ה. "מאמינים בני מאמינים" – ארבעה יסודות אמונה

והנה, כפי שכבר נרמז, הרחקת ההגשמה ואמונת חידוש העולם עצמן באות על רקע עיקרי האמונה הקודמים להם, וכשם שחידוש העולם נגזר באופן פנימי מהרחקת ההגשמה כדבעי כך הרחקת ההגשמה ואמונת החידוש שבעקבותיה נגזרות משני עיקרי האמונה שקדמו להם – מציאות ה' ואחדות ה'. הרמב"ם מונה את שלשת העיקרים הראשונים כיחידה אחת, שאינה תלויה באמונת החידוש (כפי שהוזכר לעיל, בפרק א) – "מציאות האלוה ית', ושהוא אחד, ושהוא בלתי גשם". זהו סדר מובהק בו נקט הרמב"ם ב-יג עיקרי האמונה שניסח[סו]. שלשת העיקרים הראשונים הם: "מציאות הבורא יתברך"[סז], "יחוד השם יתברך", "שלילת הגשמות ממנו". העיקר הרביעי הוא שרש אמונת החידוש (בניסוח מהופך, לא על חידוש העולם אלא על קדמות ה'): "הקדמות, והוא שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, כל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו" (ובכת"י המשיך שם הרמב"ם: "ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש. יצרו ה' ובראו אחר ההעדר המוחלט"[סח]).

כ"מאמינים בני מאמינים"[סט] עיקרי האמונה הם ירושה לנו מאבותינו, ואת ארבעת עיקרי האמונה הללו יש לכוון כנגד "האבות הן הן המרכבה"[ע] ולהשלמת המרכבה ברגל הרביעית (דבר המחדד את החלוקה לשלשה עיקרים יסודיים ולעיקר רביעי נוסף, כפי שמחלק הרמב"ם במורה, וכנ"ל).

בתמצית, אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[עא], אשר פרסם את מציאות "הוי' אל עולם"[עב], הוא מקור אמונתנו במציאות ה'. יצחק אבינו, המכונה "בנך יחידך"[עג], הוא מקור אמונתנו באחדות ה' (יצחק פשט את צווארו לשחיטה, והיינו נביעת מצות קידוש ה' מיחודו יתברך – "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל"[עד]). יעקב אבינו הוא בסוד "תפארת גופא"[עה] – בכחו לתקן את הגוף-ההגשמה – "וידו אֹחזת בעקב עשו"[עו] כדי לשלול את ההגשמה של עשו, והוא המקור לאמונתנו בכך שה' אינו גוף ולא כח בגוף[עז]. [ומכיון ש"משה מלגאו ויעקב מלבר"[עח] עסק משה רבינו – ואחריו רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כנודע ש"ממשה עד משה לא קם כמשה"[עט] – בעיקר בהרחקת הגשמיות[פ], בהדגשת "כי לא ראיתם כל תמונה"מה, וד"ל]. כל הצרות שסבל יעקב נועדו לעזור לו להגיע להתפשטות הגשמיות (שבאה על ידי ההתבוננות בשלילת הגשמות ממנו יתברך, ועד שמתקיים אצלו "לאשתאבא בגופא דמלכא"), ודווקא מתוך כך הוא היה מסוגל להתאהב בתכלית הקדושה והטהרה ביפיה המופלג של רחל – הרגל הרביעית של המרכבה – שהיא מקור האמונה בחידוש העולם[פא]. בהמשך נכנס תחת רחל כרגל רביעית "דוד מלך ישראל חי וקים"[פב], אשר נמשל ללבנה המתחדשת בכל חדש ומשמשת אות ומשל עיקרי לחידוש העולם. בניגוד לשלשת העיקרים הראשונים, על העיקר הרביעי אין מופת שכלי – שרש המלכות דווקא הוא ברדל"א, במקום הבלתי נודע והבלתי מושג, "ירח לא ידע מבואו"[פג] ואי אפשר להבין את האשה[פד].

אכן, "אין קורין אבות אלא לשלשה"[פה] משום שמציאותם המשולשת קיימת בנפש כל ישראל (ולא קיים מישהו שהוא רק משרש אברהם, או רק משרש יצחק וכיו"ב, משא"כ ביחס ל-יב שבטי י-ה[פו]), וכך גם האבות עצמם כלולים כל אחד מכל השלושה. כך, לדוגמה, ברור שכאשר פרסם "אחד היה אברהם"[פז] את מציאות ה' היה זה מתוך הכרה בהיותו אחד (כנודע שאברהם הוא מקור המונותיאיזם בעולם) ומתוך כפירה בכל הגשמה של ה' (שעל כן הוא שבר את הפסלים בבית אביו). לכן ודאי כי כל שלשת העיקרים הראשונים כלולים בכל אחד מהאבות, אך אצל כל אחד הדגש העיקרי הוא שונה ולכן הגדרת מציאות ה' משתנה. ההתייחסות למציאות ואחדות ה' אצל שלשת האבות היא בסדר של "אחד יחיד ומיוחד"[פח] (כמבואר במ"א שלשון זו מכוונת בכלל כנגד שלשת האבות):

"אחד היה אברהם" מגלה את ה' כ"אחד". "אחד" היינו סוד עלית הרצון לברוא את העולמות, ושם מודגשת "מציאות הבורא יתברך" כאחד המאחד את פרטי כל המציאות הנבראת (והיינו שרש אור אין סוף הממלא כל עלמין שאחרי הצמצום, פנימיות הקו הפועלת אחדות והתכללות בין כל הנבראים, בניגוד לחיצוניות הקו הפועלת את ההתחלקות ומדידת המציאות הנפרדת של כל הנבראים). מתפיסת האחדות של אברהם נגזרת אהבתו לכל הנבראים ולימוד הזכות שלו על כולם – כדוגמת תפלתו על סדום, ועוד יותר מכך תפלת "לוּ ישמעאל יחיה לפניך"[פט] המבקשת להשיב את ישמעאל בתשובה כך שיתגלה כיצד גם הוא נכלל באחדות האלקית[צ] (ואכן עשה ישמעאל תשובה בסוף ימיו[צא]).

יצחק, "בנך יחידך", מגלה את ה' כ"יחיד". במדרגה זו העיקר הוא שלילת כל מציאות מלבד ה', מתוך הכרה ש"ה' הוא הכל"[צב] ו"אין עוד מלבדו"[צג]. הכרה זו היא מקור היראה עילאה[צד] של "פחד יצחק"[צה] (אך סופו של פחד זה הוא "ופחד ורחב לבבך"[צו] – יש כאן גבורה של צמצום לא-ל יחיד בלבד, בבחינת "בלתי להוי' לבדו"[צז], ומתוך כך התרחבות עד למרחב העצמי של עצמות א"ס ב"ה). והנה, ביחס לתפלת אברהם על ישמעאל – שהיא תפלה על גילוי התפשטות (מהעצם של) ה' "אחד", שגם עבד שאינו מתייחס אחרי אברהם[צח] יכלל באמונת ה' אחד (כגר תושב[צט]) – אהבת יצחק לעשו היא מתוך הרצון לגלות (מהעלמו) את יחוד ה', לגלות את אותו "יהודי מומר" המתייחס אחריו[ק] כיהודי כשר לכל דבר. אכן, רבקה אמנו יודעת בחכמתה כי רק אחרי עבודת הרחקת ההגשמה על ידי יעקב יתאפשר לתקן גם את הגשמת עשו (והיינו שאצל יצחק "ה' הוא הכל" וממילא ההגשמה של עשו אינה תופסת מקום כלל, אך כדי לתקן את ההגשמה מוכרחת עבודת "הכל הוא ה'" של יעקב דווקא, כדלקמן).

יעקב הבחיר שבאבות מגלה את ה' כ"מיוחד". זהו הגילוי ש"הכל הוא ה'"צג וה' מיוחד ממש בכל פרט מפרטי המציאות. לשיטת הרמב"ם גילוי זה הוא על דרך השלילה, תוך "שלילת הגשמות ממנו", בהכרה שאם ה' מתואר בציור גשמי כל שהוא אזי אותו ציור מסוים היה ה' והיו דברים אחרים חוץ ממנו, אך היות שהכל הוא ה' בשוה (ובלעדיו אין שום קיום ומציאות כלל) מוכח שה' אינו גוף כלל[קא]. לדרך החסידות נודע ה' כמיוחד גם על דרך החיוב, באופן של "בכל דרכיך דעהו"[קב], כאשר עם כל הפירוט והציורים המגוונים והמפוארים שב"תפארת גופא" ה' אינו גוף ולא כח בגוף (ובכך הוא "מיוחד" במובן של "אין כיוצא בו" – נושא הפכים המתייחד בכך מכל דבר וענין).

והנה, כאשר כל אחד מהאבות כולל את כל שלשת העיקרים, הרי שיחד עם הרגל הרביעית יש בסך הכל עשר בחינות – סוד "עשר ספירות בלימה"[קג]. יש לומר כי ג העיקרים דאברהם מכוונים כנגד חג"ת, ג העיקרים דיצחק מכוונים כנגד חב"ד ו-ג העיקרים דיעקב מכוונים כנגד נה"י. בחב"ד מודגשת ספירת החכמה (אברהם שביצחק), בחינת "יחיד" (שהרי "אחד האמת" – מה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו", בחינת יחיד – מאיר בחכמה דווקא[קד], והוא סוד הארת החכמה ב-לב נתיבות). בחג"ת מודגשת ספירת התפארת (יעקב שבאברהם, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"[קה]) בה קיים הכח לאחד את כל הקצוות ולפעול התכללות (והיינו כח פנימיות הקו כנ"ל, כח ה-ו של שם הוי' שעקרו התפארת) – כח ה"אחד". בנה"י מודגשת ספירת ההוד (יצחק שביעקב), שענינה הודיה למעלה מטעם ודעת ש"הכל הוא ה'" – הודאה בה' ה"מיוחד", נמנע הנמנעות, וד"ל. הרגל הרביעית, האמונה בחידוש העולם, שייכת כמובן לספירת המלכות (אותה מבטאים רחל אמנו ודוד המלך), דבר ה' המהוה את המציאות כולה.