נצח: "ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם"

נצח – אתכפיא על טבעית

בחסד היה החוש להעניק, ונצח הוא הענף שלו. נצח פירושו נצחון – שיא עבודת האתכפיא בנפש, גם בדרך של למעלה מהטבע, שאני עושה אתכפיא למעלה מהטבע שלי. זו העבודה בפסוק שהזכרנו בשנה שעברה – "והיה מעשה הצדקה שלום" היינו מה שאתה נותן בטבע, אבל בנצח מגיעים ל"ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם". "השקט ובטח עד עולם" היינו מה שהחסיד אמר לאדמו"ר שרוצה לראות שיפעל בקרבו ישועות. יכול להיות שלום, אבל עדיין לא ישועות בקרבי. אם תלמד מאה פעמים תגיע לשלום בנפש, אבל אם תלמד עוד פעם נוספת, הפעם המאה ואחת – "'ועבדתם' זה תלמוד" – תפעל ישועות. כך גם בצדקה, צריך לתת את הפעם המאה ואחת, ואז יפעלו ישועות – "השקט ובטח עד עולם" (גם בעולם הזה הגשמי).

הכח לחולל נסים בנפש – אמונה בנסי ה', "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"

יש אדם שנכנס ורואים שהוא לא מסוגל לעבור את הטבע שלו. בכתר היה אדם שאין לו שאיפה לנעלם, ליותר ממה שיש לו, אבל בנצח יש אדם שלא מסוגל לעבור את הטבע שלו – הוא נותן, אבל לא מסוגל לפעול נס בנפשו. יתכן שבסתר לבו אינו מאמין בנסים. הוא טוען שאמרו חז"ל "אין סומכים על הנס", אך אי ההסתמכות על הנס מביא אותו לא להאמין באפשרות של נסים, ובודאי לא להאמין שהוא מסוגל לפעול נס בנפשו – לעבור את טבע שלו בהתמסרות גמורה לזולת. הוא לא בטל כדבעי את הישות שלו בספירת החכמה, ראשית קו ימין, וזה מתבטא כך בסוף קו הימין, בספירת הנצח. "עבודת הצדקה" היא לפעול נס בנפש, בדרך של אתכפייא. נצח הוא "עומק רום", למעלה מהטבע – לעבור את הטבע שלי. בפרשת שבוע, בחת"ת של היום, כתוב לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל" ורק לזכור "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". כתוב שאמירה זו היא כנגד ספירת הנצח. אם האדם הולך עם "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אז חוץ מזה שמשקר בנפשו – גם לא יוכל אף פעם לעבור את הטבע שלו. אבל ברגע שמתקן את ה"כחי ועצם ידי", ויודע ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", יכול לעבור את טבעו. פנימיות הנצח זה בטחון – בטחון עצמי מתוקן מתוך הכרה ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – ואז יכול לעבור את טבעו. אם כן, בחסד היה "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" ובנצח זה "עבודת הצדקה", זה בדרך אתהפכא וזה בדרך אתכפיא.