נמשיך למדות הלב:

חסד: "עבֹדת מתנה"

"'עבודת מתנה' ולא עבודת סילוק"

חסד הוא מדת האהבה. התחלנו עם הלוי, ועכשו צריך להגיע לכהן איש החסד. ביחס לעבודת ה' של הכהן יש ביטוי מיוחד – "ועבדתם עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם והזר הקרב יומת" (גם ביטוי זה מופיע בפרשת קרח, כמו "ועבד הלוי הוא"). בחסידות "עבודת מתנה" זו אהבה רבה שנותנים לצדיק מלמעלה, אהבה בתענוגים, אבל על פי פשט יש פירוש אחר הנוגע להלכה. כך מפרשים חז"ל: "'עבודת מתנה' ולא עבודת סילוק". הפשט של הפסוק שנאמר לכהנים הוא שאם זר – כל מי שאינו כהן, גם לוי או ישראל מיוחס נקראים זרים, הם זרים לכהונה – עושה עבודה שהיא "עבודת מתנה" הוא חייב מיתה בידי שמים. הפסוק אומר שזר שעושה עבודה של כהן מתחייב מיתה בידי שמים, אך רק אם זו "עבודת מתנה" ולא "עבודת סילוק". מה הכוונה? יש עבודות שהכהן נותן משהו על גבי המזבח, כמו זריקת הדם או הקטרת האברים או הקטרת הקטורת על המזבח הפנימי – כשהכהן נותן משהו זו "עבודת מתנה". אבל יש עבודות כמו תרומת הדשן, שהכהן מרים את האפר, את הדשן, ומסלק אותו מעל גבי המזבח. גם עבודות אלו אסור לזר לעשות, אבל אם זר מרים את הדשן באיסור, במקום הכהן, הוא לא חייב מיתה בידי שמים. לעומת זאת, אם זר זורק את הדם או מקטיר את האברים על גבי המזבח הוא כן חייב מיתה בידי שמים. מה הניסוח? "'עבודת מתנה' ולא עבודת סילוק".

קושי לתת – מחלת נפש

מה זה מלמד אותי בנפש? חסד היינו אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". התרגום של "עבד" בכל מקום בתורה הוא "פלח", ובלשון הזהר כתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודה כעבודה מתוך אהבה. אף על פי שאמרנו שעבודה בכלל שייכת לקו שמאל, כאן רואים שעיקר העבודה היא אהבה. זה קשור לפסוק "עבודת מתנה". מתנה, כשמה כן היא – נתינה (וסילוק היינו לקיחה). שוב, נכנסת יהודיה שאת, היועצת, רואה שהבעיה שלה היא בעיה של נתינה. יש אחד שאולי נח לו לסלק – לקחת דברים – אבל קשה לתת, להעניק. במדה מסוימת הוא כילי, לא אוהב ולא בא לו להעניק. זו בעיה חמורה, במיוחד בשביל יהודי. אפשר להיות חולה, בלי לדעת למה, בגלל שיש בעיה של קושי נתינה. כמובן, קושי בנתינה משקף בעיה בספירת החסד, בכח האהבה בנפש. הדבר הזה יוצא מהביטוי "עבודת מתנה" – יש עבודה לתת.

"עבודת מתנה" – חוש והנאה בנתינה

לפי הפירוש החסידי "עבודת מתנה" היינו אהבה בתענוגים שנותנים לך מלמעלה אם אתה צדיק, אם אתה עובד את ה' בדרך של "אתהפכא", ולא רק "אתכפיא". כנראה שהדברים קשורים יחד. להיות בריא בנפש צריך חוש נתינה כל כך חזק שלא צריך בכלל לעשות אתכפיא. תיכף נגיע לעבודת הצדקה, שדברנו עליה לפני שנה, אבל בספירת החסד לא צריך להיות "עבודת הצדקה" באתכפיא, אלא "עבודת מתנה" – שאדם באתהפכא, כלומר בטבע, נותן (ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", בחפץ לב ובתשוקה), שיש לו חוש באהבת ישראל, חוש בנתינה. הבעל שם טוב אמר שמי שיש לו חוש לתת גם אין הגבלה כמה יכול לתת. את מי שאין לו חוש בנתינה התורה מגבילה ואומרת "הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – אסור לתת יותר מעשרים אחוז מהכסף. הבעל שם טוב מפרש שזה רק אם הנתינה היא בזבוז כסף בשבילך – אם קשה לך לתת צדקה – אז יש גבול של עשרים אחוז. אבל אם בשבילך נתינה היא כמו כל תענוג אחר בחיים –  הרי מותר לאדם על פי תורה להוציא את כל הכסף על מה שמהנה אותו.  אם ההנאה הכי גדולה שלך בחיים היא לתת צדקה אז אין שום גבול. שוב, יש אדם שסובל מכך שחוש הנתינה שלו לא מפותח. לכל יהודי יש חוש בנתינה (כל היהודים הם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים), וכאן יש איזה דיבוק שמלביש על חוש הנתינה, שלא נותן לתת בחופשיות, לקיים "'פתח תפתח' אפילו מאה פעמים" (לפתוח את הלב ולפתוח את היד) – לתת בלי סוף.