית (סדר זה גם קיים בתוך עשרת הדברות עצמם – הדברות הראשונים עוסקים באמונת היחוד ושלילת השניות, כשעל כללות התגלות ה' בהר סיני, "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים"[מג], נאמר פסוק שלילת ההגשמה "כי לא ראיתם כל תמונה"[מד], ורק אחר כך, בדיבר הרביעי[מה], באה מצות שבת המעידה על חידוש העולם, כפי שהובא בפרק ב מדברי הרמב"ם במו"נ ח"ב פל"א).

למעלה מהמדות חסד וגבורה, שרש ה"שמאל דוחה וימין מקרבת" הוא בדעת – "שמאל דוחה" היינו ה"ג שבדעת ו"ימין מקרבת" היינו ה"ח שבדעת. האריז"ל מלמד[מו] כי שני הצדדים הללו שבדעת, "תרין עטרין" בלשון הזהר[מז], הם שרשי נשמות קין והבל – קין מעטרא דגבורות והבל מעטרא דחסדים (ולע"ל מתעלה קין גבוה מהבל[מח]). קין נולד לפני הבל, כפי שהרחקת ההגשמה צריכה לקדום לאמונת החידוש. לפי זה נראה לומר כי חטא קין קשור לחסרון בדחית ושלילת ההגשמה – באמירת חוה בעת לידת קין, "קניתי איש את הוי'"[מט], יש ריח של הגשמה, של קנין ותפיסה אנושית באלקות, ועבודתו של קין היא להתפשט מתפיסה זו (וכך יש לפרש את דברי הבל אחיו אליו – "חלוץ"[נ] – כקריאה לתיקונו על ידי שיתפשט מלבושיו המגושמים). לאידך, תיקונו של הבל הוא בגילוי אמונת חידוש העולם, בגילוי על מעשה בראשית ש"הכל הבל"[נא], הוה ונפסד (ויש לפרש את דברי קין להבל – "פרח"נא – כקריאה לתיקונו בהתעוררות "רצוא" מהמציאות המוגבלת אלא ה' הבורא והמחדש אותה מאין ליש).

למעלה ממקור החידוש במדות, בספירת החסד, ובשרש המדות, בחסד שבדעת, חידוש העולמות קשור במוחין לספירת החכמה. עמו, יציאת מצרים – שנתפרשה לנו על השחרור מההגשמה – שייכת ל"עלמא דחירו" של הבינה[נב], שענינה הפנימי להבין דבר מתוך דבר בהפשטה ועילוי אחר עילוי. בחכמה נאמר "והחכמה מאין תמצא"[נג] והיא מקור חידוש היש מאין. בנפש ספירת החכמה היינו מקיף החיה ה"נוגע ואינו נוגע" – אמונת החידוש לא רק מרחפת על המודע, אלא קרובה להיות נתפסת בהכרת האדם[נד]. "איזה הוא חכם? הרואה את הנולד"[נה], ובא הפירוש בחסידות[נו] כי הוא רואה את המציאות כולה נולדת בכל רגע מאין ליש, אך ודאי שזהו גם המקור לראית עצם החידוש, גם אם נעשה באופן חד-פעמי בעבר, כדעת הרמב"ם בזה, ובודאי ראית החידוש העתידי של העולם, כדברי המהר"ל שהוזכרו לעיל (וכמובן, ראית העתיד להוולד ולהתחדש היא עיקר פשוטו של מאמר זה)[נז].

בקבלה[נח] וחסידות[נט] מבואר כי שרש מחלת הצרעת היינו ניתוק ספירת הבינה מהארת החכמה, גילוי אור אמא בלא אור אבא. בהקשר הדברים כאן נסיק כי מי שלא מאמין בחידוש העולם, אלא בקדמותו, סובל מאותה תופעה והרי הוא בגדר מצורע (המוציא שם רע על תורת משה רבינו). אכן, כאשר יש חיבור נכון ומתוקן בין מוחין דאבא למוחין דאמא מתקיים סוג של איזון בין אמונת חידוש העולם (מצד החכמה) לבין צד ה'קדמות' שיש בו (מצד הבינה): חז"ל מלמדים[ס] כי לזמן המוכר לנו (שהוא נברא מחודש, כדעת המהר"ל וכפי ש'נפסק' בחסידות) קדם "סדר זמנים" אלקי. בהקשר של סדר זמנים זה נאמר על דברים מסוימים כי הם "קדמו לעולם" וביחס אליו יכול לשאול האריז"ל[סא] מדוע השתהה ה' עם בריאתו עד ל'זמן' מסוים[סב]. ומעבר לזמן עצמו, גם לכל פרטי המציאות יש שרש באלקות, מקור באור אין סוף שלפני הבריאה (כפי שהאריך לבאר ולהמחיש רבי אייזיק מהומיל זצ"ל, שראה בכך עיקר גדול בהתבוננות ולימוד פנימיות התורה[סג]). שרש הפרטים הוא החל מהשיעור שלפני הצמצום ("שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", בבחינת "קדמון"), ולמעלה ממנו כבר בעצם עלית הרצון (בחינת "אחד"), ובאמת כלול הכל כבר בעצם יכולת ה' (שבבחינת "יחיד" ממש). תודעה זו של "כי ממך הכל" היא השרש בקדש של תפיסת קדמות העולם (כפי שכבר נרמז לעיל), ובסופו של דבר גם יתגלה שהיש הנברא משקף את היש האמיתי (והיינו גילוי משיחי שבבחינת "פנימיות אמא פנימיות עתיק" – גילוי שבסוד עלית קין, הקשור לתודעת הקדמות, למעלה מתודעת החידוש של הבל[סד]. לפי זה, עלית הרצון לחידוש העולם נערכת כזרע האב (חכמה) ביחס לשיעור הקדמון של כל הפרטים בכח שהוא כולד ברחם האם[סה] (בינה), וד"ל.