דעת: "לעבֹד את האדמה"

ראשית העבודה בתורה – עבודת האדמה

עכשו נגיע למשהו חדש: הכלל הגדול שאצלנו הוא שכאשר רוצים לעמוד על טיבה ועומקה של מלה צריך לחפש את הפעם הראשונה שהיא מופיעה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". איפה כתוב לראשונה בתורה שרש עבד? הזכרנו את הביטוי "לעבדה ולשמרה" (שנאמר בסיפור של גן עדן מקדם, המופיע קרוב לתחילת התורה), אבל זו הפעם השניה של השרש עבד בתורה. הפעם הראשונה היא בתחילת הסיפור השני של מעשה בראשית – "ואדם אין לעבד את האדמה". היות שזו ההופעה הראשונה של השרש עבד בתורה מובן שצריך לקשר את עצם המושג עבודה לעבודת האדמה דווקא. עבודת האדמה, פשוטו כמשמעו, היינו כוונתו של מי שבא לארץ ואמר "העבודה היא חיינו" – החיים שלנו בארצנו הקדושה (שאלה אם הוסיף את המלה הקדושה, אבל בטח יסכים להשתמש בביטוי ארץ ישראל; אגב, "לעבד את האדמה" = 562 = ציונות – היו הרבה שיעורים על רמזי המספר הזה, ואפשר למצוא מעט מהרמזים בספר וממנה יוש). האם הביטוי "לעבד את האדמה" חוזר שוב בכל התנ"ך? רק עוד פעם אחת, אחרי חטא אדה"ר, בסוף הסיפור בפרשת בראשית – "וישלחהו הוי' אלהים מגן עדן לעבֹד את האדמה אשר לֻקח משם". הסיפור פותח ב"ואדם אין לעבד את האדמה" ונגמר בגירושין של אדה"ר מג"ע – שעכשו ה' משלח אותו "לעבד את האדמה אשר לקח משם". רואים ש"לעבד את האדמה" נאמר מחוץ לגן עדן – בהתחלה כתוב לפני שה' לקח את אדם הראשון ושם אותו בגן "לעבדה ולשמרה" ובסוף אחרי שחטא וגורש מגן עדן. בפירוש זה  קיימת תופעה של "נעוץ סופן בתחלתן" ("הכל היה מן העפר והכל שב את העפר" – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", כל בניה מתחילה מעבודות עפר, עבודה של "ואנכי עפר ואפר", דעת אברהם). [מי המשיך, לאחר אדם הראשון, את הדרך של "לעבד את האדמה"? קין בנו בכורו, לא הטיפוס הכי חיובי. הבל היה רועה צאן וקין היה עבד אדמה. עבודת האדמה באופן פיזי צריכה הרבה תיקון (חז"ל ציינו שכל מי שהתמכר לאדמה התדרדר מאד, וראה עוד במאמר "אהב אדמה" בספר אדמה שמים ותהום) – תיקון של אדם, של קין, אחר כך של כנען. אולי נזכיר בהמשך, אך על כל פנים הכל קשור עם ספירת הדעת].

פרצוף לאה – תיקון חוה ראשונה – תיקון כח המדמה

חוץ מזה ש"לעבד את האדמה" שוה ציונות, וכל שאר הדברים ששווים אותו מספר, יש גם ראשי תבות חשובים לביטוי "לעבד את האדמה" – ר"ת לאה[ג]. יש לאה ורחל, "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". מה הקשר של "לעבד את האדמה" ללאה אמנו דווקא? כתוב שלאה ורחל הן התיקון של חוה ראשונה וחוה שניה. בלי להכנס להסבר עמוק, בתחלה ה' ברא לאדה"ר חוה ראשונה והיא לא התקיימה, ואחר כך הוא ברא לאדם עוד חוה, חוה שניה. זה סיפור מאד ארוך ועמוק במדרשים ובקבלה, שמאד מאד קשור לתורת הנפש, ובמיוחד שייך לנשים כמובן. לא נכנס לזה עכשו – אפשר לקרוא על זה בשיעורים שהיו בעבר – ורק נאמר שהאריז"ל כותב שהתיקון שלהן הוא לאה ורחל. לאה היא תיקון חוה ראשונה ורחל היא תיקון חוה שניה. מה ההבדל בנפש? כתוב שחוה ראשונה היא כח המדמה. לאה היא התיקון שלה – היא מחשבה צלולה וברורה, מחשבה מתוקנת, אותיות המחשבה. היא מתקנת את כח המדמה על ידי דמעותיה שלא תפול בגורלו של עשו הרשע (שכולו אדום בשפיכות דמים ודמיון פרוע) – "ועיני לאה רכות" (ובזכות דמעותיה זכתה להנשא ליעקב, והרמז: "ועיני לאה" עולה יעקב). הדמע – אותיות דם ע – מתקן את דמיון העינים, וכן דמע אותיות מדע, בחינת לאה. רחל, לעומתה, היא אותיות הדבור [אף שידוע בקבלה שרחל = דמעה דמעה, הרי בטבעה הראשון היא טיפוס שמח, כדאיתא בספה"ק. רק בהמשך, בהיותה עקרה, פחדה אף היא ליפול בגורלו של עשו הרשע והחלה לבכות (כאשר מה שדימתה שיעקב יגרש אותה היינו דמיונות שוא, כמובן, אבל זה גופא מוכיח שעשו נתן בה את עיניו המדממות, כמבואר בחז"ל). גם בהמשך "ורחל מבכה על בניה" – היא מתמחה והולכת במלאכת הבכיה אותה למדה אצל לאה אחותה הגדולה].

עבודת האדמה – עבודת תיקון המדמה – שרש התיקון והשבירה בדעת

גם אדם וגם אדמה הם מלשון דם, מלשון דמיון. כמו ש"ועבד הלוי הוא" היינו לקחת את ה"הוא" ולעבוד עמו – להגיע ל"הוא" הנסתר וגם להפוך אותו לגלוי, ל"אתה" – כך כאן יש עבודה עם כח המדמה. אנחנו כעת בספירת הדעת, וכאן התיקון הוא של כח המדמה. בדעת היתה ראשית השבירה – ראשית מיתת המלכים הקדמונים של אדום (דמיון) – ובה ראשית תיקון השבירה, תחית המתים על ידי תיקון כח המדמה. נפרש כאן פירוש פנימי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, "לעבד את האדמה" פירושו הפשוט הולך על עבודת האדמה כפשוטה, אבל היות שאדם ואדמה זו אותה מלה – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – אז מאד ברור שצריך לדרוש את המלה אדמה, עם כל משמעויותיה, הקשר בינה לאדם ודם ודמיון. הרי בתורה כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – כתוב ש"צלם" היינו סוד האות א של אדם ו"דמות" היינו סוד האותיות דם של אדם (נמצא שיחוד הצלם והדמות יוצר אדם). רואים ממש מפורש בתורה שאדם הוא לשון דמות[ד], דימוי, דמיון. כאן עוסקים בטפול לאדם שנכנס ורואים שהבעיה שלו היא דמיונות שוא. יכולים להיות כל מיני דמיונות. לפני שנה דברנו על פארנויה – זה גם סוג של דמיון. מתוך דמיון יכולות לבוא חרדות. החרדות הן כבר גבורה, אבל דמיון השוא – שנדמה לי שמישהו רודף אותי, או משהו אחר שהוא שקר וכזב – שייך לדעת. דמיונות בנפש שייכים לספירת הדעת. שוב, יש מקום של דמיון – שהדמיון שולט בו, והדמיון יכול להשתולל. רואים ברור שהבעיה של האדם שמגיע היא כח המדמה לא מתוקן. הזכרנו קודם את רבי נחמן, וידוע שהוא אומר שצריך לקרוא את הילד בשמו – שם היצר הרע הוא כח המדמה (= זלפה שפחת לאה, אבל היא כמובן שייכת לתיקון כח המדמה, תיקון לאה, כנ"ל). בקבלה, כמו שהזכרנו כרגע, שרש השבירה – שרש כל הבעיות הנפשיות – הוא בדעת, בדמיון. "לעבד את האדמה" זה לתקן את חוש הדימוי – "לדעת בארץ דרכך" (ר"ת לבד = לאה, סוד "ויותר יעקב לבדו", שאז הוא נאבק עם שרו של עשו האדמוני, שרש כח המדמה).

לאה מדמה שיעקב שונא אותה

אפילו לאה אמנו, שהיא התיקון של חוה ראשונה, של כח המדמה, גם קצת מדמה כמה ששונאים אותה – "כי שנואה אנכי" (וגם רחל נדבקה ממנה בדמיונה שיעקב יגרש אותה כנ"ל). יעקב לא שנא אותה כמו שהיא חושבת. יש בחז"ל מושג "בני ט מדות" שאחת מהן היא בני שנואה, וח"ו לחשוד את יעקב אבינו בכך, והרי רוב שבטי יה – שהשם מעיד עליהם שנולדו בקדושה ובטהרה כאשר "שכינה שרויה ביניהם" באהבה ושלום – הם בני לאה וזלפה שפחתה (וראה עוד יין המשמח ח"א שער ז בתורה "שבטי יה עדות לישראל"). יכול להיות שיעקב אהב יותר את רחל, כפי שכתוב בתורה "ויאהב גם את רחל מלאה", אבל דיוק הלשון "גם" מלמד , על פי פשט, שגם את לאה אהב (ועוד, על פי דרוש, "[ויאהב גם את] רחל מלאה" רומז לכך שאהבתו לרחל נובעת מאהבתו ללאה – בלשון הבעש"ט: אהבת לאה היא כסא לאהבת רחל – שעל כן, על פי ההשגחה העליונה, היה חייב להתחתן עם לאה ראשונה). יעקב לא שנא את לאה, אבל לה נדמה היה שהוא שונא אותה (מכאן נלמד כלל גדול, שביחסי אישות, בינו לבינה, הכל נתפס באופן יחסי, על פי תורת היחסיות).

גנבת התרפים – להפריש את לבן מדמיונות – גם מדביקה ומטמאת את רחל

והנה, לאה ורחל הן בנות לבן הארמי-הרמאי. אחד הסמלים הכי מובהקים לכח המדמה בנפש (והפולחן שמסביבו) בתורה הוא התרפים של לבן (תרפים גם מלשון תרופות אליל, כולל שיטות פסיכולוגיות למיניהן). בסוף, כמו שיעקב גנב את לב לבן בברחו ממנו ללא ידיעתו, כך רחל גנבה את התרפים אשר ללבן אביה כדי להפרישו מע"ז (אך יש אומרים שהיא נענשה על אי כיבוד הורים שבדבר!). כאשר לבן בא לחפש אצלה באהל היא החביאה את התרפים – "ורחל לקחה את התרפים וגו'". מדוע רחל עוסקת כאן בתיקון כח המדמה? בליל כלולותיה של לאה ליעקב (ברמאות לבן אביה) מסרה לה רחל, במסירות נפש ממש, את הסימנים שמסר לה יעקב כדי שלא תתבייש לאה אחותה, ובאותו לילה התעברה לאה בראובן. אם רחל נתחלפה ליעקב בלאה לכאורה יש כאן "בן תמורה", שאדם בא על אשה בחשבו שהיא אשה אחרת (בין "בני ט מדות" מכוון בן תמורה לספירת התפארת, מדתו של יעקב), וכיצד לא נכשל יעקב בבן תמורה בלידת ראובן? על פי סוד, במסירת הסימנים רחל מסרה את עצמה ממש ללאה וכאילו התעברה בה, נמצא שבאמת יעקב בא על רחל לפי מחשבתו הטהורה. בתמורה לכך לאה, עיקר תיקון כח המדמה של לבן אביה, נותנת כאן לרחל את הכח לגנוב מלבן את תרפיו (ובעצם מוסרת את הסימנים שהיא קבלה מלבן – מן הסתם לבן נתן ללאה עצות טובות איך להתנהג באותו לילה כדי שלא יוודע דבר הרמאות ליעקב – לרחל), והרמז: "לקחה את התרפים" ר"ת לאה. רחל רוצה להפריש את לבן מכח המדמה שלו (שבא לידי ביטוי מובהק בדבריו בהמשך "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא וגו'"), אך בו זמנית היא נדבקת קצת מטומאת התרפים (למה הדבר דומה? לנשים כאן שבאות עם כל מיני שיטות מהחוץ, שלפי רוח הדמיון הטובה עליהן נדמה להן שהצלחנו לגיירן ושהן באמת שימושיות ועוזרות בטיפול נפשי). לא סתם מתנצלת רחל בפני אביה "לוא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי" – יש כאן רשימו של דם נדה, דם טמא, דמיון שוא.

משה רבינו – הדעת של כל ישראל – תכלית תיקון פרצוף לאה   

מי שהכי תקן את פרצוף לאה זה משה רבינו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הכל כאן לשון נופל על לשון – מאד, אדם, אדמה. יש שלשה לשונות שמסיימים "האדמה", הקשורים לבטול שפלות וענוה, ורק נאמר אותם בלי לנתח יותר – "ואדם אין לעבד את האדמה" (בטול), "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (שפלות), "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ענוה)[ה]. גם משה היה יכול להיות עם דמיונות שהאחים שונאים אותו, שהרי "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כתוב אחרי "ותדבר מרים ואהרן במשה". אבל הוא ענו מאד, ורש"י מסביר ש"ענו" פירושו "שפל וסבלן" – הוא לא נכנס לדמיונות. הכח המדמה אצלו כל כך מתוקן, שהוא היחיד שהפך את ה"כה" של שאר הנביאים – "כה אמר הוי'", עדיין איזה דימוי – ל"זה הדבר אשר צוה הוי'", אספקלריא המאירה ("מראֶה" בסגול, לא "מראָה" בקמץ – לאשה, לאה או רחל, העוסקת בתיקון כח המדמה שלה, מותר ומצוה להסתכל בראי, ליפות את התדמית, לתקן את המדמה, אך לאיש, בחינת "והאיש משה", שכבר תקן את כח המדמה שלו בתכלית, הדבר אסור). "זה" היינו ראיה, ידיעה ברורה, דעת צלולה. משה זכה לכך גם בזכות הענוה שלו. כאן יש דוגמה שהבעל שם טוב לוקח מלה והופך אותה – הפשט של "ואדם אין לעבד את האדמה" היינו שאין אדם לעבוד ולכן ה' לא המטיר על הארץ, אבל בפנימיות כדי "לעבד את האדמה" צריך להיות "אדם אין"[ו], אדם שהוא בבטול, במדת אין. יש כמה וכמה מדרגות בבטול, כנ"ל, וביניהן הבטול המיוחד של משה רבינו – הענוה (סוד "משה זכה לבינה" = דעת). לפעמים משה רבינו הוא חכמה ולפעמים דעת (המיחדת חכמה לבינה ושכל למדות) – הוא הדעת הכללית של נשמות עם ישראל (בהיותו רעיא מהימנא, רועה ומפרנס את האמונה של כללות נשמות ישראל על ידי המשכת הדעת בהן).

תיקון הדעת – חינוך לא להיות שטחי

כאן "לעבד את האדמה" היינו היכולת בנפש לתקן את כח המדמה. זו ודאי עבודה קשה. בשביל לחנך מי שבא עם מחלת פרנויה וכיו"ב צריך קודם כל להראות לו את התמונה האמיתית של הדברים, כדי שיודה שיש כאן בעית דמיון. איך עושים את זה? זו ממש משימה עיקרית. לא רוצים לתת לו תרופה – יש כדור, זה סגולה, ובתשעים ובתשע אחוז לא צריכים כדורים (יש אחוז קטן שצריך, אבל בית הספר שלנו הוקם כדי לא להגיע לזה) – אז מה עושים? צריך יגיעה, עבודה. ספירת הדעת היינו העמקה במציאות. יש בשכל (כמו בכל דבר) אורך, רוחב ועומק – דעת היא העומק. מה הם דמיונות? מבט חיצוני ושטחי על המציאות. איך אפשר להראות למישהו שחושב ששונאים אותו וכו' שהוא שקוע בדמיונות? רק אם אפשר להביא אותו להעמקה במציאות. היו לנו שיעורים לא מזמן על המושג שטחיות בכלל, שרוב האנשים בעולם חיים את כל החיים שלהם, מאה ועשרים שנה, בצורה הכי שטחית. לא יודעים שזה שטחי, שזה חפיף, אבל כל החיים הם הכל חפיף אחד גדול, הכל שטחי, ללא שום העמקה אמיתית במציאות. בשביל להעמיק צריך גם להיות ענו כמשה רבינו, זו תכונת הדעת. אם אפשר לחנך מישהו לא להיות שטחי זה תיקון הדעת, כך מוציאים אותו מדמיונות. כל הדמיונות הם בגלל שהוא מפרש דברים באופן שטחי – הכל פירושים – ללא הקשר אמיתי בין דבר לדבר, מסיק מסקנות שאין להן שום שחר אמיתי. הכל בגלל שהוא לא יודע מה זה להעמיק.

העמקת הדעת – להבין את המציאות באמת

להעמיק זה לא דבר פשוט. צריך משפיע חסידי שמסוגל ללמד מישהו להעמיק במה שעיניו רואות. לא פשוט להעמיק בעולם שרואים – זו עבודת החסידות, חסידות חב"ד עמוקה. אבל אם אפשר להעמיק אפשר להגמל מהדמיונות, באים כולם מהקשרים לא נכונים. דמיונות זה אסוציאציות, דימוי מילתא למילתא – קרה כך וקרה כך ואולי יש קשר. שמעתי משהו ברדיו – כשזה מתחיל להיות חולני אני מרגיש שהרדיו מדבר אלי. קרה ככה ואז הרדיו אמר ככה ואז שמעתי ברחוב משהו כזה – זו כבר מחלה. הכל זה לקחת נקודות של שטח גמור וליצור הקשרים מדומים בין הנקודות, ומכך מתפתחים שגעונות. הכל רק בגלל שאין כאן שום אחיזה אמיתית במציאות, ודעת מעמיקה באמת. הלשון הוא תקיעת הדעת, כמו "ותקעתיו יתד במקום נאמן" – לתקוע את היתד באדמה חזק, ועי"ז "לעבד את האדמה", לתקן את המדמה (יתד ר"ת יסוד תפארת דעת, כנודע). כתוב שאם אין דעת אז כל הרגש שנולד בלב – מההתבוננות – הוא "דמיונות שוא". זה הביטוי בתניא לרגש שנולד ללא דעת. דמיון שוא הוא כמו נפל של אשה (האשה היא ההתבוננות, אם הבנים, המדות הנולדות בלב) – לא לדה ברת קיימא.

"אם אין דעת הבדלה מנין"

לפני שנעזוב את הדעת נאמר עוד משהו לגביה: יש מאחז"ל חשוב "אם אין דעת הבדלה מנין" – דעת זה הכח להבדיל נכון, להבחין נכון בין תופעות. שוב, לא לעשות אסוסיאציות משקרות. להבדיל – שתופעה זו שייכת למשהו אחד ותופעה זו למשהו אחר, ואין קשר בין הדברים. לא לשגע את הראש, שיש קשר בין מה שאמרו ברחוב לבין מה שראיתי באתר אינטרנט. צריך הבדלה. לכאורה, מורנו הבעל שם טוב לימד אותנו להפיק מכל מפגש וחויה בחיים מוסר השכל בעבודת השי"ת, לדעת שבכל דבר ודבור, גם של בני אדם המדברים ופועלים בדעת ומתוך בחירה חפשית, ה' מדבר אתי, רומז לי, מנחה אותי. אכן, במקום אחר מבואר כי הדברים האלה נאמרו למי שדעתו חזקה ומתוקנת, למי שיודע להבדיל בין אמת לשקר (קרי דמיונות שוא), למי שרגיל לחדור לעומק כל דבר כפי שלימדונו רבותינו הקדושים כיצד להעמיק באמת, למי שמפיק מסרים כאלה שנוגעים לעבודת ה' הפנימית שלו בלבד, לא איתותי עתידות, לא איומים והפחדות, לא שבחים ומחמאות, רק מסרים המעוררים את האדם להודות לה' על מה שהראה לו שעליו להתבונן ולתקן פרט זה או אחר בעבודתו, לחזור בתשובה מאהבה ושמחה בה', ותו לא מידי. שוב, ברגע שאדם מעמיק, צריך ראיה או הוכחה מאד מוצקת שיש באמת קשר בין שני דברים. לא פשוט לדרוש גזרה שוה. קשר בין שני פסוקים זה גזרה שוה, וזה אפשר רק אם יש קבלה ממשה רבינו שיש באמת קשר כאן (כאשר בנפש כל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו כמבואר בתניא, ושם מוסבר שהיינו כח הדעת להעמיק בהתבוננות בה' כו', וכמו אצל משה עצמו העיקר הוא להיות ענו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"). זה חוש מיוחד – חוש ההקבלה המתוקנת, קבלה מלשון הקבלה – ולא דבר שכל אחד יכול לעשות כחפץ לבו, כאשר עדיין כולו מונח בשטחיות.

חכמה-דעת-בינה – הכנעה-הבדלה-המתקה

לפי זה, יצא לנו כאן מבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה. אני לא רוצה שנצא מהשיעור בלי להזכיר פעם אחת לפחות את הכלל הגדול הזה בעבודת ה' שלימד מורנו הבעל שם טוב. כתוב שהשרש של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא בחב"ד. כאן החכמה היא הכנעה – בטול ע"ז. הדעת היא הבדלה – "אם אין דעת הבדלה מנין" – וזה קשור לחוש ההעמקה כנ"ל. הבינה, "אם הבנים שמחה", היא המתקה. זה כלל גדול, שהכנעה-הבדלה-המתקה במוחין היינו חכמה-דעת-בינה (לפי הסדר הזה. הצירוף הוא יוה, צירוף החב"ד המאיר בלב בספירת הנצח, מקומו הפרטי בלב של משה רבינו כנודע, הוא החכמה הוא הדעת והוא הזוכה בבינה-ענוה).