הוד: "עבודה תמה"

"עבודה שאין אחריה עבודה"

כבר אמרנו שבהוד הבטוי הוא "עבודה תמה". מה מקור הבטוי? אותו פסוק של הכהנים – "ועבדתם עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם והזר הקרב יומת". פעמיים בכל התורה כולה כתוב "ועבדתם" במובן של עבודת ה' – "ועבדתם את הוי' אלהיכם" בסוף משפטים ו"ועבדתם עבודת מתנה" בקרח (יש עוד ה"פ "ועבדתם" בהקשר שלילי, בקשר לע"ז – סך הכל ז"פ שמתחלקות ל-ה ו-ב). בפסוק "ועבדתם עבֹדת מתנה" חז"ל דורשים ש"ועבדתם" היינו עבודה תמה – "עבד-תם", והיינו עבודה שאין אחריה עבודה. כמו בקרבן – יש לשחוט את הבהמה, לקבל את הדם, להוליך את הדם למזבח ולזרוק את הדם על המזבח. כל הדברים הראשונים הם לא עבודה תמה, כי אינם הסוף. הסוף הוא רק לזרוק – לתת את המתנה בסוף על המזבח. זו גם "עבודת מתנה" וגם "עבודה תמה", כי אין אחריה עוד עבודה. אבל קבלת הדם והולכת הדם הן עבודות, ואסור לזר לעשות אותן (בניגוד לשחיטה, המותרת בזר לכתחילה), אבל אם זר עושה אותן הוא לא חייב מיתה בידי שמים כי זו לא עבודה תמה. רק על עבודה תמה כתוב "והזר הקרב יומת" (כמו שהוסבר גם לגבי "עבודת מתנה"). את המושג "עבודת מתנה" שמנו בחסד, אבל "עבודה תמה" מקומה, כפשוט, בספירת ההוד שפנימיותה מדת התמימות.

מי שמתחיל ולא מסיים חי בתסכול קיומי

נתרגם את זה לנפש: יש בן אדם – יש המון כאלה, אולי הכי נפוץ – שהבעיה שלו שהוא לא מסוגל לגמור דברים. הוא מתחיל משימות, מתחיל עבודות, מתחיל פרוייקטים, מתחיל קורסים – ולא מסוגל לסיים. אין לך דבר מתסכל יותר מזה. אפילו שהוא לא יודע למה הוא מתוסכל, זה בגלל שכל החיים שלו הוא מתחיל ולא מסיים. מתחיל ספר ולא מסיים אותו – זו בעיה בנפש. כמו שיש בעיה בנפש שאדם סגור, לא יכול לתת – לא בגלל שהוא באמת כזה רע, יהודים רחמנים וביישנים וגומלי חסדים (כנ"ל), הם טובים, רק שיש קליפה שמפריעה וצריך לפתור – כך יש בעיה חמורה ביותר, שיכולה לגרום לכל התסכולים בעולם ולהביא למצבים חמורים ר"ל, שהאדם לא מסוגל לגמור. מכך הוא עלול להגיע ליאוש – בהוד "הודי נהפך עלי למשחית", ל"כל היום דוה" שזה יאוש, ומתוך יאוש יכולים להגיע לכל מיני מרעין בישין בנפש, הכל כי אדם התייאש באמצע הדרך. בכלל, כל ספירת ההוד זו יכולת התמדה, עד הסוף.

"עבודה תמה" – הכח לסיים דברים – "המצוה נקראת על שם גומרה"

יש מאחז"ל על חשיבות ההתמדה והסיום, שבהשגח"פ הוא פירוש של פסוק בפרשת שבוע (בחת"ת של אתמול) – "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות". על "כל המצוה" מפרשים חז"ל – ומובא ברש"י – ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה". לכל כלל יש מקור, וכאן המקור שייך ליוסף הצדיק, בו כתוב "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". חז"ל אומרים: מי העלה את עצמות יוסף והתעסק בהן במסירות נפש? משה רבינו. אז למה הפסוק לא מייחס את המצוה של העלאת עצמות יוסף למשה אלא לבני ישראל? כי לא הספיק לסיים את המצוה, הוא לא עבר את הירדן ולא הגיע לשכם. היות שבסוף בני ישראל לקחו את ארונו של יוסף, הכניסו אותו לארץ ישראל וקברו אותו בשכם, משום כך כל המצוה נקראת על שמם. שוב, הפסוק הוא פסוק של פרשתנו – "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות". משה רבינו במדות הלב הוא נצח ויוסף הוא יסוד, וכאן הכלל שייך להוד – משה לא הספיק להגיע להוד, והמצוה נקראת על שם בני ישראל שגמרו אותה. אם כן, יש כאן משהו מאד יסודי בנפש – איך לעזור לאדם לצאת מהמנגנון הנפשי של אי יכולת לסיים דברים בחיים – זה פירוש אחד של "עבודה תמה".

"עבודה תמה" – להרגיש שכל מעשה הוא מושלם וחשוב בפני עצמו

פירוש שני: "עבודה תמה" היינו להרגיש שכל דבר שאתה עושה הוא משהו מושלם. הרבה פעמים מתואר בזהר הקדוש איך שמעו חדוש תורה מחכם גדול ואמרו שאם לא באתי לעולם אלא בשביל לשמוע את הדבר הזה דיי. הבעל שם טוב אומר שמוטב להוולד יהודי ולחיות שבעים שנה ויותר בעולם הזה, הכל בשביל פעם אחת לעזור למישהו לעבור את הכביש. כשזוכים לעשות מצוה, לעזור למישהו – היה כדאי לחיות שבעים שנה בשביל זה. זו מנטאליות. אמרנו שהבעיה בספירת ההוד זהיא יאוש מאי-יכולת לסיים, וגם כשאני עושה משהו אני שואל – אז מה?! מה זה נתן? מה זה שוה? מבחינתי באמת 'מה זה שוה', אבל צריך להעריך שזה שוה לקב"ה – הרי פנימיות התורה מלמדת ש"עבודה צורך גבוה" (עיקר האמונה של "עבודה צורך גבוה" שייך לבינה, כמבואר בספר אמונה ומודעות, ו"בינה עד הוד אתפשטת"). גם הדבר הכי פעוט שוה, ולכן צריך להודות לה' מאד מאד על כל דבר הכי פעוט שאני מצליח לעשות – גם זה נקרא "עבודה תמה". הפירוש השני אפילו יותר פשט מ"המתחיל במצוה אומרים לו גמור". יש שני ספרים מהבעל שם טוב, כתר שם טוב וצואת הריב"ש, וצואת ריב"ש מתחילה – "להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה". כל הזמן להיות ב"עבודה שאין אחריה עבודה", לא צריך משהו יותר ממה שעשיתי כעת, כל החיים היו שוים בשביל המצוה הזאת. לכן צריך להודות מאד – עבודת ההוד. זו עבודה של תיקון מנטאליות, לבנות כזו מנטאליות.