י"ג מנחם-אב ס"ט – שיעור סיכום לבי"ס לתורת הנפש – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "תכבד העבודה על האנשים"

נקודות משיעור שנה שעברה: עצות עץ החיים – עבודה וצדקה

צהרים טובים. חילקו לכל אחת ואחת את החוברת של השיעור מלפני שנה (כ"ז תמוז ס"ח). בשיעור ההוא דברנו על השם יועץ, הנגזר משער עץ, והסברנו שיש את עץ החיים ועץ הדעת. עשינו רמז שהעץ כולל שני ממדים – ממד של עבודה וממד של צדקה. אמרנו שהעיקר והיסוד זה עבודה – צריך לעבוד – אבל אם כבר רוצים סגולה, שאפשר לקרוא לה עצה פלאית ("פלא יועץ"), העצה הכוללת היא צדקה. כל מצוות התורה נקראות תריג עיטין – תריג עצות – והמצוה הכוללת היא צדקה. מכאן נצא, ובע"ה השיעור היום הוא המשך של השיעור שהתחלנו לפני שנה.

עצה – קושי ועיצוב

יש במדקדקים של לשה"ק ששואלים על הקשר בין עץ לעצה – קשר שגם חז"ל דורשים בכמה מקומות (כמו על הביטוי "עצי הלבנון", שחז"ל דורשים כ"עצות מלובנות" של התורה, ובעוד כמה מקומות). פשוט שצריך להיות קשר, אבל צריך להבין מה בדיוק הענין. המדקדקים מסבירים שיש הבדל בין עץ לבין צמח. ביום השלישי של מע"ב, שהוכפל בו "כי טוב" ("טוב לשמים וטוב לבריות", לבריאות הגוף והנפש גם יחד), מתחיל התיאור ב"תדשא הארץ דשא עשב" ואחר כך "עץ עושה פרי", מה ההבדל? מסבירים שעשב או דשא הם משהו רך, לא קשה, ואילו עץ הוא דבר קשה. דוד המלך מתואר בנביא כ"עדינו העצני" – כשיושב ולומד תורה הוא עדין כתולעת וכשיוצא למלחמה הוא קשה כעץ. יש בעץ משהו קשה ויציב. הרבה פעמים עץ זה גם חוט שדרה – משהו יציב ומעוצב שמחזיק את כל הגוף. יש גם קשר לשוני בין עץ לבין עיצוב – עץ הוא משהו מעוצב. גם בלעו"ז, עצבים הם גם פסלים, ועוע"ז היו עובדים גם עצים – אשרה. העץ הוא לא סתם דשא או עשב שמתכופף, רך כקנה, אלא משהו מעוצב. על פי זה מסבירים מה צריכים בשביל להיות יועץ – זו פתיחה כללית לכל בית הספר כאן, שמקוים שיצאו ממנו יועצים ויועצות לתת "עצה טובה קא משמע לן". עצה טובה צריכה להיות משהו מעוצב, תאים שמודבקים היטב בעיצוב כולל מסוים. בשביל לתת עצה צריך חוש של הרכבה ועיצוב. בזמן שבעלי לשה"ק הסבירו את זה המלה עיצוב לא היתה שימושית כמו היום, אבל זה בדיוק הרעיון שמסבירים בקשר בין עץ לעצה, שעצה היא משהו מעוצב היטב.

 עץ החיים ועץ הדעת – עיצוב פנים ועיצוב חוץ

זאת אומרת שצריך לצאת מבית הספר מעצב/ת פנים – יש עיצוב פנים ועיצוב חוץ, ואפשר לומר שהיינו עץ החיים ועץ הדעת. צריך "עצה טובה קא משמע לן" מעוצבת – משהו עמיד, ולא משהו רופף. שוב, יועץ צריך להיות עם יכולת לעצב דרך או כיוון, שהוא גם מורכב וגם כל החלקים שלו מודבקים היטב ביחד, והוא מעוצב יפה. שוב, יועץ הוא בעצם מעצב – עץ החיים זה עיצוב פנים ועץ הדעת טוב ורע זה עיצוב חוץ. עץ הדעת הוא גם עצה טובה, אבל למציאות החיצונית. יש תיקון הפרט, תיקון ה'אני' – עצה לאדם שעובר כל מיני משברים בחיים – זה עץ החיים, עיצוב פנים. אבל אם יש בעיות כלליות – של החוץ, של המדינה, של החברה, של האנושות – נדרש עיצוב חוץ, בחינת עץ הדעת טוב ורע. יש שם הרבה תערובת של טוב ורע וצריך לדעת איך להתמודד, איך להעמיד את הדברים על תיקונם. גם שם צריך לדעת איך לעצב בצורה נכונה. אם כן, הרעיון הראשון, הפתיחה, היה על פי מה שכתוב בספרים שהקשר בין עץ לבין עצה הוא במובן של עיצוב הדבר. כמובן שהעצה הכי חשובה היא איך לצאת מהעצבות – שהעיצוב לא יהיה משהו עצוב אלא משהו שמח. לכך נגיע תיכף. ברגע שהעיצוב הוא עצוב יש עצבים (גם משלון עצבנות כפשוטה וגם במשמעות של עבודה זרה). אם מחפשים עץ בתוך הגוף זה גם מערכת השלד, העצמות, מלשון עץ, וגם עצבים מלשון עץ – אלו שני העצים בפיזיולוגיה של האדם.

"תכבד העבודה על האנשים" בעבודת ה'

נחזור למה שפתחנו בו לפני שנה, שה-ע של עץ זה עבודה: יש ווארט חשוב בחסידות, שמובא בספר "היום יום" (פתגמים קצרים של הרביים), ביום כד תמוז:

מפתגמי הצמח צדק: "פנימי" הוא שבקשת ברכה [מהרבי] להצלחה ב'עבודה' היא בבחינת "ואל ישעו בדברי הבל", והרצוי הוא ש"תכבד העבודה על האנשים".

הרבי הצ"צ אמר שעל מי שבא לרבי – לעניננו זה מי שבא ליועץ או מטפל – ומבקש ברכה על עבודת ה', או בכלל על עבודה, שהרבי יברך אותו שיצליח בעבודתו, כתוב "ואל ישעו בדברי הבל", אלא צריך להיות "תכבד העבודה על האנשים" (הכוונה היא שמבקש ברכה מהצדיק בתור סגולה אלקית, שתפעל ללא צורך של עמל רב מצד החסיד עצמו). מי אמר את הפסוק הזה? פרעה מלך מצרים, כאשר גזר גזרה קשה של "אינני נתן לכם תבן", וכולם היו צריכים ללכת לקושש קש לתבן. אז באו והתחננו לעשות הקלה בעבודת הפרך (להקל את תוספת הגזרה), ופרעה הרשע, מלך מצרים, אמר "תכבד העבודה על האנשים" – שיהיה להם קשה לעבוד – "ואל ישעו בדברי שקר". הפסוק אומר "דברי שקר" וב"היום" יום הרבי אומר "בדברי הבל" – ודאי בכוונה עשה את השינוי במלה האחרונה בפסוק. יש כאן חידוש, שרבי יכול לקחת פסוק מפרעה הרשע. לפעמים בחסידות הבעל שם טוב לוקח פסוק ומפרש אותו באופן שהופך את משמעות הפסוק. אז לא משנה מי אמר את הפסוק, גם אם במקור הוא בהקשר שלילי – ברגע שהופכים אותו הוא הופך להיות חיובי. אבל כאן הרבי לא הופך את משמעות הפסוק, אלא שומר על המשמעות המקורי על פי פשט של הפסוק. פרעה אומר "תכבד העבודה על האנשים" והרבי הצ"צ אומר שכך באמת צריך להיות (כל השינוי הוא שהצ"צ מדבר על עבודת השי"ת). מי שחושב שעבודה זה משהו קל, או אפילו חושב שאפשר לבקש ברכה על עבודה, אומרים עליו "ואל ישעו בדברי הבל".

"דברי שקר" ו"דברי הבל" ביחס לתיקון הנפש

למה באמת הצ"צ שינה בלשון מ"שקר" ל"הבל"? יש פסוקים שמשוים שקר והבל, כמו "שקר החן והבל היפי", אך בכל זאת יש הבדל ביניהם, וכאן ברור שהשינוי מכוון (וגימטריא יפה: "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" – שקר הבל = יראת הוי', "את זה לעומת זה עשה האלהים", ומכאן שעיקר התיקון של השקר וההבל שיש בעולם הוא על ידי ה"יראת הוי'" של האשת חיל היועצת עצות טובות ונבונות לבעלה ולבני ביתה – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"). יש חסיד שחושב שהרבי יכול להוציא אותו ידי חובה עם ברכה שעל ידה הוא ממשיך אור ושפע מלמעלה (והוא, החסיד, עובד בתוך המקיף של האור והשפע שהרבי ממשיך, ללא צורך להתאמץ יותר מדי – הרבי נותן לו כחות על-טבעיים ובהם עובד את ה') – זו לא הדרך של חסידות חב"ד. אבל, בהקשר זה מתאים לומר הבל, ולא שקר, שהרי על ברכה של רבי לא מתאים לומר שהיא שקר. מחשבת החסיד שהברכה יכולה לפעול במקום עבודת נפש, עבודת היחיד – או, בלשון החסידות, "עבודה בכח עצמו" – היא אכן הבל. אם נחשוב לפי הרוח של הפירוש הזה איך לפרש "אל ישעו בדברי שקר" צריך קצת לשנות את ההקשר של הווארט, ולומר שעל מי שמחפש רפואה וטיפול נפשי באמצעות כל מיני סגולות וענינים חיצוניים מתאים לומר "אל ישעו בדברי שקר". אי אפשר לומר על ברכה של רבי "דברי שקר", אבל מחשבת החסיד שהברכה מספיקה היא "דברי הבל". אבל מי שהולך ומחפש שיטה, פטנטים קלים, כך וכך צעדים ואתה בריא, אתה מרגיש טוב – זה כבר שקר. לכן צריך להיות "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".

גם פרעה דקדושה דורש עבודה קשה

אין הכוונה שהרבי רוצה למרר לנו את החיים בעבודה קשה. כתוב בזהר הקדוש שכל פעם שכתוב השם פרעה בתורה זה רומז למלכות או לכתר עליון, מקום שבו "אתפריעו כל נהורין" – מקום שכל האורות העליונים גלויים (פרוע הוא לשון גילוי), זה פרעה של הקדושה. גם פרעה של הקדושה – של גילוי כל האורות העליונים – אומר "תכבד העבודה על האנשים", צריך לעבוד את ה', לעבוד קשה (לקושש קש, לשון קושי). זו הפתיחה השניה של הדברים שלנו הבקר. גם עיצוב פירושו לעשות משהו קצת קשה – אם זה לא קשוח זה לא עץ אלא עשבים. עץ צריך להיות משהו מעוצב היטב, צריך להיות "עדינו העצני". אנחנו מסובכים בנפש בגלל שאנחנו בתוך מלחמה – מלחמת היצרים, ה' שם אותנו בקרב. דוד המלך, הנפש הכללית של עם ישראל, כשיוצא לקרב צריך להתקשות כמו עץ, ולא יכול להיות עדין ורך כתולעת. אבל צריך קודם כל להיות עדין ורך כתולעת כשלומד תורה. צריך להקדים "עדינו" ל"העצני".

מטפל – מאבחן את הבעיה ומדריך לעבודה

אם כן, רוצים היום לדבר על המושג עבודה. לפני שנה אמרנו שעץ רומז לעבודה-צדקה. צדקה זו סגולה – ועוד נזכיר ונדרוש בהמשך את הפסוק (שהזכרנו לפני שנה) "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם" – אבל העיקר הוא "תכבד העבודה על האנשים". יועץ צריך להיות עם אור על הפנים, עם אהבה לכולם, וגם לשדר תקוה טובה שבטוח יהיה טוב ("כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"). אבל אם יש יחוד של הגישה של פנימיות התורה, של החסידות, לגבי רפואת הנפש זה עבודה – צריכה להיות כאן עבודה, עבודה בכח עצמו. המטפל צריך להדריך את האדם איך עובדים. בשביל זה צריך לאבחן מה בדיוק הבעיה שעליה צריך לעבוד. צריך לדעת איך לאבחן – מה כאן החוסר, נקודת החלל, נקודת התורפה – אבל אחר כך צריך עבודה, עבודת הנפש. המלה הכי אהובה, הכי חביבה על החסיד, היא 'עובד'. להיות 'עובד' זה הדבר הכי הכי נחמד ("עץ נחמד למראה וטוב למאכל" באמת). הרבה פעמים דברנו על כך שכאשר שבו יהודים לארץ אבות לפני כמאה שנה מישהו המציא את הפתגם "העבודה היא חיינו" – זו לא המצאה מהחלל הריקן, זה בדיוק התוכן של חסידות בפנימיות: שהחיים של האדם – הסיפוק, אם אפשר לומר (זו מלה בעיתית קצת, אבל צריך איזה סיפוק בחיים, והסיפוק החיובי, נטול ישות) – בא מעבודה. בלי עבודה יש רק "נהמא דכסופא". אדם צריך לעבוד, "היום לעשותם" (כמו שקראנו בסיום פרשת "ואתחנן" בשבת). העולם הזה הוא עולם של עבודה, עולם של מלחמה – מלחמה פנימית וקשיים בחוץ.

עבד עברי – ניצוץ משיח

נתבונן בשרש של עבודה – עבד: ידוע הרמז ש"עבד עברי" = משיח – צריך להיות עבד עברי, ולכל אחד יש את ניצוץ מלך המשיח שבתוכו, ואז מתקיים בו "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם". דין עבד עברי הוא הדין הראשון בתורה. השו"ע פותח במשהו אחר, אבל פרשת משפטים – פרשת דינים שבתורה – פותחת בדין עבד עברי (אפשר גם לקשר בין פרשת דינים בתורה לשו"ע, שפתיחת השו"ע "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו" היינו שמדי בקר בבקרו על האדם הישראלי להקנות את עצמו לעבד להשי"ת, לשאוף בכל מאדו להיות עבד עברי ובכך לגלות את ניצוץ המשיח שבו, כאשר הביטוי המעשי הראשון וסימן ההצלחה לכך הוא היכולת להתגבר כארי להשכים בבקר לעבודת קונו). עבד עברי – שמישהו קונה אותו – הוא בעצם ניצוץ משיח. צריך לעבוד, שש שנים, ובשביעית – בשבת – "יצא לחפשי חנם" (חפשי חנם = מלכות).

רק "יגעתי ומצאתי – תאמין"

נאמר עוד הקדמה – כתוב "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". זה אותו רעיון. מכך שחז"ל צריכים לשלול "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין" מובן שיש אנשים שחושבים שבאמת יגעתי ולא עלה בידי. אל תאמין לו – יש לו אשליה ודמיון לגבי המושג יגיעה, הוא לא יודע מה זה להתייגע באמת. כמו שנגיע תיכף, אחת הבעיות המרכזיות בנפש היא כח המדמה. מי שבכלל לא יודע מה זאת עבודה (יש לנו חוברת "מה זאת אהבה", צריך גם חוברת "מה זאת עבודה") יכול לבוא ולטעון "יגעתי ולא מצאתי" – עבדתי קשה וזה לא עזר. אבל חז"ל אומרים "אל תאמין". יש מי שאומר "לא יגעתי ומצאתי" – עברתי קורס שמוכרים בו פטנט קל וזה עבד – "אל תאמין". להגיד שמצאתי בלי הרבה יגיעה – אל תאמין. רק "יגעתי ומצאתי תאמין".

אדמו"ר האמצעי לחסיד שהעמיק ב"אמרי בינה": צריך להעמיק עוד ועוד, ובסוף זה יפעל

יש סיפור מפורסם על אדמו"ר האמצעי, הרבי השני של חב"ד, בנו של בעל התניא, שכתב ספר מאד עמוק בחסידות בשם "אמרי בינה". אחד מגדולי החסידים שהעמיק בספר נכנס לרבי פעם ליחידות, ואמר לרבי – חרשתי את הספר "אמרי בינה" כמה וכמה פעמים וזה לא עזר לי. מה הכוונה? ספר לא נועד רק בשביל להנות מהקריאה, מעושר ההשכלה שבו – כמה כיף לקרוא את הספר הזה. ספר הוא מדריך, ומדריך בעבודה נכתב בשביל שאם האדם יפנים את הספר ויפעל לפיו זה יתן פירות בנפש, יפתור לו את הבעיות הנפשיות (במלים פשוטות). החסיד אמר שאני למדתי הרבה את הספר של הרבי, בכל הרצינות – יגעתי (עם הרבה הארעוואניע, יגיעה באידיש) – וזה לא פעל אצלי בנפש ישועות. החסיד הזה היה אדם רציני, לא סתם. הרבי מאד התרגש מדבריו, קם מלוא קומתו, ואמר לו מתוך התרגשות – גם אני למדתי פעם-פעמיים-שלש את המאמרים העמוקים, וגם אצלי בתחילה זה לא פעל, אבל אם לומדים שוב, עוד יותר בעיון ועוד יותר בעיון, אני יכול להעיד על עצמי שבסוף זה פועל. כמה שנדמה לך שעבדת קשה – זה לא מספיק. שוב, "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי הבל" ו"בדברי שקר". כמובן שבסוף הקב"ה גם מתחשב בנו, לא לדאוג, אנחנו בדור קצת ירוד – ודאי היגיעה לא כל כך קשה כמו אותו חסיד של אדהאמ"צ. בכל אופן, ספרנו את הסיפור רק כדי לתת את האוירה שחייבת להיות עבודה. זה אולי היחוד כאן של המקום הזה, שבנוי על עבודה בדרך החסידות – בלי עבודה הלימוד והטיפול לא שוים מאומה.