ג. שאלות ותשובות

היות שקצת הארכנו, אפשר לשאול (רק) קצת שאלות:

בין פחד לזהירות

שאלה: כשרוצים ללמד ילד לא לפחד משום דבר, טוב לומר כך לילד מתחת גיל בר מצוה, שיכול להכנס לדמיונות?

תשובה: צריך – וזה לא פשוט – להבחין בין מפחיד למסוכן. צריך מאד לחנך ילד שמשהו מסוכן, ומסוכן זה חמור מאסור – "סכנתא חמירא מאיסורא". אבל לא בגלל שמשהו מסוכן צריך לפחד ממנו. ההבחנה לא פשוטה, גם בשביל מבוגר. התורה אומרת שצריך להזהר ולהשמר מדברים מסוכנים, אבל לא צריך לפחד. הרי היסוד הזה נלמד ממורנו הבעל שם טוב, בהיותו ילד קטן.

שאלה: אבל אם מפחדים מאנשים, למשל.

תשובה: גם כאן, אפשר לומר שאדם מסוים משפיע לא טוב, ואפילו שיכול להרביץ. הילד הזה יכול להרביץ – אז לא כדאי להיות ביחד. לא צריך לפחד ממנו, אבל לא צריך להיות שם כי זה יכול להיות מסוכן. זה אבחון דק, אבל מאד מאד עקרוני.

שאלה: ואפשר לומר לילד לא מפחדים משום דבר רק מה'?

תשובה: כן, לא מפחדים – זו הוראת הבעל שם טוב (אבל צריך להזהר ולא להתקרב לדבר מסוכן, בתורה כתוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם").

הענג שביראה

שאלה: איך אפשר לצייר לילד או למבוגר את הענג שביראת ה', שמעלים את היראה הנפולה ליראת ה'? הרב רמז שיש תענוג מיוחד – "וגילו ברעדה" – מה זה אומר מבחינת התחושה? למה זה גורם תענוג?

תשובה: זה גם דבר שהיה אמור להיות חלק מהלימוד, שיראה כוללת את המושג רגישות ל... – לירא פירושו להרגיש את העצם של הדבר שיראים ממנו. לאהוב היינו אהבת הגילוי ולירא היינו תחושת העצם. הגילה היא שאם אני ירא מהאין סוף היינו שאני יכול להרגיש את האין סוף, וזה ממלא בגילה אין סופית. זה להרגיש ממי אני ירא – אם אני ירא ממישהו שהוא בעצם טוב, מקור השמחה ומקור החיים, הקב"ה שהוא אין סוף, אז היראה פירושה להרגיש אותו. "את הוי' אלהיך תירא" – להרגיש אותו עד כדי שאני רועד. בלועזית יראת בשת זה awe – לא פחד.

שאלה: זה לא מקום ריחוק, כיווץ, סילוק? "אסלדה בחילה"?

תשובה: יש משהו ביראה שגורם לברוח ולעמוד מרחוק, אבל זה לא אומר שאין ביראה גילה. הכל תלוי ממי יראים. אם אני פוחד מיותר מדי אור אז אני בורח, אבל מצד שני זכיתי לאור גדול, ואור הוא בעצם משהו טוב. שוב, השאלה היא מי – מי זה העצם שאני ירא ממנו ומרגיש אותו. כתוב ש-יראה אותיות ראיה – ראיה זו חויה אדירה.

ספירות ותוכן בטיפול

שאלה: איך נגשים לאדם שזקוק לעזרה? איך נגשים לעבודת ה'? דרך מפרט אישי של קושי בדבר הזה ובדבר הזה, או שאני אעבוד במה שה' שולח לי בהוה, כאן ועכשיו. כשאני נמצאת במצבים של נסיון, שהנסיון קורה לאדם לעבוד על ספירה זו או זו וכו'.

תשובה: מי שזוכה לספירות – מה טוב. אבל לא צריך דווקא לדבר על הספירות אלא על הענין. אם יש אדם שמתוך שיחה איתו ועם הסובבים אותו (כפי שכתוב בכללי החינוך וההדרכה – צריך גם עבודה סוציאלית, ולא רק פסיכולוגית) שומעים שהוא סגור ויש לו בעיות בחיק המשפחה, צריך להבהיר לו שזו הבעיה וללמד אותו דרכים לעבוד על זה ולתקן את זה.

"עדי ערב" – האם יש סוף לעבודה?

שאלה: על הענין של "ועבד הלוי הוא", הרב אמר ש"שש שנים יעבד ובשביעי יצא לחפשי חנם" – יציאה לחפשי היא גם סוג של עבודה, שאדם מגיע למקום שלא יכול להשיג יותר וצריך להיות בהרפיה, בשבת? מה סוג העבודה של "בשביעי יצא לחפשי חנם"?

תשובה: השביעי הוא כמו "עדי ערב", שאדם מגיע לערבות, מעין עולם הבא. השבת היא כמו עולם הבא. צריך להיות עולם הבא בעולם הזה, "כימי השמים על הארץ". השנה השביעית היא כשהצליח ב"עבודתו עדי ערב". לצאת לחפשי חנם זאת אומרת לצאת לעיקר השליחות בחיים (כאשר שש שנות העבודה עד עתה היו רק הכנה ).

שאלה: זה סוף העבודה?

תשובה: לא. יש סיפור על רבי אייזיק מהומיל שחשב שכל העבודה היא אתכפייא, ולצדיק כבר אין עבודה, אז לא רצה להגיע ל'סוף'. בסוף רבי אייזיק הבין שגם לצדיק יש עבודה.

שאלה: צריך ללמוד מתי לעצור?

תשובה: בגדול, מי שגמר את התיקון הפרטי כעת יש לו תיקון כללי. "חפשי חנם" = מלכות כנ"ל. ברגע שעבד תקן את עצמו "שש שנים", אז הוא יכול להיות מלך ישראל – זה הרבה יותר קשה משש שנות העבודה קודם.

תיקון הדעת – משחור-לבן לגווני האפור

שאלה: יש אדם שיש לו ראיה דיכוטומית, מאד אוהב או מאד שונא, מאד טוב או מאד רע. יש אשה שאני עובדת איתה שיכולה באותו רגע או לאהוב את מי שמטפל בה, ואז רואה את כל הדברים הטובים שהיו, ולא זוכרת שום דבר מהדברים הפחות טובים, או שקורה לה משהו רע וזוכרת הכל רע. אבל היא לא יכולה לראות מורכבות באדם שמולה, לאיפה זה שייך?

תשובה: זה שייך לדעת. קודם כל זה שייך לרעיון הראשון שאמרנו היום, שעצה היא משהו מורכב ומעוצב. מציאות של התכללות. מקור הראיה בשחור-לבן הוא ספירת הדעת שנשברה. כתוב שהדעת שנשברה היא שחור-לבן והדעת המתוקנת כוללת את כל האפורים שבאמצע. כתוב שהחוש לצייר בשחור-לבן יותר עדין מציור בצבעים. אפשר לצייר דברים הרבה יותר פנימיים בשחור-לבן בלבד – זה דעת – אבל רק אם יש את כל האפורים בין השחור והלבן. אם יש רק שחור ולבן זה שבירת הדעת. כמו שאמרנו קודם, יש כח המדמה לגמרי לא מתוקן, ודוגמה לכך במי שרואה רק דברים רעים. כמו ששאלת, יש מציאות בה נדמה לי שמישהו רק שונא אותי – אז כל מה שהוא יעשה, וכל מה שהוא יאמר, אפרש את הכל בגלל שהוא שונא אותי. לראות את הכל שחור זה דמיון גמור. כך גם לגבי מי שרואה את הכל לבן, אך בזה יכול להיות יוצא מן הכלל – צדיק גמור שאצלו הכל טוב תמיד ואינו רואה שום רע בעולם, היות שהכל ה' והא הוא עצם הטוב (כך מסופר לגבי צדיקים מסוימים, אין זו מדת כל צדיק גמור, כמבואר אצלנו במ"א). אבל זה ודאי לא שייך למקרה שתיארת – את דברת על מישהי הפכפכית, יום אחד הכל טוב יום אחד הכל רע – זה הכל דמיונות שוא.

שאלה: מאיפה אני מתחילה לעבוד עם זה?

תשובה: אחת התכונות של דעת היא יכולת התכללות וזה קשור להעמקה. נקח מכל הסרט סטיל אחד, נבודד תמונה אחת, ונתחיל להעמיק בו. מקרה אחד שעשה מי שנדמה לי שרק שונא אותי – ונעמיק ונראה אם מה שקרה בא רק משנאה, או שזה יותר מורכב, לא פשוט. העמקה היא היכולת להגיע לפנימיות, שם יש התכללות והרכבה – מעשה מרכבה העמוק באין ערוך ממעשה בראשית.