חכמה: "ועבדתם את הוי' אלהיכם"

מקור מצות עבודת ה' והברכות התלויות בה

מאיפה לומדים שבכלל יש מצוה בתורה לעבוד את ה'? מפסוק לקראת סוף פרשת משפטים (פרשת דינים, מיד לאחר עשה"ד, שאמרנו שמתחילה ב"כי תקנה עבד עברי" – מתחילה מעבודה, ובסוף, אחרי כל הדינים, כתוב הפסוק ממנו לומדים שיש מצוה לעבוד את ה'): "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". יש שורה של ברכות, הכוללות את כל ברכות העולם הזה (בני חיי ומזוני), והכל תלוי בעבודה. יש כאן שני פסוקים עם חלוקה לארבע ברכות, כפי שמדגיש האבן-עזרא בפירושו: צריך לעבוד את ה', ובזכות זה: (א) "וברך את לחמך ואת מימיך", ברכה בגשמיות (מזוני). (ב) אחר כך "והסרתי מחלה מקרבך", גם מחלת הגוף וגם מחלת הנפש (בריאות, נפש בריאה בגוף בריא, חיי התלוי במדה רבה במזוני, "חיי בשר"). (ג) אחר כך (תחלת הפסוק השני) "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", ברכה ששייכת לנשים-לאמהות (בני, פוריות). (ד) בסוף כתוב "את מספר ימיך אמלא", אריכות ימים (שמקורם ב"חיי אלוה").

ארבע הברכות בסוד הוי'

שוב, האבן עזרא כותב שיש ארבע ברכות-דרגות בשני פסוקים אלו, שתי ברכות בפסוק הראשון ושתי ברכות בפסוק השני. איך זה לפי הסוד? י-ה-ו-ה מלמטה למעלה: הברכה בגשמיות, "וברך את לחמך ואת מימיך", היא כנגד המלכות, ה תתאה, שיהיה אוכל על השלחן (תפקיד המלכות לדאוג לפרנסת העם, לתת לכל אחד את החק הקצוב לו). כמובן כל דבר אפשר לפרש גם ברוחניות, מה זה לחם ומה זה מים ברוחניות, אבל בכל מקרה זה הדבר הפשוט והנצרך ביותר. הברכה היא לא רק שיהיה לך לחם ומים, אלא שהלחם יהיה ברוך והמים יהיו ברוכים – שתהיה ברכה בתוך הבטן. מה זה "והסרתי מחלה מקרבך"? כתוב שמחלת הגוף היא בספירת התפארת ומחלת הנפש בספירת הדעת. מי שמכיר, אחד מהדברים היסודיים – לא יודע אם ראיתם את זה – הוא המבנה של "המכללה התורנית" לפי הספירות. כל ספירה שם היא מחלקה אחרת – פסיכולוגיה בדעת ורפואה בתפארת ("תפארת גופא"). ציינו את זה רק כדי לומר שהתפארת היא הגוף והדעת הנשמה שבתוך הגוף (ועל כך נאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב") – נשמת התפארת. כאן דעת ותפארת הן חיצוניות ופנימיות ה-ו שבשם – "והסרתי מחלה מקרבך", גם מחלת הגוף וגם מחלת הנפש. אחר כך "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" כנגד ה עילאה, אמא – זה הכי מפורש ופשוט. אחר כך החיים הארוכים והטובים – שבהם מתקיים גם "ויקרא אלהים לאור יום", שכל יום מלא אור – כנגד אבא, החכמה, ה-י של שם הוי', בה גם נמצא קוצו של י הרומז לפרצוף הכתר, פרצוף אריך אנפין, ממנו נמשכת האריכות לתוך הימים של החכמה (ההברקות החדשות – "יום ליום יביע אמר" חדשים לבקרים). כל זה היה רק מאמר מוסגר.

"ועבדתם את הוי' אלהיכם" – עבודת התפלה

הכל תלוי בעבודה. כאן הפסוק שממנו לומדים שיהודי צריך לעבוד, שיש לו מצוה לעבוד – "ועבדתם את הוי' אלהיכם". שוב, על איזה סוג עבודה מדובר כאן? הרמב"ם אומר שאם יש פסוק שכולל את כל תריג מצוות התורה לא מונים אותו כמצוה אחת פרטית מבין תריג המצוות. למשל, לפי הרמב"ם לא מונים את הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". הפסוק נאמר בלשון צווי, אבל הוא אומר שאין כאן אחת מ-תריג מצוות התורה אלא מצוה כללית הכוללת את כל התורה כולה. אחרים, כמו הרמב"ן, אומרים שיש בפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" איזה גוון פרטי ("שנייחד לבבינו אליו יתברך ולהאמין בו באמת שכל הדברים ההווים בעולם מאתו יתברך ולא נחקור אחר הוברי שמים וכשוף לידע מהם עתידות ושאר דברים" – מצוה פרטית, בעלת משמעות פרטית הנוגעת מאד לכל מה שאנחנו מדברים כאן!). אם אני יכול לזהות בפסוק איזה גוון פרטי, ולא רק שמתיחס לכל התורה ומצותיה, אני כן יכול למנות אותו כמצוה פרטית. אם הפסוק כללי לגמרי אז לא מונים אותו במנין תריג. לגבי הפסוק שלנו, "ועבדתם את הוי' אלהיכם", הרמב"ם אומר שהייתי יכול לחשוב שהוא כולל את כל התורה כולה – לעבוד את ה' היינו לקיים את כל המצוות – ואז אי אפשר היה למנות אותו במנין תריג. אבל כאן הרמב"ם אומר שכן צריכים למנות, כי לפי הרמב"ם – על פי חז"ל כמובן – מפסוק זה לומדים שיש מצוה להתפלל. בבית המקדש העבודה היא להקריב קרבנות (ועל עבודה זו נאמר בתחילת פרקי אבות "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"), והתפלות נתקנו במקום קרבנות (היינו ג תפלות בכל יום, כתקנת חז"ל), אך יש מצוה בתורה להתפלל לה' בכל יום (לפחות פעם אחת ביום לדעת הרמב"ם, ללא קשר לקרבנות ועבודת המקדש). אמרנו קודם שחסידים אוהבים את המלה 'עובד', ומה עיקר הפשט שלה? 'עובד' הוא מי שמתפלל מתוך העמקת הדעת והתבוננות, עם הרבה רגש והתעוררות רחמים – עובד את ה' בתפלה. נראה היום שיש עוד המון משמעויות של עבודה, לא רק תפלה, אבל בכל אופן זה המובן עיקרי כשחסיד מזכיר את המושג 'עובד'.

"איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה"

יש את הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם", ויש בפרשת השבוע – עקב – את הפרשה השניה של קריאת שמע. ב"ואתחנן" קראנו פרשה ראשונה של שמע, שם כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'", אבל לא מופיע המושג עבודה. בפרשה השניה, "והיה אם שמוע", כתוב "לאהבה את הוי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". זה ההבדל בפסוק הראשון: בפרשה הראשונה פותח "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – יש "מאדך", שאין בפרשת "והיה אם שמוע" – אבל בפרשת "והיה אם שמוע" נוסף "ולעבדו" שאין בפרשה הראשונה. אפשר אפילו לומר שאולי זה במקום זה – ש"לעבדו" כתוב במקום "ובכל מאדך". בכל אופן, איך מפרשים בפרשת השבוע את "ולעבדו בכל לבבכם וכל נפשכם" – "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה". תפלה היא עבודת ה' בלב. אז גם את הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" – שנראה כסתם מצוה לעבוד את ה' – מפרש הרמב"ם כמקור המצוה להתפלל, והוא מביא עוד כמה פסוקים בתורה שמשתמשים במלה לעבוד וכוונת כולם היא להתפלל, כמו הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" שמדבר על "עבודה שבלב זו תפלה".

עבודת ה' – בטול עבודה זרה

אבל אם מסתכלים בהקשר הפסוק, בסוף פרשת משפטים, "ועבדתם את הוי' אלהיכם" כתוב אחרי המצוה שהתורה מדגישה בהרבה מקומות – חובת הקדש אחרי הכניסה לארץ לאבד את כל המקומות בהם עבדו העמים ע"ז. צריך להרוס ולשבר את כל העצבים שלהם, כל העיצובים הרעים (השיטות הפסיכולוגיות הרעות). "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם. ועבדתם את הוי' אלהיכם וגו'" (בזכות "כי הרס תהרסם"[א] זוכים ל"והסרתי מחלה מקרבך"[ב], כרמוז בלשון נופל על לשון הרס-הסר). שוב, ההקשר של הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" הוא בסמיכות ובהמשך לבטול ע"ז בא"י. לכן יש מפרשים, כמו האור החיים הקדוש ועוד, שההקשר מאפשר להבין את הגוון המיוחד של המצוה כאן לעבוד את ה' – בטול ע"ז נקרא עבודת ה'.

בטול הישות

נסביר את זה בתור משהו מופשט: לא כל אחד חושב, מצייר בדמיונו, שאולי אצא החוצה ואמצא איזה פסל לשבור, כמו אברהם אבינו. יש כאן משהו הרבה יותר כללי – יש פסל בתוך הלב. לעצב הזה, למצבה הזאת (לשון מצב רוח, גם קרוב ללשון עצב), לפסל הזה – קוראים ישות, זו הגאוה והישות של האדם. כתוב שמכל ע"ז, הע"ז הכי גרועה בעולם היא פולחן עצמי, שהאדם סוגד לעצמו – אין לך ע"ז יותר גרועה (וביטולה על ידי שעושים ממנה חוכא ואטלולא – כמבואר בגמרא לגבי המסית את חברו לעבדו, שעושה מעצמו ע"ז – והיינו מכח החכמה שבנפש, חכמה סוד חכ-מה, לשון חוכא, כמבואר במקום אחר). יש כלל בלשה"ק, שבכל שורש שאחת מאותיותיו ע ה-ע מלבישה את האות א. לפי זה, שרש עבד הוא בעצם לבוש לשרש אבד. אם כתוב "ועבדתם" יש בפנימיות "ואבדתם" – שבשביל לעבוד את ה' צריך לאבד משהו. מה צריך לאבד על מנת לעבוד? צריך לאבד את הישות, בגלל ש"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". אם יש מושג אחד הכי חשוב בכל הקורסים והשיעורים שלנו – זה הכנעה ובטול ושפלות. אם כן, יש פירוש בפשט שעבודת ה' היא לבטל את הישות, לבטל ע"ז, ופעול זו עצמה היא עבודת ה'.

ראשית עבודת ה' – איבוד ע"ז (איבוד שיטות הטיפול שיסודן שקר וע"ז)

הריסת ע"ז היא בעצם המצוה הראשונה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, עושה – שובר את הפסלים של אבא שלו. אברהם הוא איש החסד, כולו חסד ואהבה. את עובדי ע"ז הוא רק רוצה לקרב, לעשות נפשות, אבל את הע"ז עצמה – את האמונה הטפלה – צריך לאבד. איבוד האמונה הטפלה הוא עבודת ה'. כמו שאמרנו קודם, יש אמונות טפלות שהן שקרים שמוכרים בשוק כטיפול נפשי, ולא רק שזה שקר וכזב (גניבת דעת גמורה, בדרך כלל לצורך בצע, עצב בהיפוך אותיות), אלא שלפעמים יש בזה ע"ז ממש (או לפחות אביזרייהו דעבודה זרה). לעבוד את ה' מתחיל מזה שאתה מאבד שיטות אלו. בפרטות, עיקר האיבוד הוא בדעת, השבירה בלב וההרס במעשה: "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם. ועבדתם את הוי' אלהיכם..." – "כי הרס תהרסם" כנגד "ולא תעשה כמעשיהם", "ושבר תשבר מצבתיהם" כנגד "ולא תעבדם" ב"עבודה שבלב", ו"ועבדתם את הוי' אלהיכם" כנגד "לא תשתחוה לאלהיהם" (השתחוויה היינו בטול, וראשית העבודה היא הביטול המוחלט לה', "בלתי להוי' לבדו").

חכמה-בטול – עבודה של בטול ע"ז

מה אנחנו עושים עכשיו? יש פירוש אחד שעבודת ה' היינו בטול ע"ז. את הפירוש הזה נמקם בחכמה, למה? כי חכמה היא בטול. בטול של מה? בטול היש. יש הרבה רמות של בטול – קודם צריך לבטל את האגו הגס, החיצוני, וככל שמצליחים ומתקדמים בעבודת הבטול אפשר להגיע לבטול מוחלט, בטול אמיתי, מה שנקרא בחסידות בטול-במציאות או בטול-במציאות-ממש. נמצא שיש עבודה שמובנה הוא בטול ע"ז. מי כמו הרמב"ם שאומר שכל התורה כולה ניתנה בשביל לבטל מהעולם ע"ז. אם רוצים לסכם את כל התורה, בשביל הרמב"ם הסיכום הוא בטול ע"ז. חסיד אומר שאם רוצים לסכם את כל התניא במשפט אחד זה "אל תהי רמאי" – אל תרמה את עצמך, אל תאמר "יגעתי ולא מצאתי" ואל תאמר "לא יגעתי ומצאתי", בכלל אל תחשוב שאתה צדיק. זה המיצוי של ספר התניא. אבל לפי הרמב"ם המיצוי של כל התורה כולה הוא בטול ע"ז. כאן יש במלה עבודה פירוש של בטול ע"ז, החל מבטול כל שמץ של פולחן עצמי.

ראשית העבודה – "שמאל דוחה"

היות שקו העבודה הוא קו שמאל, העבודה האמיתית צריכה להתחיל מ"שמאל דוחה" – לדחות כל שמץ של עבודה זרה, כל סילוף ושיבוש של העבודה האמיתית המבוררת "בלתי להוי' לבדו". כך מקיימים "סור מרע ועשה טוב" על דרך הפשט, שרק לאחר ה"סור מרע" – לסור מע"ז ולהרוס אותה – אפשר לגשת אל הקדש בצורה אמיתית ונקיה, "ועשה טוב" בעבודת השי"ת. נאמר "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – "הוי' אחד" כנגד עבודת השי"ת אחד יחיד ומיוחד באמת, "ושמו אחד" רומז לבטול עבודה זרה (והרמז: שמו = בטול עבודה זרה!), שעל ידו מתגדל ומתקדש שמו יתברך בעולם. שני עניני עבודה אלה הם סוד שני העמודים בבית המקדש, יכין ובעז, העמוד הימני והעמוד השמאלי – יכין כנגד עבודת ה' באמת בהכנת הלב לעבודתו יתברך כדבעי, "יהיה הוי' אחד", ובעז כנגד בטול עבודה זרה, עמוד השמאל של הקדושה (שרש נשמת הרמב"ם, כנודע), "ושמו אחד". ורמז: יכין בעז = אחד בריבוע כללי (אחד ד"הוי' אחד" פעמים אחד ד"שמו אחד"), ללמד שהכל אחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

טפול בגאוה – אבוד עבודה זרה

נחזור לאדם – יש אדם שנכנס ליועץ שלנו, ומיד רואים (צריך להיות רגיש) ששרש וסיבת כל הבעיות שלו הם הרבה הרבה גאוה. אצל רוב הפציינטים זו הבעיה, אבל יש אחד שאצלו זה ממש בולט – הבעיה כאן היא ישות, גאוה מנופחת ללא שום פרופורציה, עד כדי כך שיכול להיות שבאיזה מקום נסתר הוא סוגד לעצמו ממש. אני מקוה שהוא לא מסתכל בראי ומשתחוה לו, אבל באיזה מקום זה ככה – הוא סוגד לעצמו. איזה עבודה צריך? צריך "ועבדתם את הוי' אלהיכם" לפי פירוש בעל אור החיים הקדוש ועוד מפרשים, שמפרשים שהפשט של "ועבדתם" זה בטול עבודה זרה.

עבודת לימוד התורה – "עץ חיים היא"

גם בפסוק "ועבדתם וגו'" בפרשת משפטים, ובמיוחד בפסוק בפרשתנו "ולעבדו בכל לבבכם", יש דרשה נוספת בספרי. בנוסף על "עבודה שבלב זו תפלה" אומרים חז"ל גם "'ולעבדו' זה תלמוד". הקשר של הפירוש הזה לספירת החכמה הרבה יותר פשוט מאשר הפירוש שעבודה היינו בטול ע"ז. הפירוש שעבודה היינו לימוד תורה הוא פשוט –  באיזה הקשר מדברים על יגיעה (הארעוואניע)? יגיעה בתורה, עבודה קשה של למוד תורה. יהודי נכנס לטפול ויש לו בעיה – אם הוא יהודי עם ראש על הכתפיים ואיננו משתמש בשכל שה' חנן אותו ללמוד תורה, אינו קובע עתים לתורה, זו בעיה. כל העצות נמצאות בתורה. דברנו על עצות "עץ חיים", והרי התורה היא עץ חיים – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". שוב – מחפשים פטנטים, אבל ליהודי יש תורה ומצוות. עבודה יכולה להיות גם מצוות, כדלקמן, אבל קודם כל "'ולעבדו' זה תלמוד".

חכמה – מציאת עצות תוך כדי יגיעה בתורה ביראת שמים

איפה למקם את הפירוש הזה? יש כאן ודאי עוד פן של חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". "'ולעבדו' זה תלמוד" הוא ודאי בן זוג של "'ולעבדו' – עבודה שבלב זו תפלה". כתוב שה' שם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" – יש פירוש אחד בזהר ש"לעבדה" היינו רמח מ"ע, כל העצות הטובות מה כן לעשות, ו"ולשמרה" היינו שסה ל"ת, כל העצות הטובות מה לא לעשות. פנימיות גן עדן זה עץ החיים, וכל העצות של "לעבדה ולשמרה" הן איך לזכות לעץ החיים. אבל יש גם מאמר חז"ל מפורש "'לעבדה' זה תלמוד 'ולשמרה' אלו מצוות". אם כן, יש שני פסוקים עיקריים עליהם דורשים שעבודה זה תלמוד. זה הכי פשוט בעולם – יהודי, בפרט אם יש לו בעיה, צריך להשקיע ולהתייגע בלימוד (וכמאמר חז"ל "החש בראשו יעסוק בתורה... החש בכל גופו יעסוק בתורה"). איפה הרפואה נמצאת? בתורה. אתה תמצא את זה בעצמך – כתוב שמי שלומד תורה ביראת שמים מוצא את הרפואה של עצמו בתוך התורה. אם כן, יש בחכמה גם תורה – "עבודה זה תלמוד" – וגם הפירוש שעבודה היינו בטול ע"ז, בטול היש ועד בטול במציאות, ובטול הוא פנימיות החכמה.