והנה, אם מעמיקים בדברי הרמב"ם בפרק זה, העיקרי בענין היחס לפשט הכתוב בסוגיות אלו, יש לומר כי שני היסודות העולים בו תלויים זה בזה. כפי ערך הרחקת ההגשמה בתכלית, תוך ביאור מעמיק של פסוקים המדמים בסגנון של האנשה והלבשה, כך עוצמת האמונה בחידוש העולם כפי שהוא עולה מפשוטי המקראות. ניתוח נפשי של שיטת הרמב"ם מלמד כי היחס אצלו לשתי סוגיות אלו הוא, כלשון חז"ל, יחס של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[יט] – "שמאל דוחה" בעצמה כל שמץ של הגשמה ו"ימין מקרבת" בעיון השכל ובהעמקה בתורה את אמונת החידוש והבריאה יש מאין. יחס נפשי זה בא לידי ביטוי בתוך לימוד התורה עצמו, כאשר "שמאל דוחה" מפשוטם פסוקים מאנישים ומגשימים ו"ימין מקרבת" את פשוטי המקראות בענין הבריאה.

ככל שהאדם רחוק יותר במודעותו מהגשמה, ותופס את ה' באופן נעלה יותר, כך מתנקה מוחו מסיגים חיצוניים והוא פתוח יותר לכך שגם בהכרע השכל יתאמת אצלו חידוש העולם (העל-שכלי, המושג בנבואה). תלות זו מתקיימת על אף שהרמב"ם הדגיש כי שלילת הגשמת השם – "שאינו גוף" – אינה תלויה באמונת החידוש ואינה נסתרת על ידי אמונת הקדמות, משום שככל שבולט כי ה' הנצחי "אינו גוף" כך מוחשי יותר (גם אם לא מושג במופת שכלי חותך) כי כל גוף הוא מחודש, הוה ונפסד. דוגמה לתלות מעין זו בדברי הרמב"ם ביחס לשמות ה', כאשר הוא מסביר את דברי הפרקי דרבי אליעזר "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[כ] – "גילה שאלו השמות הנגזרים כולם [כל שמות וכינויי ה'] נתחדשו אחר חידוש העולם; וזה אמת, שהם כולם שמות, הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם. אמנם כשתבחן עצמו, נקי, מופשט מכל פועל, לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים, אבל שם אחד מיוחד, להורות על עצמו, ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה, והוא 'יוד הא ואו הא', אשר הוא 'שם המפורש' גמור"[כא]. כאן רואים שהרחקת ההגשמה מה' שוללת ממנו כל תואר המתייחס לעולם, וממילא מלמדת שתארים אלו אינם 'קדמונים' ועצמיים לו יתברך (כפי שניתן היה לחשוב אילו היה העולם קדמון), אלא התחדשו בעצמם אחרי חידוש העולם הגופני-מוחשי.

[ובשולי הדברים: כשמבינים את היחס בין שלילת ההגשמה לחידוש העולם, שלפי ערך ה"שמאל דוחה" ביחס להגשמה כך ערך ה"ימין מקרבת" ביחס לחידוש העולם, ניתן להתבונן כי אפשר להתקדם בכך גם מעבר לדברי הרמב"ם.

הרמב"ם נלחם בהגשמה בחירוף נפש ובודאי סבר כי הוא שלל אותה עד הקצה האחרון, אך המהר"ל[כב] השיג על דברי הרמב"ם וטען שגם באמירה שה' חכם וש"הוא וחכמתו אחד", כפי שכתב הרמב"ם, יש עדיין הגשמה (ובלשון הקבלה והחסידות: קביעה זו נכונה רק כשעוסקים בעולם האצילות, בו יש עדיין כלים – בחינה דקה ומופשטת של שרש התהוות גשם וגוף – מה שאין כן למעלה מאצילות[כג]). לדבריו, לא בכדי קראו חז"ל לה' "הקדוש ברוך הוא" – הקדוש, ולא השכל. ואכן, כשם שהמהר"ל מתעצם יותר עם שלילת ההגשמה כך הוא מבין את חידוש העולם באופן מוחשי יותר וקרוב יותר להווה. אצל הרמב"ם החידוש הוא משהו שהתחולל אי שם על ציר הזמן, ואילו המהר"ל מבאר כי הזמן עצמו הוא מחודש[כד] ואילו עצם התחדשות הבריאה היא משהו שנוכח תמיד למעלה מהזמן והיא מקור הנסים[כה]. נקודת החידוש הקבועה הזו יכולה להתבטא בהתחדשות המציאות, והיא גם מקור נבואת משה רבינו[כו] – דבר המתאים למבואר לעיל, בפרק ב, בדבר היחס בין תחושת חידוש העולם לבין הנבואה. ועוד, אצל הרמב"ם חוית החידוש היא המקור להבנת הנסים כמציאותיים ואמיתיים, החידוש שבעבר מלמד על ההוה, ואילו אצל המהר"ל חוית הנס שבהוה היא המאמתת את חידוש העולם בעבר[כז] והעולם כולו עתיד להתחדש שוב בעתיד[כח].

אכן, החסידות הפשיטה את ה' גם מתכלית ההפשטה, מהגבלתו כבלתי-מוגבל בדווקא, ונתנה מקום גם לדימויים המאנישים של ה' – אם המהר"ל עלה מהשכל המופשט של הרמב"ם אל מדרגת הקודש, הרי שהחסידות עלתה עד לקדש הקדשים, המקום המתאפיין בנשיאת הפכים (של "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה"[כט]), ושם ניתן לתפוס את ה' בנשיאת הפכים של שלילת ההגשמה המוחלטת לצד שימוש בדימוי אנושי קרוב ללב האדם. וכערך שלילת ההגשמה – עד לשלילת השלילה (כאשר ה"שמאל דוחה" דחה גם את עצם השלילה-הדחיה) – כך גם ביחס לחידוש העולם: החסידות תופסת בפשטות כי העולם נברא בכל רגע ורגע ממש מחדש, מאין ליש, והחידוש הוא הנראה והמוחשי ביותר[ל]. בעומק יותר, כשם שבענין ההגשמה נקטה החסידות בדרך של נשיאת הפכים, כך גם בענין החידוש – לצד ההכרה בחידוש בכל רגע מאין ליש ממש, מלמדת החסידות גם על צד של 'קדמות' העולם בדרשתה העמוקה על הפסוק "כי ממך הכל"[לא], המלמד שכל פרט ופרט במציאות הגשמית כבר התקיים קודם לכן באור אין סוף האלקי (ויש להעיר כי גם הרמב"ם שאף להוסיף לעולם המחודש ממד של הכרחיות – כעין ממד של קדמות – מצד חכמת ה': "שעם מה שנאמינהו שהעולם מחודש, רוב חכמינו ויודעינו לא יאמינו שזה ברצון לבד, לא בזולתו; אבל יאמרו, שחכמתו ית', אשר תבצר ממנו השגתה, חיבה מציאות זה העולם בכללו בהכרח כאשר נמצא, והחכמה היא בעצמה אשר לא תשתנה חיבה ההעדר קודם שנמצא העולם"[לב]). ודוק הרבה בכל זה, ואין כאן המקום להאריך.]