ג. הרחקת ההגשמה ואמונת החידוש

במקום עיקרי נוסף (ח"ב פכ"ה) עוסק הרמב"ם בשאלת הקדמות, ונראה כי משם השתלשלה הטעות כאילו נקל היה בעיני הרמב"ם לסטות בענין זה מפשוטו של מקרא (כפי שעשה בביאור פסוקים רבים שיש בהם צד של הגשמה). לפיכך ראוי להביא את הדברים באריכות, ולראות כי מכללותם עולה ההיפך המוחלט – עד כמה חשובה בעיני הרמב"ם אמונת החידוש והרי היא מיסודות התורה כולה:

דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש - כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גשם; ולא שערי הפרוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חידוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם, כמו שעשינו בהרחקת הגשמות; ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם.

ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו - שתי סיבות:

האחת מהם - שהיות האלוה בלתי גוף התבאר במופת, ויתחיב בהכרח שיפורש כל מה שיחלוק על פשוטו המופת, ויודע שיש לו פרוש בהכרח; וקדמות העולם לא התבאר במופת, ואין צריך שיודחו הכתובים ויפורשו מפני הכרעת דעת שאפשר להכריע סותרו בפנים מן ההכרעות; וזה - סיבה אחת.

עד כאן מבאר הרמב"ם כי לא 'נחשוד' בו שדברי התורה גרמו לו לפקפק בקדמות העולם, וכי הדיון בנושא היה פילוסופי גרידא, משום שאם היה חפץ היה יכול ליישב את לשון הפסוקים עצמם באופן אחר, כפי שעשה בנוגע לפסוקים הרבים שאפשר בעקבותיהם לייחס הגשמה לה'. ומדוע לא עשה כך? משום ששלילת ההגשמה מוכרחת על ידי השכל, ולכן יש להוציא את הפסוקים מפשוטם-לכאורה, ואילו קדמות העולם איננה מוכרחת על פי השכל, ולכן אין לדחות את הפשט.

אילו היתה באה סיבה זו לבדה, היה אכן אפשר לטעות ולחשוב שנקל בעיני הרמב"ם – במקום המוכרח לכך – להוציא את פסוקי הבריאה מפשוטם ולפרשם גם כאמונת הקדמות. אמנם, הסיבה השניה, בה מאריך הרמב"ם, מבהירה כי אין זה ענין 'טכני' גרידא, אלא ענין מהותי בכל הבנת התורה – שלילת ההגשמה ואמונת החידוש שתיהן מיסודות התורה, ועל כן פשוטם האמיתי של כל הפסוקים מהם נדמית הגשמה הוא כפי שפירשו הרמב"ם (ואין בכך רק הכרח 'טכני' של המופת השכלי, המעקם את פשט הכתובים), ואילו פשוטם האמיתי של כל הפסוקים המעידים על חידוש העולם הוא אכן כפשט ממש[יז].

בתוך דבריו בסיבה השניה גם מחלק הרמב"ם בין אמונת הקדמות כדעת אריסטו, שיש בה סתירת הדת מעיקרה ולא ניתן להעמיד את התורה לפיה, לבין אמונת הקדמות כדעת אפלטון, שאפשר לדחוק ולהעמיד את דברי התורה לפיה, אך גם היא רחוקה ומרחיקה מאד מרוח התורה, שרוב עיקריה מתיישבים בפשטות עם אמונת החידוש.

והסיבה השנית - כי האמיננו שהאלוה בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה, ולא יכזיב מאמר כל נביא, ואין בו אלא מה שיחשבו הפתאים שבזה כנגד הכתוב - ואינו כנגדו, כמו שבארנו, אבל הוא כונת הכתוב! אבל אמונת הקדמות על הצד אשר יראה אותו אריסטו, שהוא על צד החיוב, ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו - הנה היא סותרת הדת מעיקרה, ומכזבת לכל אות בהכרח, ומבטלת כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו... אמנם אם יאמן הקדמות לפי הדעת השני אשר בארנוהו - והוא דעת אפלטון - והוא, שהשמים גם כן הוים נפסדים - הדעת ההוא לא יסתור יסודי התורה ולא תמשך אחריו הכזבת האותות, אבל העברתם, ואפשר שיפורשו הכתובים על פיו, וימצאו לו דמיונות רבות בכתובי התורה וזולתם, שאפשר להתלות בהם, וגם יהיו לראיה. אבל אין ההכרח מביא אותנו לזה, אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת; אמנם כל עת שלא יתבאר במופת, לא זה הדעת ניטה אליו, ולא הדעת ההוא גם כן נביט אליו כלל, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם, ונאמר, כי התורה הגידתנו ענין, לא יגיע כוחנו להשגתו, והאות [כל נס, שהוא בבחינת בריאה יש מאין] מעיד על אמיתת טענותינו.

 ודע - כי עם האמנת חידוש העולם יהיו האותות כולם אפשריות ותהיה התורה אפשרית, ותפול כל שאלה שתשאל בזה הענין - עד שאם יאמר, למה שם האלוה נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו? ולמה נתן האלוה תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת? ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו? ולמה צוה באלו המצוות והזהיר באלו האזהרות? ולמה ייחד הנביא באלו הנפלאות הנזכרות ולא היו זולתם? ומה כונת האלוה באלו התורות? ולמה לא שם אלו הענינים, המצוה בהם והמוזהר מהם, בטבענו, אם היה זה כונתו?[יח] יהיה מענה אלו השאלות כולם, שיאמר, כן רצה או כן גזרה חכמתו! כמו שהמציא העולם, כשרצה, על זאת הצורה, ולא נדע רצונו או אפני החכמה ביחד צורתו וזמנו, כן לא נדע רצונו או חיוב חכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו. ואם יאמר אומר, שהעולם כן התחיב - יתחיב בהכרח שישאלו השאלות ההם כולם, ואין לצאת מהם כי אם במענים מגונים, יקבצו ההכזבה והביטול לכל פשוטי התורה, אשר אין ספק בהם למשכיל שהם כפי הפשוטים ההם - ומפני זה היא הבריחה מזה הדעת. ולזה כלו ימי החשובים ויכלו בחקירה על זאת השאלה, שאילו התבאר החידוש במופת - ואפילו על דעת אפלטון - יפול כל מה שדברו בו עלינו הפילוסופים סרה. וכן אילו התאמת להם מופת על הקדמות על דעת אריסטו, תפול התורה בכללה ויעתק הענין לדעות אחרות.

 הנה כבר בארתי לך, כי הענין כולו נתלה בזה המבוקש – ודעהו.